בשבע מהדורה דיגיטלית

סדר חדש

הרב שמואל לורנץ הפשיל שרוולים והחזיר לחיים את ישיבת נחלים, בלי להוריד שעות גמרא ועם תוספת של טיש וקוגל למעוניינים

רבקי גולדפינגר , כ"ח בסיון תשע"ז | עודכן: 09:27

המציא את המושג חצר"ם, שנתן משב רוח מרענן לישיבה. הרב שמואל לורנץ
המציא את המושג חצר"ם, שנתן משב רוח מרענן לישיבה. הרב שמואל לורנץ
צילום: שלומי יוסף

השבוע, כאשר מאות תלמידי הישיבה התיכונית נחלים יצאו לחופשת הקיץ, יכול היה ראש הישיבה הרב שמואל לורנץ להביט לאחור בסיפוק ולהיות מרוצה מהדרך הארוכה שעבר.

הכול היה נראה אחרת, לפני 13 שנים, כשרק נטל את מושכות הנהלת הישיבה. באותם ימים סבלה הישיבה ממשבר כלכלי וחינוכי עמוק. קמפוס הישיבה היה מוזנח והרוס ומספר התלמידים הלך והידלדל. הרב לורנץ, אז ר"מ בישיבת ההסדר בעתניאל, נקרא לדגל. מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא פנה אליו בבקשה שייקח על עצמו את שיקום הישיבה.

"הוצע לי לקחת את הפיקוד על הישיבה. הייתי סקרן לראות במה מדובר. כשנכנסתי למקום חשכו עיניי", הוא משחזר, "מצאתי מקום שהיה נראה כמו חורבה. הצוות החינוכי היה ממורמר. הישיבה הייתה עם גירעונות ענק. הכול היה שבור ומוזנח. הקירות התקלפו. יצאתי החוצה, התקשרתי לאשתי ואמרתי לה: 'אסתי, אין מצב שאני נכנס לזה'. בהמשך התייעצתי עם מפקחים. כולם הזהירו אותי לא להתקרב. פעמיים נתתי תשובה שלילית, עד שהשתכנעתי בחשיבות המשימה ובכך שהדבר אפשרי וקפצתי למים".

"תוך שנה השיער הלבין"

והקפיצה, כך מתברר, הייתה למים עמוקים וסוערים במיוחד. "ההתחלה הייתה לא פשוטה בכלל", הוא מודה. "הייתי בן 40, מלא אמונה ורצון, אבל נאלצתי להתמודד עם קשיים אדירים. בדיעבד אני יכול לומר שהגעתי לכאן עם שיער שחור ותוך שנה בלבד הלבנתי כולי", הוא מצביע על שערות ראשו. "זאת הייתה תקופה מאוד קשה של בנייה וצמיחה. שנים של התמודדות מורכבת בהמון חזיתות. אבל האמנתי במה שאני עושה, ולמזלי ההורים והצוות החינוכי עודדו אותי ונתנו לי רוח גבית להמשיך בדרך".

עם כניסתו לתפקיד החל הרב ברענון צוות ההוראה הוותיק והכנסת תפקיד חדש לעולם הישיבה - החצר"מים, מונח המורכב מהמילים "חצי ר"ם": "רציתי שבית המדרש יהיה במרכז הווי הישיבה. לכן הבאתי אברכים צעירים ורציניים כדי שישבו כל היום בבית המדרש של הישיבה וילמדו. בתקציב גדול שהשגתי לטובת העניין, שיפצנו בתוך כמה חודשים את הפנימיות שהיו במצב איום, ושיכנו שם את המשפחות שלהם. ככה התלמידים רואים מול העיניים במפגש יומיומי דוגמה חיה ללימוד תורה", מסביר הרב לורנץ את הרציונל מאחורי התוכנית. "כל חצר"ם מתחבר לאחד הר"מים ומשמש ביחד איתו בכיתה. החצר"ם שקרוב בגיל לתלמידים לוקח אותם לשיחות אישיות, לומד איתם בחברותא ובכך מחבר את התלמיד גם לבית המדרש וללימוד. הם מהווים דוגמה אישית נהדרת לתלמידים. זה נתן משב רוח רענן למקום".

אך בכך המהפכה לא תמה. "הגעתי לכאן בסביבות פסח, ובאותו שלב היה נרשם אחד בלבד לישיבה. המצב היה נראה עגום. פתאום התחילו להגיע נושים והתברר שהישיבה עומדת לפשוט את הרגל. התלמידים שעוד היו כאן, לא אהבו את המקום. התחלתי לנסות להשיג תקציב לשיפוץ וצביעה. היו לחצים מכל כיוון כמעט. הצבתי לעצמי מטרה: לפתוח את השנה הבאה עם שתי כיתות לימוד חדשות בכיתה ז'. עברתי בין קהילות באזור ופרשתי את האני מאמין שלי. הגענו לחופש הגדול עם 15 ילדים רשומים. המשכנו לעבוד על ההרשמה, ובלילה האחרון לפני הראשון בספטמבר הצלחנו להשיג תקן לשתי כיתות. מאז ברוך ה' הישיבה גדלה ומתפתחת", אומר הרב לורנץ.

"בשיחות עומק שניהלתי בהתחלה עם התלמידים הם אמרו 'הרב, אתה רוצה להצליח? תבטל את הלימודים בימי שישי, תוריד שעות בגמרא, תצמצם מה שאפשר'. עניתי להם 'אני רוצה שתראו שהדברים האלו רלוונטיים ומשמעותיים לחיים שלכם'. החלטתי לעשות בדיוק את ההפך. לדוגמה, קבעתי שביום חמישי כולם יישארו בישיבה לטיש לקראת שבת עם נגינה, שירים ודברי תורה יחד עם חמין וקוגל. אני מנגן עם התלמידים והאווירה היא של כמעט שבת. באופן כללי, נתתי דגש לחיזוק הפנימייה בישיבה".

ישיבת נחלים יוצאת למסע לירושלים
ישיבת נחלים

חינוך פנימייתי לבנים בתיכון זה לא דבר שכמעט עבר מהעולם?

"להפך. אני מאמין שהתרומה של החינוך הפנימייתי היא לאין ערוך משמעותית מאשר ילד שמגיע בבוקר מהבית, מעביר כמה שעות בישיבה ומסתכל על השעון מתי כבר תגיע השעה לחזור הביתה. במקום שהוא יהיה בערבים בבית תקוע בפלאפון שלו, הוא נמצא בישיבה ולא מתייחס לישיבה כאל משהו שהוא רק בין לבין. הישיבה הופכת לבית, למרכז. הוא חי פה ונושם פה. הוא לומד, הולך לשיעורים, יש לו חוגים, יש לו חברים, משחקים, חדר כושר. אני מאוד מחזיק מהערך של פנימייה. יש ישיבות שלא לומדים בהן סדרי ערב, בימי שישי כמעט לא לומדים, אין שבתות ישיבה - יש לזה מחיר חינוכי חמור. אומנם אצלנו הפנימייה היא לא חובה אלא רשות, אבל אנחנו עושים הכול כדי שהם ירצו להישאר כאן".

בית על הגבול הירדני

הרב שמואל לורנץ (53) נולד בשכונת אבו טור הירושלמית. "לפני מלחמת ששת הימים הבית היה ממש על הגבול, הבית האחרון מול הירדנים. רחוב לא סלול עם השלט 'עצור, גבול לפניך'". שם חי את שנות ילדותו. "גדלתי בבית עתיק עם נוף מדהים וואדי יפהפה מתחת לבית".

הוריו, חיים וזהבה לורנץ, הם ניצולי שואה מהונגריה ופולין בהתאמה. הוא בן בכור לשלושת אחיו. בחצר הבית גידל יחד עם אחיו חמור. "קראנו לו בלעם. הוצאנו אותו למרעה ורכבנו עליו. זה היה כיף גדול. הבעיה צצה כשבכל בוקר בשעה שש הוא התחיל לנעור בקול וזה הפריע לשכנים. עד שבסוף נאלצנו להיפרד ממנו".

אביו חיים איבד את כל משפחתו בשואה ועלה בגפו ארצה בתום המלחמה. אמו זהבה נמסרה כתינוקת קטנה למשפחה פולנית באחד הכפרים עד יעבור זעם. בגיל חמש הועלתה גלמודה לארץ ונשלחה למוסד של המזרחי בכפר בתיה. "אמא כל חייה הרגישה אסירת תודה למקום שגידל אותה". הוריו נישאו וגידלו שלושה ילדים.

יום אחד כינסה האם את בני המשפחה ובישרה: "כשהייתי קטנה והייתי לבד בעולם, גידלו אותי במוסד במסירות רבה. עכשיו אני רוצה להחזיר טובה ולאמץ ילד שזקוק לבית חם ואוהב". וכך, כשהיה הרב לורנץ בן עשר, הגיע לביתו אח חדש בן שש ממשפחת מצוקה בדרום הארץ. "בחור נמוך, ג'ינג'י עם נמשים, שגדל אצלנו בבית כאח לכל דבר".

אך השמחה לא ארכה זמן רב. תקופה לא ארוכה אחר כך לקתה האם במחלת הסרטן והתמודדה עם טיפולים קשים. ודווקא כשנראה היה שנרפאה, שבה המחלה ביתר שאת. בחודש אלול, כשהיה בן 14, הלכה אמו לעולמה. "באותו יום הילדות שלי נגמרה", הוא נאנח.



טוען....

הספקת לדבר עם אמך על המוות הקרב ולהיפרד ממנה?

"אפשר יותר לומר ששתקנו יחד. אף פעם לא התפתחה בינינו שיחה מפורשת על זה. אבל אני חושב שהבנו אחד את השני בלי מילים. עד שזה קרה, הייתה לי ילדות מאושרת. אמא הייתה עקרת בית. יוצאת לוואדי שליד הבית ומציירת את הנוף. היא לימדה אותי לפסל, הייתה מטיילת איתנו בטבע ומלמדת על סוגי הפרחים".

השואה לא נכחה בבית?

"להורים שלי היה ראש בריא. הם לא חסכו מאיתנו שום דבר. תמיד היו מדברים בפתיחות על מה שהיה, דיבור פתוח ולא מעמיס, ומאפשרים לנו ילדות משוחררת. בית נורמלי במאת האחוזים. כשאני בוחן את זה היום בתור הורה בעצמי, לא היו בבית שום עקבות לשואה".

פטירתה של האם הייתה שבר אדיר שנפער בחייו. "זה היה בום גדול. אבא היה נגר עצמאי, ולאורך תקופת המחלה הוא הפסיק לעבוד וליווה את אמא במסירות. אחרי מותה אבא כאב מאוד את לכתה והיה עם חובות גדולים. כבן בכור השתדלתי לעזור לאבא לשרוד ולנסות לגונן על האחים הקטנים. השתדלתי לתת אווירה טובה בבית. הייתה איזו שכנה שעזרה המון ועוד חברה של אמא שהייתה מגיעה מדי פעם לתת יד, אבל באופן כללי היינו די בודדים. אבא במסירות נפש גידל אותנו וגם התמודד עם הנפילה הכלכלית. כשהייתי בן 19 אבא נישא בשנית לאישה מדהימה שדאגה לכולנו. עד היום היא הרוח החיה בבית".

חווית אובדן כנער צעיר, איך זה השפיע עליך?

"זה אולי יישמע מוזר, אבל בעקבות מה שקרה אני אדם הרבה יותר מאושר. בשנים הראשונות היה לי כואב וחסר. אחרי כמה שנים קשות של עיכול והשלמה, למדתי להעריך את הדברים הקטנים של החיים. בטווח הקצר היה נורא, אבל היום אני שמח על היש, שום דבר לא מובן מאליו בעיניי. בנוסף לכך, בגלל ההתמודדות האישית שלי עם אובדן בגיל הנעורים, יש לי יותר רגישות לתלמידים שמתמודדים עם בעיה משפחתית ועם קושי בבית. זה נוגע בי מאוד".

בתיכון למד בישיבת בנ"ע נתיב מאיר והדריך בסניף בני עקיבא ירושלים-מרכז. "אלו היו שנים משמעותיות בשבילי. מבחינה תורנית התעצמתי, אבל מבחינה לימודית לא הייתי ילד טוב ירושלים. היה לי קשה להתרכז בגלל הקושי והאחריות בבית".

עם תום לימודי התיכון פנה לישיבת ההסדר 'שבות ישראל' באפרת. "השקענו שם בלימוד. הר"מ שלי היה הרב רא"ם הכהן, רב צעיר, שהחברים שלי ואני פשוט נשבינו בקסמו".

במסגרת ישיבת ההסדר התגייס לגדוד שקד בגדוד מוצנח של פיקוד דרום, שהפך לאחר מכן לחטיבת גבעתי. בהמשך יצא לקורס קצינים. "בתור טירון היה קשה, כקצין היה לי נהדר". לאחר שירותו הצבאי חזר לישיבת הר עציון שבגוש עציון. שם למד בכולל עד גיל 30, השלים לימודי הסמכה לרבנות ואף למד הוראה במכללה האקדמית הרצוג. בגיל 24 נישא לאסתי (אורנשטיין), מורה במקצועה. כזוג צעיר גרו בישיבה, ונולדו להם שבעה ילדים.

דף חדש לנוער עבריין

תוך כדי לימודיו בישיבה החל גל עלייה גדול מרוסיה. "הייתה הרגשה של אירוע לאומי היסטורי. הרגשתי שבוער לי להיות שותף במשימה הגדולה הזאת. הסתובבתי חודש בארץ ונפגשתי עם אנשי חינוך ופוליטיקה שמתעסקים עם העלייה. ניסיתי להבין איפה ואיך אפשר לעזור. הבנתי שהדור הצעיר מתקשה להתמודד עם השפה וחווה קשיים והחלטתי להתמקד בו". לשם כך הקים עמותה בשם 'ידידים' שתדאג לליווי ועזרה לילדי העולים. "גייסתי תלמידי ישיבות ואולפנות מתנדבים שחנכו ילדים עולים באזור שלהם. הם היו כמו אח בוגר שמגיע, לומד ומתעניין. הפקנו גם חומרים לפעילויות. הצורך היה גדול, ועד סוף השנה הפעלנו 350 מתנדבים לילדים. אחרי שנה הגענו ליותר מ‑2,100 ילדים. ככה זה הלך וגדל".

עם הרחבת הפעילות נשאב הרב לורנץ לעשייה בעמותה, דאג לגיוס תקציבים ועוד. בשנת תשנ"ג זכו בפרס יו"ר הכנסת דאז פרופ' שבח ויס לאיכות חיים על תרומה לקהילה. "הפרס נתן תנופה גדולה לארגון". עם שוך גלי העלייה המשיך הארגון בפעילות וטיפול בנוער במצוקה, עולים חדשים ותוכניות חברתיות נוספות.

למרות העשייה הנרחבת התגעגע לבית המדרש, "הרי רציתי בכלל להיות רב", ומסר את שרביט ניהול העמותה לחברו שמעון סיאני, אשר משמש מאז כמנכ"ל העמותה. הרב לורנץ הוא יו"ר פעיל של הארגון עד היום, ומקדיש לכך שעות רבות מדי שבוע. כיום מפעיל הארגון מדי שנה כ‑6,000 סטודנטים ותלמידים רבים. "זה הבייבי שלי", הוא אומר בגאווה, "זאת עמותה מדהימה שאני שמח בה. כיום זאת עמותה רחבת היקף שעוזרת לא רק לילדים עולים, אלא גם לנוער שוליים וילדים ממשפחות מצוקה שהפעילים שלנו מנסים לתת להם תקווה לחיים טובים".

הרב לורנץ פורש בפניי בהתלהבות את שלל תוכניות העמותה וניכר בהחלט שהמיזם קרוב לליבו. "יש בני נוער שעברו על החוק ונפתחו להם תיקים במשטרה. אנחנו מטפלים בנוער הזה, שכבר נכנס למשבצת שלילית בעיני עצמו. אנחנו מלווים אותם, מראים להם שאפשר לפתוח דף חדש. יש לנו מיזמים משותפים עם משרדי הרווחה, החינוך והקליטה, ואחרי שנה יש לנו סמכות לתת המלצה למחיקת התיק במשטרה. למעשה, זה מאפשר להם לצאת מהמסלול ההרסני שהיו בתוכו", הוא מסביר. "יש לנו גם תוכניות לצעירים במצבי מצוקה וסיכון. אנחנו מכינים חבר'ה עם אפס מוטיבציה לגיוס לצבא ולשירות משמעותי. אלפי בני נוער עברו אצלנו לאורך השנים, וכשאתה נחשף למהפכות חיוביות של חבר'ה, זה מרגש כל פעם מחדש".

בשנת תשנ"ה פתח הרב לורנץ פרק חדש בחייו כר"מ בישיבת ההסדר בעתניאל. "הייתי אברך בן 30 כשהרב רא"ם, ראש הישיבה, קרא לי לבוא איתו לעתניאל". הרב לורנץ נענה לקריאה ועבר עם משפחתו ליישוב. "באותו שלב היינו רק 37 משפחות עם ישיבה קטנטנה. עשר שנים הייתי שם. חווינו ימים טובים ומאושרים, אבל גם טראומות ופיגועים קשים".

הרב לורנץ מונה בכאב את שמות הנרצחים לאורך השנים, כמו רצח ר"מ הישיבה וחברו הרב עמי עולמי הי"ד, או פיגוע הירי שהתרחש בליל שבת. בפיגוע נרצחו ארבעה מתלמידי הישיבה שנעלו את עצמם במטבח, כדי להציל את חבריהם בחדר האוכל. "אני זוכר ששמעתי את היריות מהבית ורצתי לשם. לצערי, הייתי צריך לזהות את הגופות. זאת הייתה שבת קשה מאוד".

עוד פיגוע מטלטל היה הירצחו של הרב מיכי מרק הי"ד לפני שנה. אך בד בבד עם הכאב הצרוב על אובדן היקירים, מציין הרב לורנץ כי הישיבה והיישוב התעצמו ונטעו יתד עמוק יותר בקרקע. "האסונות והפיגועים לא שברו אותנו, להפך. הישיבה התפתחה יותר, נבנו מבנים לישיבה, הגיעו ר"מים חדשים ונוספו תלמידים". במשך עשור לימד בישיבה, בתחילה את השיעורים הצעירים ובהמשך את הבוגרים שחוזרים לבית המדרש לאחר שירותם הצבאי. "בישיבה בעתניאל יש דמויות רבניות מיוחדות. זאת ישיבה עם פתיחות גדולה, גיוון באנשי הצוות והרבנים ורצינות גדולה בלימוד".

ישיבת נחלים

פתיחות בישיבה היא בהכרח טובה?

"בישיבה מותר לדבר על כל דבר, מותר לשאול ולהטיל ספק. היום אי אפשר להחביא ולהסתיר כלום. החבר'ה באים בשלים. הם לא מתביישים להעלות על השולחן שאלות נוקבות וצריך להתמודד איתן. הפתיחות היא טובה. כמובן, כאשר היא נובעת מתוך עמדה והשקפה ברורה. אני מוכן לשמוע אותך ולהתמודד עם הטיעונים שלך בלי לטשטש שיש לי גם דעה, כיוון ודרך. ברגע שאתה נותן פתיחות, החבר'ה איתך. הרי הם ייתקלו בסוף בסוגיות שמעסיקות אותם. השאלה מה עדיף, שהם ייתקלו בזה בחוץ או בין כותלי בית המדרש? התשובה, אני חושב, ברורה".

בנוסף לעיסוקו בישיבה, כיהן במשך שנים בהתנדבות כיו"ר מזכירות היישוב עתניאל. במסגרת תפקידו יזם בניית שתי שכונות קטנות ביישוב וכן פרויקטים נוספים בתחום הבנייה והתשתיות. "נקשרתי ליישוב וניסיתי לתרום ככל יכולתי להתפתחות המקום". את בית משפחתו בנה בעתניאל מתוך מחשבה ששם יגורו בעתיד. "בנינו בית יפהפה מלא קשתות אבן". בית ציורי שעיצב האדריכל דן מרצבך ז"ל, שנהרג כמה שנים אחר כך. את ההשראה לעיצוב, אגב, שאב מבית ילדותו. אך מחשבות לחוד ומעשים לחוד, ועשר שנים אחר כך נקרא כאמור למשימה הבאה - הישיבה התיכונית נחלים. מאז הוא שם.

האלטרנטיבה לסמארטפון

אחד האתגרים המרכזיים בחינוך, מסביר הרב, הוא - איך לא - הפלאפון המחובר לכף ידם של התלמידים. "הילדים חיים בעולם מאוד פתוח ומכשיר הפלאפון הוא עובדה מוגמרת. אין נער שאין לו פלאפון. זה אתגר חינוכי עצום", הוא מודה.

"קחי את הסרט המרהיב שהוא צופה בו בטלפון מול דף גמרא. אותיות שחורות, קטנות, צפופות. הכול בתבניות דומות. לעומת הסרט, זה לא נגיש ולא מושך. איפה זה ואיפה דף הגמרא. הילדים חיים בדיסוננס ענקי. מצד אחד אומרים 'כי הם חיינו ואורך ימינו', זה הכי חשוב בחיים. מנגד בחיים שלהם, בחוויות שהם פוגשים, אין התאמה לאמירה הזאת".

איך פותרים את הדיסוננס הזה?

"מספקים המון חוויות בתחום הישיבה. טישים בימי חמישי בלילה, מסע רגלי לירושלים, לימוד אישי בכל מיני מסגרות, יותר שבתות בישיבה ועוד. שהתלמיד יפגוש את התורה דרך החוויות. שיהיה ברור, אני לא מייפה את המציאות. אין פתרונות קסם, אבל אני מאמין שקודם כול, הזדהות וחיבור של התלמיד עם הר"מ שלו או עם איש הצוות יגרום ל‑70 אחוזים מהאנטי להיעלם. לכן בישיבה יש שתי דמויות מרכזיות - הר"מים והחצר"מים, שנמצאים פה 24 שעות ביממה. הם נוכחים בחיים של התלמידים. ברגע שיש פתיחות עם הצוות יורדות מחיצות, המחנך הופך רלוונטי והלב נפתח".

החודש עתיד להתקיים בישיבה 'כנס נחלים למחשבת ישראל'. "מטרת הכנס לתת במה למיטב ההוגים, הרבנים ואנשי המחקר שיעסקו וילבנו סוגיות יסוד במחשבת ישראל, תחת גג בית המדרש", הוא מסביר. השנה הכנס יעסוק בנושא חירות וסמכות, "נושא המחבר בין שני קצוות שבהם נע היהודי המאמין. מצד אחד השאיפה לחירות, ומצד שני הצורך בקבלת סמכות ההלכה. ובעשייה החינוכית אין ספק שזו נקודה מרכזית".

בני הנוער מקבלים היום סמכות רבנית?

"בני הנוער מאוד מגוונים. חלקם יותר מקבלים סמכות וחלקם פחות. אבל החשוב הוא לראות את המגמה הכללית. החברה הכללית וגם הציונית דתית עוברות לדעתי שינוי תודעתי, ובו האדם מרוכז יותר ויותר בתחושותיו וחוויותיו האישיות ופחות מוכן לקבל כל סמכות חיצונית שמכתיבה לו כללי התנהגות. מגמה זו גובה מחיר כבד מהמחויבות להלכה. יש לה השפעה גם על הסמכות ההורית ועל היחס לכל בעלי הסמכות בחייו של הילד או המתבגר".

אז מה בכל זאת אפשר לעשות?

"זהו בדיוק תפקידו של החינוך, להציב אלטרנטיבה רעיונית ותודעתית לנוער. הדבר יכול להיעשות באופן ישיר על ידי עיסוק במחויבות לסמכות ההלכתית, ובאופן עקיף על ידי עיסוק בלימוד הלכה במגוון פעילויות הקושרות את התלמיד לתורה ולעבודת השם".

rivki@besheva.co.il