צביעות המחאה החילונית

ראשי המוחים נגד הכנסת תכנים יהודיים למערכת החינוך, הם אלו שביקשו לכפות על מערכת החינוך החרדית תכנים שלא לרוחה. דעה.

שלמה פיוטרקובסקי , ג' בתמוז תשע"ז | עודכן: 22:05

זהבה גלאון
זהבה גלאון
צילום: יונתן סינדל, פלאש 90

1. התקשורת הישראלית מלאה בשבועיים האחרונים סיפורים מסמרי שיער של תלמידים חילונים על אווירת ה"הדתה" במערכת החינוך הממלכתית במדינת ישראל.

בצירוף מקרים שקשה להניח שהוא מקרי צצים ועולים מכל העברים סיפורים על ניסיונות להחדרת אג'נדה דתית ללימודים בבתי הספר הממלכתיים, החל מכיתות הגן ועד לסיום התיכון.

היום הגיעו כמה תלמידים לכנסת, בהזמנתה של חברת הכנסת זהבה גלאון, על מנת לשתף בסיפוריהם המזעזעים. כך למשל סיפר שקד מכרמיאל, "כל העבודה שלנו באזרחות היתה בהתבסס על מקורות דתיים. התכנים הדתיים שמגיעים למערכת החינוך. היו לנו שיעורי חינוך מיני מאוד מעשירים וביקשו אחר כך ממורות דתיות ללמד סיפורים מהתנ"ך".

נדב מבאר שבע סיפר, "חייבו אותי במשלחת בה הייתי להיות בתפילה. מורות לתנ"ך אמרו לנו: תדליקו נרות כדי להצליח במבחן. הילדים חוזרים היום מבית הספר עם משבר זהות. משרד החינוך מעביר אג'נדה שהחילונות היא לא טובה ויהודית מספיק".

התלמידה הילי קופרשטיין, שכבר עשתה כותרות במכתב ששלחה לשר החינוך, סיפרה, "הזהות שלי כחילונית ואשה מוחלשת במערכת החינוך. היה כנס של מועצות תלמידים ובין היתר היתה אמורה להשתתף מועצת תלמידים של בית ספר דתי בנתניה. הייתה דרישה שנפריד בין הבנות לבנים ושנגיע צנוע. אני מרגישה שכאשה וחילונית אין לי את המקום שהייתי רוצה לקבל. אנחנו חווים הרבה פעמים את ההדתה גם בבית הספר".

נורא. פשוט נורא.

2. אלא שהטענות לא מתמצות בענייני תכנים. למעשה הטענה העיקרית נוגעת לכסף. לטענת ראשי הקמפיין נגד ההדתה במערכת החינוך, השיטה שבה מוחדרים התכנים היא תקצוב.

זהבה גלאון לא הסתירה שהנושא הוא כסף, כאשר תקפה את משרד החינוך שלטענתה מתעקש "לממן עמותות מיסיונריות שמלמדות הלכה באופן שמכוון מלמעלה".

פעילים בתחום טענו בתקשורת שמשרד החינוך מתמרץ את המנהלים לקחת תוכניות כאלו ולהטמיע אותן בבתי הספר, באמצעות תמריצים כספיים.

אז אם מדברים על כסף, כאן מגיע גם המקום לדבר על הצביעות.

3. אם נהיה לרגע קצת שטחיים, יש שלוש גישות עיקריות לנושא העקרוני של תקצוב מערכת החינוך במדינה דמוקרטית.

הגישה הראשונה, הליברטריאנית, גורסת שחינוך הוא לא עסק של המדינה. כל הורה יחליט לאיזה בית ספר לשלוח את ילדו וישלם את שכר הלימוד הנדרש. ומה על העניים? יתפרנסו מן הצדקה. נמצא קרנות פילנתרופיות שיעניקו מלגות למי שאין ידו מגעת לשלם. בבית ספר כזה, כמובן, ההורים, מן הסתם באמצעות נציגות נבחרת, הם השולטים, בהכל. בעל המאה הוא בעל הדעה. ברשותכם נניח את הגישה הזו בצד לרגע.

הגישה השניה אומרת שהמדינה צריכה לתקצב את החינוך, אבל את התכנים של החינוך יכולה לקבוע כל קהילה לעצמה. באופן ברור יותר: אסור להתנות תקצוב חינוך בלימוד תכנים מסוימים.

הגישה השלישית גורסת שהמדינה שמתקצבת את החינוך רשאית להתנות את התקצוב בלימוד תכנים מסוימים. ילמדו - יקבלו. לא ילמדו - לא יקבלו.

4. מי שאוחז באחת משתי הגישות האחרונות באופן עקבי, מחזיק בעמדה לגיטימית מאוד. את כל אחת מהן קל מאוד להצדיק. כמובן שתהיה מחלוקת בין שתיהן, ולא יתכן ששתיהן צודקות, אבל מדובר בויכוח אמתי ונוקב.

הבעיה מתחילה כאשר בחוסר יושר מנסים לעשות סלט בין הדברים. כאשר מנסים לכפות לימודי מתמטיקה ואנגלית על תלמידים חרדים באמצעות שוט של שלילת תקצוב, זה מצוין ונפלא. כאשר מכניסים לימודי יהדות לבתי ספר ממלכתיים באמצעות פיתויי תקציב - זה איום ונורא.

5. בשלב הזה יהיו שיטענו שמתמטיקה ואנגלית הם תכנים "נייטרליים" ואילו לימודי יהדות אלו תכנים שנויים במחלוקת. על זה תרשו לי להשיב במילה אחת: קשקוש.

עבור חלק מהחרדים, למשל, אין שום דבר "נייטרלי" בלחייב אותם ללמד אנגלית. זו פגיעה קשה בציפור נפשם, לא פחות. מדובר בדבר שבעיניהם הוא פגיעה בכל הקדוש והיקר להם. פשוטו כמשמעו. החיוב בעיניהם הוא התערבות גסה, בוטה וקשה בדבר הכי יקר לציבור החרדי, החינוך על טהרת הקודש.

למעשה, גם מבחינה אנליטית פשוטה אין דבר כזה תכנים "נייטרליים". הנייטרליות היא תלויה בעיני המתבונן. מה שלפלוני נראה נייטרלי לאלמוני נראה לגמרי שנוי במחלוקת.

מי שרואה כלגיטימי שימוש בלחץ כלכלי של שלילת תקציבים, שהוא לחץ הרבה יותר בוטה מאשר פיתויים תקציביים, לצורך החדרת לימודי ליב"ה למערכת החינוך החרדית, חייב לקבל כלגיטימית החדרת תכנים למערכת החינוך הממלכתית. כל גישה אחרת היא פשוט צביעות.

6. ומי יחליט לאלו תכנית תוצמד ההתנייה התקציבית? נחזור לרגע לשלוש הגישות שסקרנו בתחילה. הגישה הראשונה והשניה רואה בהורים ובקהילות המקומיות את אדוני הכסף. אם באופן ישיר, בגישה הראשונה, ואם באופן עקיף בשניה. המדינה גובה מיסים אמנם, אבל היא מחזירה אותם בצורת חינוך לשליטה המוחלטת של ההורים והקהילה המקומית.

אולם, לפי הגישה השלישית הרואה במדינה גורם שיש לו אמירה, צריך לשאול מכוח איזו סמכות יש לו אמירה. התשובה לשאלה היא שבאמצעות בחירות אנחנו, כל הציבור, שלחנו את נציגינו הנבחרים לנהל את חלוקת הכסף שאותו הם גובים מאיתנו.

משמעות הדבר היא שהממשלה, שנבחרה על ידי העם למשול, הוא זו שצריכה להחליט. בפועל מי שממונה על ידה לעשות זאת בשמה, הוא שר החינוך, בידיו הסמכות ובידיו צריך להיות גם הכוח.

אין ספק שבכוח גדול כזה צריך לדעת להשתמש בחכמה ולא להתפרע ולעשות שטויות, אך העיקרון, שביד הדרג הממשלתי נמצאת הסמכות, הוא עיקרון שחייב להישמר.