מדוע נטשו הישראלים את הר הרצל?

פרופ' בר, החוקר את המקומות הקדושים, מזהה מגמה מתמשכת של נטישת הישראלים את הר הרצל לאורך ימות השנה

עוזי ברוך , ג' באייר תשע"ז

פרופ' דורון בר
פרופ' דורון בר
צילום: מיכל פתאל

"הישראלים נטשו כמעט לחלוטין את הר הרצל״, כך אומר פרופ' דורון בר, גיאוגרף היסטורי ישראלי ונשיא מכון שכטר למדעי היהדות בירושלים.

פרופ' בר, החוקר את המקומות הקדושים העממיים והלאומיים בירושלים ובמדינת ישראל, מזהה מגמה מתמשכת של נטישת הישראלים את הר הרצל לאורך ימות השנה, להוציא יומיים בלוח השנה הישראלי. "הישראלים נטשו את הר הרצל, ובמקביל, חלה כל הזמן עליה במספר הישראלים הפוקדים בימי חול, חג וקודש, את הכותל המערבי שבעיר העתיקה".

לדברי פרופ' בר, הר הרצל אינו מדבר עוד אל הישראלים, בניגוד גמור למציאות של שנות ה-50'. "יש לכך כל מיני סיבות. אדם המסייר לבדו במקום לא יכול לחוות שום דבר אם אין לו תיווך. האדריכלות של המקום לא חזקה במיוחד, הגינה לא מעניינת וההסברים שמופיעים על הלוחות במקום אינם מספקים. אין מסלול הליכה, אסור לשחק במקום או לעשות פיקניק וכן הלאה, כל מיני איסורים שמטרתם היתה לשוות למקום תחושה של מקום קדוש", אומר פרופ' בר ומוסיף ומתאר מציאות הפוכה בעשורים הראשונים לקום המדינה. "ההר היה אז אבן שואבת, עיתונאים קראו למקום אדמת קודש ואפילו תושבי העיר נשבעו שם שבועות למען העיר".

הר הרצל המצוי במערב ירושלים, מורכב מבית הקברות הצבאי, חלקת גדולי האומה ויד ושם - שלושה חלקים הידועים כ"מכלול הזיכרון". לכל אחד מהחלקים הללו הסיפור שלו וביחד הם מרכיבים מכלול מרשים הנחשב לאתר הלאומי-הממלכתי החשוב ביותר במדינה. "יחד עם זאת, כששואלים את הישראלי הטיפוסי מה הוא יודע על המקום, מסתבר שלא הרבה, לא על ההיסטוריה של המקום ולא על התפקיד שלו", אומר פרופ' בר.

בר מוסיף כי במסגרת 12 שנות הלימוד במערכת החינוך הישראלית כל תלמיד חייב לבקר בירושלים לפחות 3 פעמים בזמן לימודיו. ואז עולה השאלה איפה. מסתבר שרק חלק קטן מבתי הספר מגיעים לביקור בהר הרצל. רובם הולכים לכותל, טיילת ארמון הנציב המשקיפה על העיר העתיקה, לרובע היהודי. רבים מהם סוברים שאין להם מה לחפש בהר הרצל", אומר פרופ' בר.

בר מקיים בהר מדי פעם סיור אקדמי לא שגרתי המצביע על ההתפתחות של המרחב הזה והמדבר על השאלות הזהותיות שלנו הנובעות מהמקום. "בסיור במקום יש סמליות חזקה. מתחילים ברחבת הכניסה ליד ושם, עולים ב'שביל המחבר', המחבר בין יד ושם להר הרצל בצורה סמלית כמו הנרטיב 'משואה לתקומה'. הנרטיב הזה אמנם אינו נכון היסטורית אבל יצרו לו גם בסיס בלוח השנה האזרחי. קודם מציינים את יום השואה, אחר כך את יום הזיכרון ולבסוף את יום העצמאות המציין את תקומת העם היהודי בישראל".

במקביל לנטישת הישראלים את הר הרצל, אומר פרופ' בר, צבר הכותל פופולריות בקרב הציבור כמקום קדוש לא רק מבחינה דתית. "הכותל מדבר מאוד לרוב הישראלים כי הוא מקשר בינם לבין האל ואצל הרבה מאוד ישראלים הדת הפכה בשנים האחרונות לחלק משמעותי מהחיים ולכן הכותל תופש חלק משמעותי בזהות היהודית ישראלית שלהם. הר הרצל, מאידך, נותר שולי ולא משמעותי".

לדברי פרופ' בר, יש משהו חיובי בכך שהיום העם היושב בציון לא צריך עוד את הרצל. "היינו צריכים אותו בשנות ה-50 ולכן הבאנו אותו לקבורה לכאן. הוא היה חלק מהזהות שלנו ומהעיצוב שלנו כאומה וכמדינה אבל עכשיו אנחנו כבר לא צריכים אותו. אנחנו לא צריכים אותו כי העובדה שחלפו 70 שנה כמעט מאז שהוקמה המדינה, מאפשרת לנו בעצם לזנוח את האבות הציוניים ולחזור אל האבות הדתיים שלנו כעם. זאת הסיבה שרבים חוזרים לכותל ולקברי צדיקים".

במהלך השנים נעשו ניסיונות להפיח חיים חדשים בהר הרצל, על אף האירוניה שבאמירה הזאת. "הקימו את מרכז הרצל ומרכז חינוכי אינטראקטיבי ומדי פעם מבקרות במקום קבוצות של 'תגלית' ותיירים אבל מי שחסר שם זה הישראלים", מסכם פרופ' בר.