התמודדות יומיומית עם טראומות, הפרעות והתמכרויות
התמודדות יומיומית עם טראומות, הפרעות והתמכרויותאיור: יוסי שחר

שלומית חלתה בסרטן. בתום מאבק של יותר משנה היא הצליחה להירפא.

אבל אז, כשהלחץ התפוגג מעט, היא ובעלה התבוננו סביב וגילו שהתקופה הקשה השפיעה על הילדים, בעיקר על הבן הבכור.

לא פשוט לראות את האם נאבקת על חייה ולחשוב שזה יכול להיגמר לא טוב. גם העזרה הרבה שהמשפחה נזקקה לה, הביאה לכך שלילדים לא הייתה פרטיות במשך כל התקופה. הבית, המבצר - נפרץ.

"הבן הסתגר הרבה בחדר וגם ירד במשקל ופיתח הפרעות אכילה. הוא הגדיר את זה כטראומה". כששלומית ובעלה ראו את השינוי הפיזי שחל בבנם, הם הבינו שהוא זקוק לטיפול. הם פנו ל'חיים של טובה', עמותה שמסייעת בהכוונה וסבסוד לטיפול נפשי. הדרך לא הייתה קלה. הנער לא הסכים בתחילה להיפתח, לשתף פעולה וללכת. בעזרת הר"מ ששלומית מכנה "נפלא", הוא שוכנע. "היום הוא נמצא במקום אחר לגמרי. אין מילים. הוא קיבל דחיפה קדימה והאמון שלו בעצמו ובחיים חזר".

הנער בסיכון הפך למדריך

את גבעון הלל הוציאה המדינה מהבית בגיל שמונה וחצי. הוריו חוו קשיים שמנעו מהם לגדל אותו והוא הועבר לפנימייה. "גדלתי במוסד של בני נרקומנים ובני אסירים, חייתי איתם. הבנתי שיש את מה שנראה, ואת מה שלא נראה בעין רגילה". כעבור שלוש שנים הוא עבר לישיבה תיכונית, שם "המשכתי קו שהיה אישי שלי". לא תמיד היה קשר מה שקרה בעולמו החיצוני למה שהתרחש בעולמו הפנימי.

בכיתה י"א הוא גם התוודע למקומות מאוד קשים, כולל העולם התחתון. למרות כל זה, ולא מעט בזכות ראש הישיבה שהאמין בו, הוא התגייס לצבא, ליחידה שבה תכונות כמו זאב בודד, אומץ ותעוזה וכושר גופני היו רק יתרון. הוא הצטיין והמסלול שלו לפיקוד היה ברור. הפציעה בברכיים, שהוציאה אותו מהמסלול הצה"לי כנכה צה"ל, הטיחה אותו בחוזקה בחזרה אל העולם האזרחי, ששם דבר לא חיכה לו. "הקריסה הזאת הביאה איתה את כל הכאבים הקודמים, עצב בלתי מוסבר. לא אהבתי את עצמי ולא האמנתי שאני יכול להביא את עצמי למקום בריא וחזק".

המפגש הראשון שלו עם פסיכולוג היה בצבא. הוא הופנה אליו דרך הקב"ן. הפסיכולוג "לא היה מקצועי ולא טוב. הוא רק הקשיב ולא ריפא". דבר אחד כן עשה הפסיכולוג. כשהוא הבין שהיהדות היא אבן יסוד באישיותו של הלל, הוא חשף בפניו אימרה של הרב קוק לפיה האדם צריך לאהוב את עצמו. "לא הבנתי את האימרה, אבל הבנתי שיש כאן משהו נכון". כך הובילו אותו החיים למכון מאיר, לעבודה אישית אינטנסיבית ואפילו מוגזמת של כמה שנים, ובעקבותיה להתפרקות נוספת. הטלטלה הזאת הביאה אותו למטפל נוסף, שגילה לו שעליו להפסיק להילחם בעצמו כי יש לו מה להעניק לעולם, וכך החזיר לו את האמון בעצמו. הלל נישא, החל להיות מדריך של בני נוער ואחר כך לטפל ב"ילדים שמפרקים את בית הספר", הוא הרי הכיר את עולמם הנפשי היטב. המפעל שלו התפתח לכיתה אזורית של ילדים שקשה להם במסגרת. יחד הכינו מילון רגשי והילדים טופלו במגוון צורות ותרפיות. הלל המשיך לטפל ולהתפתח בתחום וגם עבד באופן פרטני עם ילדים שחוו קשיים שונים.

כעבור כמה שנים הוא הגה את 'מסע תודעה', אותו הוא מקיים עד היום. "לפני כתשע שנים עמדתי בצומת שבו הייתי צריך להחליט אם להמשיך ולעבוד באופן תהליכי עם ילדים, או להעביר בני נוער ומבוגרים תהליך מזורז של כמה ימים, כולל חוויות אקסטרים". הוא נכנס כל כולו לנושא מסעות התודעה, אבל לבו לא הניח לו. "כשהחלטתי ללכת על מסעות התודעה, החלטתי במקביל להפריש את כספי הצדקה שלי לטובת קרן שתסייע לאנשים לטפל בעצמם". הוא פנה לרב נתן שלו, שהתגורר בתחילה בכוכב השחר ואחר כך היה לרבה של מבואות יריחו, וביקש שיעביר יחד איתו את הרעיון לפסים מעשיים.

הרב שלו נכנס ראשו ורובו לתמונה. "רב יישוב הוא על תקן של עובד סוציאלי", הוא מסביר, "לכן התחום היה קרוב ללבי". עם התפתחות הקרן, הוא הלך ללמוד ייעוץ כדי להבין את התחום באופן מקצועי יותר.

זמן קצר לאחר שהרב שלו קיבל את ניהול הקרן, היה צורך להגדיל משמעותית את פעילותה ולהפוך אותה לעמותה. "התקציב נגמר והפניות התרבו. הבנתי שצריך להגדיל תקציבים. בהתחלה התפיסה הייתה שטיפול פסיכולוגי, אפילו קצר, שאורך רק 12 פגישות, עולה כמו מקרר חדש. חשבנו שנעזור בזה וזהו". אבל אז התגלה שהמימון הוא אולי חלק חשוב בסיפור, אבל לא כולו. "גילינו שיש הרבה מבוכה בשאלה למי לפנות".

לחרדתו גילה הרב שלו שאנשים פונים גם לאנשים שמבטיחים ניסים ונפלאות בקסם חד פעמי, או לכאלה שעשו קורס קצר של חצי שנה בתחום מסוים. לפעמים אנשים עם בעיה נפשית פנו למאמנים. "אני לא נגד אימון. אני רק חושב שמאמנים צריכים לדעת את הגבולות שלהם. הם צריכים לדעת ממה המטופל סובל כדי לדעת אם הם יכולים לעזור לו". לדברי הרב שלו, אדם יכול לומר שהוא לא מוצא את מקומו בחיים והוא צריך לעבור לעבודה אחרת, מספקת יותר. אבל ישנה גם אפשרות שמדובר באדם עם דיכאון שצריך טיפול תרופתי, ואת זה המאמן לא תמיד יכול לדעת.

העמותה בנתה קאדר של מטפלים מקצועיים שיש להם תואר שני טיפולי. הפונים לעמותה יקבלו סיוע רק מהמטפלים האלה, או מכאלה שיש להם את אותה ההכשרה ויש עליהם המלצות וחוות דעת חיוביות. גם במהלך הטיפול יש מעקב אחרי ההתקדמות, כדי לא להיתקע לתקופה ארוכה ולבזבז זמן וכסף, או במקרים אחרים לא להינזק על ידי מטפלים לא טובים. "אחד הפונים אלינו ישב ושפך את לבו בטיפול, והמטפל נרדם. שמתי על המטפל הזה איקס אחד גדול. זו הייתה עוגמת נפש והאמון שלו במטפלים נפגע".

אתה מתאר ביקוש גדול לטיפול. אנשים כבר לא נרתעים מכך?

"ההתנגדות עדיין קיימת, אבל יותר בקטע הנפשי-רגשי: הקושי להיפתח, לשבת על כיסא המטופל. החשש מאכזבה, מכך שהמטפל לא יכיל אותי או אולי הטיפול לא יצליח. כשאדם אמביוולנטי לגבי טיפול, החסם הוא פסיכולוגי ולא אידיאולוגי".

ואולי אנחנו נמצאים בשלב של טיפוליות יתר? רצים מהר מדי לטיפול בלי לנסות לפתור את הדברים בעצמנו קודם?

"אנחנו לא עובדים עם אוכלוסיית שמנת, אלא עם אנשים שעוברים משברי חיים, כאלה שהתא המשפחתי שלהם על סף פירוק, כאלה שחוו פגיעות מיניות, שסובלים מחרדות. תמיד יש את החשש שאדם ירצה להיות מטופל לנצח, כי יש מי שמקשיב לו, מכיל אותו ולא שופט. אז אנחנו מגבילים את הטיפול בהתחלה לסדרה אחת. המטפל וגם המטופל יודעים שיש לזה סוף". בפגיעות מיניות, הוא מסייג, המצב הוא אחר. זהו טיפול שאורך הרבה יותר זמן מהרגיל.

שני האזורים שהעמותה עובדת בהם כיום הם אזור בנימין, שם יש להם קשר עם עמותות צדקה, מאגר תורמים, רבני היישובים ורשויות. אזור נוסף הוא עמק בית שאן, שם מתקיים שיתוף פעולה עם הגרעין החברתי 'צרור המור', ותמיכה מתקציב של שיקום שכונות ומשרד השיכון. באזור הזה מטופל משלם 60 שקלים בלבד לפגישה. לרב שלו יש גם קשר עם תחנות לטיפול במשפחה במקומות שונים ברחבי הארץ. העמותה מבקשת להתרחב לאזורים נוספים, על ידי שיתופי פעולה דומים.

איך אדם יודע שהוא זקוק לטיפול? מה הן הנורות האדומות?

"זה לא שחור ולבן. גם אנשים שהם לא במצב משברי יכולים להיתרם מטיפול. אם אדם נתקל בקושי, למשל ההורים לא מקבלים את בת הזוג שלו, הוא יוכל להתמודד עם זה לבד. אבל מטפל יחכים אותו, זה סוג של איכות חיים". מי חייב לפנות לטיפול? זה כבר משהו אחר. "כשאדם מרגיש שהוא סובל ותקוע, ורואה שהוא לא יכול להתמודד עם הדברים לבד". וגם אדם במצב של סיכון או מצב משברי. "ללכת לטיפול זו החלטה לקחת אחריות על עצמי ועל המשפחה שלי. אם הבעיות בזוגיות חוזרות על עצמן, בכל פסח יש אותן מריבות שמשאירות טעם רע, אם אנחנו רואים שאנחנו לא פותרים את זה לבד, כדאי לטפל". ומתי ילד זקוק לטיפול? "כשההורים חסרי אונים מולו. כשכל השכנועים והשיחות לא עוזרים. צריך להקשיב להיגיון הטבעי הפנימי. כשהדברים מגיעים למבוי סתום, כדאי לפנות למישהו חיצוני".

כשהבעל מכור להימורים בבורסה

לפני שלוש שנים חוו משה ורעייתו (כל שמות המטופלים בכתבה בדויים) משבר נאמנות. היו להם אז ארבעה ילדים והיה נדמה שהמשפחה מתפרקת. "כל הבית נכנס לסחרור. מבחינתי הנישואין נגמרו והחיים שלי נגמרו. זו הייתה תחושה של מוות", הוא משחזר בכאב.

הרב נתן שלו נכנס לתמונה וקודם כול שוחח עם שני הצדדים. "הוא קודם כול נתן תחושה לאשתי שהוא מבין אותה, וזה הרגיע את הדברים. הוא שוחח גם איתי וזה היה טוב. בשבילנו זו הייתה הפעם הראשונה, אבל הוא כבר ראה הרבה דברים בחייו, ולא התרגש". משה מספר שהיה אובד עצות, והרב כיוון אותו ללכת לטיפול אצל פסיכולוג מקצועי. "לא היה לי מושג מה הוא פסיכולוג ומה הוא יועץ ומה ההבדל ביניהם. הרב כיוון אותי לאיש המקצוע הנכון".

במהלך הטיפול הבין משה איך הגיע לאן שהגיע ומה עבר עליו. הוא אובחן כ‑ADHD ואפילו החל לקבל טיפול תרופתי שהוא מגדיר "לא משמעותי, אבל בשבילי הוא מאוד משמעותי". הפסיכולוג ובעקבותיו הנוירולוג הסבירו למשה ולאשתו איך הוא רואה את המציאות, למשל שהוא מחפש ריגושים. "כשאתה לומד את זה על עצמך, אתה יודע איך להתמודד טוב יותר עם הדברים. סמארטפון, למשל, מזיק לי מאוד. לא בגלל המראות האסורים, אלא בגלל שכל הזמן קופצים בו דברים. אתה לומד לשים את הקווים האדומים שלך 100 מטר לפני הגבולות של אנשים אחרים". אחרי הטיפול של משה, כיוון הרב שלו את הזוג לייעוץ זוגי. "היום, כמה שנים אחרי, מערכת היחסים של אשתי ושלי טובה יותר מזו שהייתה לפני המשבר", מספר משה בגילוי לב. עיקר התודה שלו היא לא רק על סבסוד הטיפולים, אלא על כך שהיה מפקד כולל לאירוע, דמות שידעה לכוון למטפלים הנכונים והמקצועיים.

ואילו לא היית מקבל הכוונה כזאת, מה היית עושה?

"אני לא יודע. לרווחה לא הייתי הולך, כי לא הייתי רוצה להיות מסומן שם. יש מקום מאוד חזק בנפש שאומר שאתה לא צריך ללכת לטיפול, צריך להיות לך רע מאוד כדי לעשות את זה". אבל, אומר משה, זה לא צריך להיות כך. וכן, יש קצת צער על כך שהוא לא אובחן קודם עם הפרעת קשב וריכוז, "הלימודים שלי היו נראים בטח אחרת לגמרי".

הרב נתן שלו משמש הרבה פעמים כעזרה ראשונה, כזו שמרגיעה את השבר המיידי. "לפני כמה ימים התקשרה אישה וסיפרה שהיא מסתובבת ביישוב ולא נכנסת הביתה כי היא ובעלה רבו והיא מרגישה שהיא צריכה טיפול", הוא מספר. שבוע לפני כן התקשרה מישהי וסיפרה שבעלה מכור להימורים בבורסה וכשהוא מגיע הביתה יש לו התפרצויות עליה ועל הילדים. למרות המצב, הבעל חושב שהכול בסדר. "אמרתי לה שתלך לטיפול כדי שתהיה חזקה מולו. ואז כשייפול לו האסימון שהוא עומד לאבד את המשפחה, הוא יסכים ללכת לטיפול". בדרך כלל הנשים הן הדוחפות לטיפול של הבעל, אומר הרב שלו. "לפעמים כשאני שואל למה את פונה ולא בעלך, רק מהשאלה הזאת האישה מתחילה לבכות".

אי אפשר להכריח אדם לבוא לטיפול. אם אין שיתוף פעולה, אין טיפול.

"נכון. אדם כזה ימשיך לשחות בקושי עד שהוא יהיה מוכן לקבל עזרה". אבל יש גם פתרונות, למשל שהסובבים ילכו לטיפול: ההורים להנחיית הורים במקום טיפול לילד שלא מסכים, או בן הזוג במקום מי שלא מסכים.

"רצח הילדות – מקרה קיצון"

בשבוע שעבר סערו הרוחות בעקבות המקרה המזעזע של האישה שרצחה את בנותיה והתאבדה. נשים נכנסו לפאניקה מהמחשבה שזה עלול לקרות לכל אחת, בעיקר מפני שכולם סיפרו עד כמה האישה ההיא הייתה נורמטיבית ונעימה לסביבתה. הרב שלו קובע חד משמעית שזו היסטריה מיותרת, וכי איש בעצם לא ידע מה עבר על האישה הזאת. "אני רגיל לפגוש אנשים שאני יודע מה הם עוברים, אבל אף אחד בעולם לא יודע. הפנמתי את זה שאי אפשר לדעת מה קורה אצל השכן. סתם כך להעלות על הדעת שזה היה רק דיכאון אחרי לידה, זה הזוי לגמרי".

הרב שלו מכיר דיכאונות וגם דיכאון אחרי לידה. "טיפלנו במקרה של דיכאון אחרי לידה. בשבוע שעבר הבעל אמר לי שהוא לקח מאוד קשה את מקרה הרצח וההתאבדות של האם, היו ימים שהוא עצמו פחד להשאיר את אשתו עם ילדיהם. גם דבריו נראים לי מוגזמים". והוא מוסיף: "דיכאון אחרי לידה זו תופעה שכיחה מאוד שאפשר למצוא את השלכותיה במקומות שונים על הסקלה הנפשית, ובכל זאת אנחנו לא שומעים הרבה על מקרים כאלה. סימן שזה קיצוני שבקיצוני. אפשר לצאת מההיסטריה".

יעל מתגוררת באחד מיישובי בנימין, ויום אחד קיבלה בדואר פרסום של 'חיים של טובה'. זה היה הרגע שבו החליטה שהמשפחה תטופל לאלתר. "היינו אחרי תאונת דרכים שכל המשפחה הייתה מעורבת בה. היינו כולנו בפוסט טראומה. לי יש רקע של טראומות ולבעלי יש מאניה דיפרסיה. בעבר הוא טופל, אבל לא המשכנו את זה. נתקענו כי לא היה לנו כסף". התאונה, מספרת יעל, פוצצה אצלה את הבלון שהלך וגדל עד שהיא לא יכלה לשאת יותר: שלושה ילדים קטנים מתחת לגיל שלוש, עבודה אינטנסיבית ועקבות העבר הלא מטופלים. "היה עלינו עומס נפשי מטורף. התאונה קרתה בגלל מריבה מאוד גדולה שהייתה לי עם בעלי. הוא נהג ברכב ומה שקרה לו זו התנתקות מהנהיגה, מה שקורה למי שיש את התסמונת שלו. מאוד כעסתי. לא הצלחנו לעבור את היומיום".

יעל החליטה לקחת את כל המשפחה בידיים וגייסה את כל מי שרק יכלה: קרן של בית כנסת של הרב פוירשטיין בירושלים, קופת חולים, מרכז למשפחות מתמודדות עם קרובים פגועי נפש ו'חיים של טובה'. היא עברה טיפול, כך בעלה וגם הילדים. "תוך שמונה חודשים עברנו טיפולים בעלות של אלפי שקלים. זה מטורף".

בשנים האחרונות חוותה יעל טראומה נוספת, כאשר בעלה אושפז על רקע אובדני. שוב נזקקו בני המשפחה לטיפול. יעל מברכת את העמותה על כך שהסירה ממנה את הדאגה הכלכלית בכל הנוגע לטיפול ופתחה לה דלת לעולם הזה. בעיני יעל, זו העזרה הכי גדולה שאפשר לתת. "אני מחוברת לרווחה ומקבלת עזרה מכל מי שיכול לתת לי. אבל העזרה הזאת היא לא סלי מזון ותשלום ארנונה או חשמל, זה לקחת את השורש ולטפל בו. אנשים חושבים שהצורך הבסיסי הוא לחם, אבל יש אנשים שמהלכים בחשיכה והמשמעות היא עולם שלם של עצבות. זה בעצם הבסיס".

יש מקרים שבהם מתמודדת משפחה עם מצב נפשי מורכב, כמו האשפוז של בעלה של יעל, או אשפוז של ילד שמתמודד עם קושי נפשי. "מקרה כזה מביא גם קושי כלכלי חריף, כי אי אפשר להשאיר ילד כזה לבד", מסביר הרב שלו. "אם הוא מאושפז צריך לבקר אותו, ואם הוא בבית תמיד צריך להיות איתו מישהו". המחיר הכלכלי הוא כבד, כל המשפחה נכנסת לסערה, גם נפשית, שיש לה התחלה ואין לה סוף, כי במקרים האלה חוסר הוודאות הוא אימננטי. לדעתו של הרב שלו, לא תמיד יהיה נכון להיחשף מול הקהילה, למרות שההסתרה תגבה מחירים כבדים מהמשפחה. חשיפת המקרה יכולה לעלות במחיר יקר יותר, למשל אם מדובר בגננת שסובלת מחרדות או מדיכאון. במקרה כזה היא עלולה לאבד את פרנסתה.

ואם המשפחה כן מחליטה לשתף את הקהילה?

"במקרה כזה יש למנות אחראי על האירוע, להבין את צורכי המשפחה ולגייס את הקהילה לעזרה. צריך גם לדבר עם בני המשפחה ולא לפחד מכך".

פרט לפעילות הזאת של העמותה, החל הרב שלו להעביר הרצאות לנוער ולמבוגרים על שימוש בריא ומאוזן בסמארטפון. המוקד בהרצאות הוא לא הסינון, אלא התלות הנפשית שהמשתמשים מפתחים ביחס למכשיר והמחירים החברתיים שהוא גובה. לא מדובר רק באי יציאה להפסקה בבית הספר, אלא במחירים זוגיים והוריים.

גבעון הלל אולי לא שיער שהיוזמה שלו תגיע להיקף כזה, אבל הוא יודע שגם היום יש רבים שצריכים טיפול ונמנעים מכך. הוא מציע לא להזניח ומדבר אל בני נוער ומבוגרים ש"הולכים על הגגות" כמו שהוא הלך. "אם אתה מזהה שקשה לך, תדע שמחוץ למעגל שלך יש אנשים שחווים את החיים אחרת והם יכולים להוציא אותך מזה. החיים שלך, הזוגיות וההורות שלך יכולים להיות יותר טובים. זה שאתה דופק את הראש בקיר זה בגלל שאתה לא יודע כמה טוב יש בך שאתה יכול לתת לאחרים".

[email protected]