ענייני חג הפסח על חומרותיו תופסים מקום רב ונכבד בעולמם של חסידים ואנשי מעשה.
לא הרי חומרות כל השנה כחומרות הפסח. בעוד שבכל ימות השנה מקוטלגות החומרות והמנהגים בקטגוריה נפרדת, בחג הפסח, בחוגים רבים בציבור שומרי המצוות, הם נושקים לרובד ההלכתי.
אולי בשל הדקדוק הרב מפני 'משהו חמץ' אולי בשל דבריו של בעל ה'משנת חסידים' שחיבר אחד מגורי האריז"ל וז"ל: "והשומר פסח מחימוץ כהלכתו ויחמיר בו ככל החומרות שמחמירים המחמירים, יועיל לנפשו כל השנה".
הדבר המאפיין ביותר את כל נושא החומרות הוא הכלל המרכזי כי אין כלל. במידה ותנסו לחטט בחומרות של אבא מדוע הוא נוהג כך ומדוע הוא לא אוכל את מאכל פלוני בעוד שעל שולחן הסדר של שכנו המשתייך לאותה קהילה נאכל אותו מאכל בשמחה וללא כל פקפוק - אתם עשויים להיקלע לתסבוכת ולמבוכה קלה. פעמים רבות הוא ישלח אתכם לסבא רבא, שלרוב יתקשה אף הוא לספק את הנימוק המדויק לחומרא זו או אחרת. קרוב לוודאי, כי במשפט הנפוץ "כך נהגו בבית" ייחתם הנושא.
סביב האי סדר של ליל הסדר נהוג לצטט את בעל 'הרידב"ז' המתאר את החשש הגדול מ'משהו חמץ' ומצביע על 'החמץ שבלב' ממנו מבקשים להינזר, ומהווה מקור והשראה לכל חומרות הפסח בקרב עם ישראל. כך השתרשו במרוצת השנים חומרות שונות בקרב קהילות רבות בעם ישראל, חומרות שהועברו מאב לבן וממשפחה למשפחה.
בחלק מקהילות אשכנז, ובעיקר בקהילות החסידים, נהגו שלא לאכול מצה שרויה, מחשש שהבצק לא נילוש היטב, וכתוצאה מכך, נותרו "כיסים" עם קמח שלא נילוש, והמגע שלו עם מים עלול להביא לחימוצו. אמנם קמח שנאפה אינו מחמיץ, אך הואיל והחשש הוא שהקמח כלוא בבצק, והקמח לא נאפה ועשוי להחמיץ. לצד אלו, מפורסמת היתה דעתו של החתם סופר ובניו והרבה מיוצאי הונגריה שלא הקפידו על כך, והתירו לאכול 'שרויה'.
היו חצרות שנהגו שלא לאכול כל ימי הפסח מצות מלבד בליל הסדר בשל החשש מחימוץ, ביניהן אדמור"י סאטמר שבביתם היתה הקפדה מיוחדת שלא לאכול מצות בשאר ימי החג מלבד שבת ויו"ט. לדידם, עיקר חשש חמץ עשוי להיות במצות במידה ולא נאפו היטב.
אחד המאכלים האהובים עלינו בחג הפסח הוא הדגים. ברם, בחסידויות שונות החמירו על עצמם ונמנעו מלאכול דגים בימי הפסח, וזאת משום שבעבר היו מביאים דגים ממקומות מרוחקים וכדי שלא יבאישו הדגים ויתקלקלו נהגו להניח חתיכת פת טבולה באלכוהול בפי הדג. עקב חריפותו, דינו כחמץ כבוש שאוסר את הדג כולו.
חשבתם שאלה יצאו מקופחים בשמחת החג ללא הדגים המשובחים? ממש לא. במטבחם של המחמירים מתבשל מידי שנה תחת הדגים בשר טחון בטעם הדומה להפליא לדג, מה שהיה נקרא בפי ההמון 'פאלטשע פיש' ('דג מזויף').
במקומות מסוימים נהגו להכין מים לכל ימי הפסח וזאת משום החשש כי חמץ שהיה שרוי בתוך המים בתוך 24 שעות טרם שתייתם והפך לבליעה השתרבב אל הכוס. החומרא הזו התקבלה בקרב חלק מאנשי ירושלים. גם כאן ההיסטוריה משחקת תפקיד: בעבר נהגו למלאות בירושלים חביות מים על הגגות ומשם השתלשלו ברזי המים אל תוך הבית, חששם היה, שמא השתרבב חתיכת חמץ אל החביות על ידי ציפור וכדומה.
בקרב יהודים רבים בדורות הקודמים, היה נהוג להחמיר שלא להשתמש בשמנים הרגילים והיו בעצמם אוגרים 'שמאלץ' (שומנים) לפסח. כבר מימות החנוכה, אז האווזים היו שמנים ומפוטמים, היו שוחטים אותם ואוגרים את השומן במקומות שמורים לפסח. מי במעבה האדמה ומי בעליית הגג.
בקהילות רבות מצאנו חומרות ומנהגים גם בפירות וירקות שונים. הקפדה ידועה ומיוחדת הנהוגה בחסידויות רבות היא שלא לאכול פירות וירקות שאינם מקולפים. בחסידות לעלוב הלכו צעד נוסף בחומרא זו, והם מחזיקים בפסח סכין מיוחדת המיועדת לקלף הפירות ולא משתמשים עם סכין זה לשאר צרכי החג.
כתוצאה מחומרת הקטניות נגזרו חומרות רבות. בחסידויות סקווער, בעלזא ובעוד מקומות נהגו שלא לאכול דברים שנעשו מקמח תפוחי אדמה משום אותו החשש - שנראה כמו קמח רגיל. אולם רוב החסידים מסתמכים על הפוסקים שכתבו כי אין לנו לחדש גזירות מעצמנו ולא חששו לכך.
מטבע הדברים האמורים, ההקפדה היתירה הנהוגה בפסח עלולה במקרים רבים של תקלות להוביל לכעסים ולעוגמת נפש. אולם גדולי ישראל נהגו להדגיש הלוך והדגש כי 'משהו' כעס גרוע יותר מ'משהו' חמץ'.
מסופר על אחד מאדמו"רי ויז'ניץ הקודמים כי באחת השנים במהלך חג הפסח התחלפו מצות החג באחרות מחמת טרדות החג. כתוצאה מכך, נגרמה עגמת נפש מרובה לאימו של האדמו"ר וזו כעסה על המשמשים. האדמו"ר, ששמע על זאת, יצא את החדר בו שהה, והרגיע אותה בספרו את הסיפור הבא שהמחיש יותר מכל את העובדה כי כל אותן הקפדות יתירות מאבדות את ערכן שעה שהיא מלווה בכעסים:
"בביתו של אחד האדמורי"ם בעיצומן של הכנות הפסח. ללא כל התרעה מוקדמת קפץ תרנגול מהחצר היישר אל המטבח והסתובב בינות למאכלי הפסח. בביתו של האדמו"ר קמה בהלה כשאחד מבני המשפחה יצא לנזוף במשמשים על שלא עקבו די אחר המתרחש בחצר הבית. יצא אותו צדיק ונזף בו. הלה החל מצטדק כי "תרנגול של חמץ" דרך על מצרכים של פסח. ענהו הצדיק כי 'למרות ענייני הפסח האסורים במשהו, עדיין עבודה זרה חמור הימנו' ועל משקל 'כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה".