אין אדם שלא נצבט ליבו כאשר הוא רואה נכים בכיסאות גלגלים זועקים לעזרה. שום אדם, בפרט לא נכה שאינו מסוגל לעבוד, אינו מסוגל להתקיים מקיצבה של 2800 ₪.
כל שנותר לכאורה זה לתמוה מדוע אם כן שעור העוני בקרב הנכים (כ 25%) כל כך קרוב לשעור העוני בכלל האוכלוסיה (כ 22%). הרי עם קצבה שכזו המצב היה אמור להיות חמור הרבה יותר!
התמונה מתבהרת כאשר שומעים את דרישתם של הנכים – הצמדת הקצבה של הנכים כולם, עובדים ושאינם עובדים לשכר המינימום. הערפל מתפזר עוד יותר, כאשר שומעים את סירובם של ארגוני הנכים להצעתו של ראש הממשלה לפיה הקצבאות יעלו רק למי שבאמת זקוק לכך, ורק במידה מוגבלת עד שלא יהיו עוד עניים מתחת לקו העוני (הבטחה שלא הובטחה לשום קבוצה אחרת באוכלוסיה!).
כל חברה אנושית מורכבת מאנשים שונים בעלי יכולות שונות ובעלי רקע שונה. יש אנשים אשר נולדו בריאים או נכים, חכמים או טפשים, להורים עשירים או כיתומים עניים. נכות אינה מקצוע ואינה עבודה, אלא עוד גזירה משמים שניחתה על ראשו של אדם, אשר אינה מעניקה לבעליה זכות לקבלת משכורת מהמדינה. הנכות הינה סיבה אפשרית לקיומו של עוני ועל החברה מוטלת החובה לטפל בעוני באשר הוא. למי שיש מספיק כדי קיומו הבסיסי - ההלכה אוסרת לתת מכספי צדקה (טור יורה דעה רנג), ואף אוסרת עליו ליטול מכספי הציבור (שולחן ערוך שם).
אגב, התורה ממעטת לדבר בשפה של זכויות ובמקומה מאמצת בשפה של חובות – ולענייננו חובת הצדקה והעזרה לעני. אין זה משנה מהי הסיבה לעוני, האם הוא נובע ממחלה, מפציעה, או אפילו מהחלטה שגויה– מצוות צדקה מחייבת כל אדם, בכפוף ליכולותיו, לעזור לכל עני להיחלץ ממצבו. חובה זו מלבד היותה חובה אישית הינה חובה קהילתית (רמב"ם מתנות עניים ט, א-ג) המתקייימת כיום במסגרת מדינת ישראל.
אמנם בדבר אחד עשוי להיות הנכה שונה מכל עני אחר – היכולת להתפרנס. לדעת רוב הפוסקים חובת הצדקה הקהילתית קיימת בעיקר כלפי העניים שאינם מצליחים לדאוג לצרכיהם בעצמם (דרישה אבן העזר עא ג). בניגוד לשאר הקצבאות, קצבאות נכים ניתנות לנכים שעברו מבחן הכנסה ונקבע כי הם חסרי כושר השתכרות, מלא או חלקי, ולפיכך מבחינה הלכתית יש להעדיפן על פני שאר הקצבאות.
וכיצד נקבע את גובה הקצבה הראוי על פי ההלכה? התשובה מצויה גם כן בהלכות צדקה – חובת הקהילה לדאוג כי ימצאו לעני צרכיו הבסיסיים ביותר ותו לא (משנה פאה ח ח ובפירוש ר"ש משאנץ שם). התורה אינה מחייבת קיומו של שוויון, ואינה מעודדת צמצום פערים (רמב"ם מתנות עניים ז, ג). קו העוני של הביטוח הלאומי אינו מתיימר לבדוק את צרכיו של האדם אלא את הכנסתו יחסית לממוצע, ולכן מן הראוי להחליפו במדד אחר אולם היות וזהו המדד היחיד שברשותנו נתייחס אל מי שמעל לקו העוני כאל מי שיש לו את צרכיו הבסיסיים ביותר.
על פי נתוני הביטוח הלאומי נכון להיום קצבת הנכות עומדת על סך של 1400-2800 ₪ (תלוי במידת יכולתו של הנכה להתפרנס באופן חלקי מיגיע כפיו). לסכום זה מקבל הנכה תוספת עבור בן זוגו בסך 700-1170 ₪ ותוספת עבור כל ילד בסך 560-930 ₪. אם נחבר את כל הסכומים אותם מקבל הנכה עבור עצמו ועבור בני משפחתו, הקצבאות היום מספיקות למחיתה של משפחה בה בן הזוג עובד, אפילו במשרה חלקית, אם כי אינן מספיקות לנכה המתגורר לבדו ללא משפחה.
מאידך, קצבה זו אינה נדרשת במלואה לנכים בעלי הכנסות מהון או נכסים, או שבני זוגם מרויחים את השכר הממוצע, ולפיכך גם עליה יש להחיל את העקרון ההלכתי לפיו אין לתת צדקה למי שאינו זקוק לה, ויש להתנות את הזכאות לקצבה זו במבחן הכנסה משפחתי מעבודה ומנכסים.
אשר על כן, ברור כי קצבאות הנכים, נכון להיום, עומדות בדרישת ההלכה ואף יותר מכך ולפיכך אין להגדילן, ובוודאי שלא ניתן להגדיר את הגדלתן כצדקה וחסד, זאת למעט קצבת הנכות לנכה בדרגת אי כושר גבוהה המתגורר בגפו אשר אינה מספיקה לקיומו ואותה ראוי להגדיל כך שתספיק לצרכיו הבסיסיים ביותר.
הגדלת הקצבאות תבוא בהכרח על חשבון אנשים שלא "התמזל מזלם" ומצוקתם אינה גלויה לעין כל, אינה מצולמת ואינה מתוקשרת, אך זקוקים לעזרתנו הרבה יותר ועלינו להתגייס לעזור להם כיחידים, על ידי עמותות, ובאמצעות רשת הביטחון של המדינה.