בשבע מהדורה דיגיטלית

דיר יאסין, גרסת העובדות

מחקר חדש קובע: ההגדרה "טבח" לאירועי דיר יאסין מופרכת והומצאה לצורכי תעמולה ערבית, שפעלה לבסוף כבומרנג

גדעון דוקוב , כ"ו בתמוז תשע"ז

"ילדים, נשים וזקנים מתו, בזה אין ספק. אבל השאלה איך הם מתו, זה מה שקובע". פרופ' טאובר
"ילדים, נשים וזקנים מתו, בזה אין ספק. אבל השאלה איך הם מתו, זה מה שקובע". פרופ' טאובר
צילום: שלומי יוסף

"אנו מבקשים שתאמרו שהיהודים שחטו אנשים, ביצעו זוועות, אנסו ושדדו זהב. אנו חייבים להפיק מכך את המירב, אני חושב שצריך לתת לזה את מירב התעמולה האפשרית, בגלל שלא נראה שמדינות ערב מעוניינות לעזור לנו ואנו עומדים בפני קטסטרופה. אנו חייבים להציג תמונה של לא באמת מה שקורה, אלא להגזים מעט, שאז, אולי, מדינות ערב תהיינה יותר נלהבות לבוא לעזור לנו" (חוסיין ח'אלדי, מזכיר הוועד הערבי העליון)

כמעט שנתיים חיפש פרופ' אליעזר טאובר הוצאה בארצות הברית שתסכים לפרסם את הספר שכתב על פרשת דיר יאסין.

ואולם הוצאות לאור מסחריות בארצות הברית מדברות רק עם סוכנים ספרותיים ולא עם מחברים. אף סוכן ספרותי לא היה מוכן לייצג את הספר. "הם כתבו לי במפורש שזה נושא שהם חוששים להיכנס אליו", הוא מספר.

כשכבר כמעט התייאש, הציעה לו רחלי, אשתו, שאולי למרות שהוא כתב את הספר באנגלית, כמו רוב המחקרים הרציניים, כדאי לנסות להוציא אותו קודם בעברית. הוצאה ידועה שאליה פנה ענתה מיד שלא מתאים להם להוציא דבר כזה, אבל אז חל המהפך. "נכנסתי לאתר של הוצאת כנרת-זמורה-ביתן וכתבתי להם משהו כמו שבע שורות עליי ועל הספר. תוך עשרים דקות העורך הראשי כבר שלח לי מייל ואמר שהוא נורא רוצה לקרוא את זה, וחמישה ימים אחר כך כבר שלחו לי חוזה". את הספר אפשר למצוא כעת בחנויות הספרים בישראל, אולם טרם נמצאה ההוצאה האנגלית שתרים אף היא את הכפפה.

לצלול אל ביצת הנרטיבים

יש מעט מאוד עובדות מוסכמות בפרשת דיר יאסין, הקרב שהתחולל ביום שישי, חודש וחצי לפני הקמת המדינה, כ"ט אדר ב' התש"ח (9 באפריל 1948), במה שכיום הוא אזור שכונת הר-נוף בירושלים. הפער בין הגרסאות השונות הוא אדיר, ונע בין קרב רגיל בשטח בנוי, כפי שטוענים רוב אנשי האצ"ל והלח"י, ועד לטבח מזעזע שכלל מאות הרוגים, אונס, התעללות בנשים הרות ורצח בדם קר של ילדים וזקנים, כפי שהציגו אותו ערביי ישראל מתוך אינטרס מאוד מסוים.

באופן לא מאוד מפתיע, הנרטיב שהופץ, ולמעשה נפוץ ברחבי העולם עד היום, היה מבוסס בעיקר על הגרסה הערבית, שאומצה בידי הבריטים, ולא פחות מכך על גרסתו של הממסד הישראלי, ובראשו מי שנחשב עד היום בצד הישראלי לאחראי על מיתוס "טבח דיר-יאסין" – מאיר פעיל. פעיל, שהיה ההיסטוריון של הפלמ"ח, הגיע לדיר יאסין אחרי סוף הקרב ולאחר מכן חיבר דו"ח על "פעולות הפורשים" ובו טען כי מדובר בפוגרום עם מעשי ביזה ורצח. לאור המתח שהיה באותם ימים בין ההגנה לאצ"ל והלח"י, ששיאו בפרשת אלטלנה, די ברור שלדו"ח של פעיל היו מטרות פוליטיות, ואכן גם נעשה בו שימוש פוליטי. אפשר לומר שהעובדה היחידה שיש עליה הסכמה היא עצם קיומו של האירוע, כאשר אפילו על מטרות ההתקפה והשאלה האם הפלמ"ח נטל או לא נטל בה חלק, יש מי שמתווכחים.

דווקא אל תוך הביצה הזאת החליט לצלול פרופ' טאובר, מי שייסד את המחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר-אילן, עמד בראשה שנים רבות ושימש גם כדיקן הפקולטה למדעי היהדות באוניברסיטה. זה לא שלא היו מי שעסקו בנושא לפניו. היסטוריונים יהודים וערבים כתבו על דיר יאסין, כשהבולטים שבהם הם בני מוריס (שכתב בהתחלה שהיו שם טבח ומעשי אונס, אם כי הוא קצת חזר בו מאז) ויואב גלבר (שטען ש"זו לא הייתה פעולה מפוארת", אך לא היו מקרי אונס והתעללות), וכמובן גם אורי מילשטיין בספרו הידוע 'עלילת דם בדיר-יאסין', המציג תזה הפוכה בתכלית. אלא שהיקף המידע שפרופ' טאובר חקר ובדק בנוגע לדיר-יאסין הוא חסר תקדים. אלפי מסמכים של עדויות, התכתבויות ומפות, חומרים מישראל, ירדן, הרשות הפלשתינית, אנגליה, ארצות הברית ושוויץ, באנגלית, בערבית ובעברית עברו תחת ידיו במסגרת המחקר. "יש בספר גם מידע מהחומרים של אצ"ל ולח"י ברמה שלא הייתה עד היום. אבל החוזקה המרכזית שלו היא שלפחות 50 אחוזים מהחומר הוא חומר ערבי, כולל כמויות ענקיות של עדויות ערבים מדיר יאסין".

עבודת הנמלים שערך פרופ' טאובר כללה קודם כול הכרה של הכפר, כולל בניית עצי משפחה (עצים גניאולוגיים) של התושבים, מציאת תצלום אוויר של הכפר וזיהוי היכן התגוררה כל משפחה וחמולה. לאחר מכן קריאה של המוני עדויות, ערביות ויהודיות, תוך התאמה שלהן למבנה הכפר ושמות התושבים, ולבסוף כתוצאה מכל אלו - יצירת רשימה שמית מפורטת של כל אחד ואחד מההרוגים בכפר, ותיאור של הנסיבות שבהן מצא את מותו. מסקנתו של טאובר בסוף הספר ברורה: "יש הבדל מהותי בין הרג של אנשים בקרב ובין טבח. למעט תקריות מסוימות כמפורט לעיל, אנשים בדיר יאסין נהרגו, לא נטבחו".

"ארבע שנים אספתי את החומרים ובמשך שנה כתבתי את הספר", מספר פרופ' טאובר. "עברתי על אלפי מסמכים. לומר שכל פסקה בספר מבוססת על מקור או אפילו על עשרה מקורות, זה להמעיט בעבודה שעשיתי. אני אומר לך שכל משפט ומשפט בספר הזה מבוסס על עשרה מקורות, אם לא יותר מכך. רק ההערות על הספר הן 100 עמודים, והביבליוגרפיה לבד זה משהו אימתני של 30 עמודים, אורך בלתי רגיל לספר שהוא לא מאוד עבה".

כמויות המידע שפרופ' טאובר אסף הביאו אותו להחלטה שהספר יכול לשאת את השם "דיר יאסין – סוף המיתוס".

שם מעט יומרני, לא?

"השם מאוד יומרני, אבל אם להיות כן - אני לא מאמין שאחרי המחקר שלי אפשר עוד לעשות משהו על הנושא של דיר יאסין. אתה אף פעם לא מגיע למאה אחוז, אבל אני הגעתי באמת לאחוז מאוד גבוה. לכן בחרתי בשם 'סוף המיתוס', להציג את כל העובדות הרלוונטיות בפני הקורא, וכן, לתת בסוף גם את המסקנה שלי על סמך כל העובדות, ולומר לקורא: זה הסיפור שמאחורי המיתוס. תקרא, ובסוף אולי תשתכנע שלא היה טבח".

קרב שנולד מחוסר ידיעה

מה בכל זאת קרה שם בדיר-יאסין? איך דווקא הקרב הזה הוליד את המיתוס על הטבח? כדי לנסות ולהסביר את זה, צריך לחזור להתחלה. "בספר יש פרק שלם שבו אני מסביר למה אצ"ל ולח"י רצו לכבוש את דיר יאסין, כשאחת הסיבות המרכזיות היא שהם חשבו שהם ייקחו את המקום בהליכה, כפי שהיה בשייח' באדר ובליפתא, כמעט בלי ירייה. הם לא תיארו לעצמם מה הולך לקרות שם, לא ידעו שיש בכפר 12 עמדות ירי מאוד מבוצרות, כי מפקד ההגנה שידע את זה וידע על התקיפה לא טרח לספר להם, ולא היה להם מושג אילו כמויות נשק גדולות היו שם.

"בהיסטוריה לפעמים אתה רואה אירועים שעל פניו נראים כמו צירוף מקרים מוצלח לצד מסוים, ובעצם התוצאה היא בדיוק הפוכה. הכפריים של דיר יאסין שלחו משלחת לרכוש נשק ממצרים, והיא נתקעה שם חודש וחזרה לבסוף עם הנשק ברביעי באפריל, חמישה ימים לפני הקרב, ולכן באצ"ל ובלח"י לא ידעו על זה. היו שם מקלעי ברן, רובים שחלקם חצי אוטומטיים, ובכלל המון נשק שמאוד שימח את תושבי הכפר כשהוא הגיע. בדיעבד יש להניח שאם המשלחת הייתה מתעכבת עוד שבוע, אותם תושבי הכפר שנשארו להילחם היו כנראה בורחים כמו שאר התושבים שברחו עם תחילת הקרב, ולא היה קורה להם כלום. אבל היה לאנשי דיר יאסין נשק אז הם ניסו להילחם, ואז זה נגמר כמו שזה נגמר".

נתון משמעותי נוסף שחשוב להבין ברקע פרשת דיר יאסין, הוא שמדובר באחד הכפרים הראשונים שהמחתרות העבריות רצו לכבוש כדי להחזיק בו, בניגוד לאירועים בעבר, שבהם חיילי המחתרות היו נכנסים לכפר לפעולות תגמול של שעתיים-שלוש, ואז נסוגים.

"כשהתחיל מבצע נחשון, זו הייתה הפעם הראשונה שבה כבשו כפר ערבי כדי להישאר בו. הקסטל נכבש סופית באותו יום של דיר יאסין, ואז כידוע לא היה אינטרנט, אז המידע הזה לא עבר הלאה. לכן הערבים בדיר יאסין לא ידעו שהכוחות מולם באו לכבוש כדי להישאר. הם חשבו שזה יהיה כמו שהפלמ"ח וההגנה תמיד עשו - באים, מפוצצים שניים שלושה בתים, הורגים כמה אנשים ומסתלקים. יש עדויות מפורשות שאני מצטט בספר של ניצולים שאומרים 'חשבנו שכמו בכל המקרים האלה הם יגיעו לשעתיים-שלוש ואחר כך ילכו'. אלא שבפועל מבחינת האצ"ל והלח"י לא היה מצב לסגת, אז התנהל שם קרב יריות במשך עשר שעות, כשההגנה כל פעם מעבירה להם עוד ועוד תחמושת, עד שבסופו של דבר לערבים נגמרו כל הכדורים, ואז הקרב באמת הגיע לסיומו.

"את זה אני כותב בתחילת המסקנות שלי, שבעצם זו הייתה טרגדיה שמורכבת משני אלמנטים: הצד של אצ"ל ולח"י שחושב שהוא הולך לטיול של לפנות בוקר ולא הבין לאיזה קרב הוא נכנס, ומצד שני הערבים בדיר יאסין שלפי איך שהם תופסים את הסיפור יש היגיון במה שהם עושים, אבל אם היו מבינים מה באמת הולך להיות הם היו בורחים ולא היה קורה להם כלום, כמו שלא קרה ל‑700 האחרים שברחו כי השאירו להם צד אחד של הכפר פתוח, וברמקול שידרו להם במפורש שהם יכולים לברוח. מתוך אלה שהחליטו להישאר ולהילחם, בין אם לוחמים ובין אם לא, 200 נפלו בשבי ו‑100 נהרגו".

ובכל זאת, ברשימת ההרוגים הזאת נמצאים גם נשים וילדים. איך זה קרה?

"בוא ואתן לך מקרה שהוא בערך הציור הכללי של מה שקרה בדיר יאסין. אחת ההרוגות בדיר יאסין היא תינוקת בת שמונה חודשים שנשרפה בעריסה שלה. מה שקרה שם, וזה תיאור שאני מביא מהאבא של הילדה, זה שהסבא עמד בחלון וירה על הלוחמים, כשלא רחוק ממנו שוכבת הנכדה בעריסה. כדי לשתק את האש עליהם, אחד מאנשי המחתרת זרק רימון לתוך החלון, הרימון התפוצץ, הרג את הסבא ושרף את העריסה עם הילדה. כשהם זרקו את הרימון הם לא ידעו מי נמצא בפנים אלא רק שיורים עליהם, והם צריכים לשתק את האש. זה חלק מתנאי הקרב, ובוודאי שזה לא טבח. אם יבוא מישהו ויגיד שמבחינתו מוות של תינוקת בת שמונה חודשים זה בהגדרה טבח - אין לי איך להתווכח איתו, אבל על העובדות של האופן שבו היא נהרגה לא יכול להיות ויכוח".

"זה בשביל יפתח!"

המקרה של התינוקת בת הארבעה חודשים לא היה יוצא דופן, מגלה פרופ' טאובר. "אנשי האצ"ל והלח"י קיבלו הוראה לא לפרוץ לבית לפני שזורקים פנימה רימון ומרססים באש אוטומטית, כי בהתחלה כשהם ניסו להיכנס בלי הנוהל הזה, הערבים שהיו בתוך הבית ירו עליהם ופצעו אותם. אז ילדים, נשים וזקנים מתו, בזה אין ספק. אבל השאלה איך הם מתו, זה מה שקובע. מטבע הדברים, מתוך מי שנשארו בכפר דווקא הלוחמים המיומנים והחזקים יותר הם אלו שהצליחו לשרוד".

עד איזו רמת ידע הצלחת להגיע ביחס לאופן שבו כל אחד מאנשי דיר יאסין מת?

"בעקבות העבודה על עצי המשפחה וקריאת העדויות של כל אחת מהמשפחות, אני יודע בדיוק כמה מתו, מה היה השם שלהם ובאיזה מתחם בתים זה קרה. היה לי ברור שאם אני רוצה לפצח את החידה של טבח או לא טבח, אני צריך לדעת על כל אחד איפה ואיך הוא מת. מתוך רשימת 101 ההרוגים, 61 בוודאות מתו בתנאי קרב, מתוכם 24 לוחמים חמושים והשאר הם בני משפחה ששהו לידם. 18 אנשים לא הצלחתי לאתר איך נהרגו, כ‑10 אנשים נמצאים בתחום האפור שאפשר לדון על ההגדרות שלו, ועוד 11 בני משפחה שנהרגו על ידי לוחם אצ"ל, בסיפור שהוא אולי הבסיס לכל המיתוס".

הסיפור שעליו ככל הנראה מבוסס כל מיתוס הטבח מתחיל ביהודה סגל, המקלען של אנשי האצ"ל. במהלך הקרב, בנקודה ספציפית שפרופ' טאובר מראה לי על המפה, סגל חוטף צרור שממנו ימות כעבור כמה ימים. "לקח המון זמן עד שהצליחו לפנות משם את סגל. אנשי האצ"ל צעקו ליושבי הבית שהם יפוצצו אותו על יושביו. המשפחות שהיו בפנים החליטו להיכנע, ואז כשהם יצאו החוצה אחד מלוחמי האצ"ל הרים את המקלע של סגל וקצר אותם. מרדכי קאופמן, מפקד האצ"ל בירושלים שהיה באותו רגע במקום, מיד צרח עליו 'מה עשית? מה אתה עושה? תפסיק!'. הלוחם בתגובה טען ששלפו מולו רובה, וכמה מחבריו מאשרים את זה, אבל יש לי בעיה עם התיאור הזה כי בזמן שהוא ירה בהם הוא אמר 'זה בשביל יפתח', שזה היה הכינוי של סגל באצ"ל.

"עכשיו, מכיוון שהכפר ישב על צלע ההר וזו הנקודה התחתונה של הכפר, כל הכפר ראה את האירוע, ולכן יש המון עדויות של אנשים שראו משפחה שיצאה החוצה ופשוט קצרו אותה. מה ששומעי העדויות לא הבינו, זה שכל העדויות האלה הן על מקרה אחד בודד. יתרה מכך, יומיים אחר כך כתב של סוכנות הידיעות AP שהכין כתבה על דיר יאסין, פגש בבית החולים במגרש הרוסים בת משפחה שנפצעה באירוע, והיא סיפרה לו איך כשהם יצאו החוצה קצרו את כל המשפחה. את המידע הזה הוא הפיץ בכל העולם, זה ניצוץ האש שממנו יצא כל העשן, אבל זה הסיפור, זהו. זה לא התזה של הטבח שבו העמידו משפחות על גבי משפחות לפני קירות וירו בהן. אני קראתי את כל העדויות האלה, וכולן מתייחסות לאותו הסיפור.

"צריך להבין, היו בכפר ערימות של גוויות כי באמת מתו שם 101 אנשים, אבל זה ההבדל ביני ובין אנשי ההגנה שבאו אחר כך למקום. הם ראו ערימות של ערבים, אבל בשבילי זה לא ערימות של ערבים אלא 101 אנשים שיש להם שם, אני יודע כל אחד איך הוא מת, ולכן יודע שזה לא היה טבח".

אפקט הבומרנג: הערבים בורחים

גם אחרי שמבינים את כל נסיבות האירוע בדיר יאסין, כולל כל מקרי המוות השונים, עדיין צריך להבין כיצד נולדו הסיפורים על מקרי האונס וההתעללות, סיפורים שגרמו למזכיר של הנציב האנגלי לכתוב שמה שהיה בדיר יאסין יותר גרוע מברגן בלזן. לשם כך צריך להכיר אדם בשם חוסיין פח'רי אל-ח'אלדי, המזכיר של הוועד הערבי העליון, "האיש שלמעשה גרם לקטסטרופה הערבית ב‑1948", אומר טאובר.

"הפליטים של דיר-יאסין סיפרו לכל מי שרק רצה לשמוע את מה שבאמת קרה להם, ושהטענות על טבח ואונס הן לא נכונות, אבל ח'אלדי שכנע אותם ואמר להם 'אתם חייבים לשקר, כי אחרת צבאות ערב לא יבואו להציל אותנו'. ח'אלדי הבין שהמצב של הערבים בארץ ישראל בכי רע. אנחנו רגילים לחשוב שב‑48' היינו מעטים מול רבים, אבל זה לא מדויק. אמנם היו בארץ 600,000 יהודים מול 1.2 מיליון ערבים, שזה פי שניים, אבל הנכונות היהודית להתגייס הייתה הרבה יותר גדולה, כך שלצד היהודי היו כ‑40,000 לוחמים מול כ‑5,000 לוחמים פלשתינים בלבד".

אם זה לא מספיק, הרי שיום לפני הקרב בדיר יאסין, מנהיג הכוחות הערביים בירושלים, עבד אל-קאדר אל-חוסייני, מצא את מותו בקרבות הקסטל. "ח'אלדי הבין שבמצב הנוכחי לערבים אין סיכוי, והמסקנה שלו הייתה שהוא חייב לגרום ללחץ וזעזוע גדול מאוד של עמי ערב על הממשלות שלהם. הוא מבחינתו הולך להציל את המצב".

אנשי דיר יאסין נענים לבקשתו של ח'אלדי ומתחילים להמציא סיפורי זוועה. ח'אלדי מורה לחאזם נוסייבה, עורך החדשות בערבית של רדיו המנדט, להפיץ את סיפורי הזוועות בכל הארץ באמצעות הרדיו. "אנו מבקשים שתאמרו שהיהודים שחטו אנשים, ביצעו זוועות, אנסו ושדדו זהב", אומר ח'אלדי לפליטים, אלא שהעניין משתבש לגמרי מבחינתו, ומקבל תפנית בלתי צפויה.

בעקבות סיפורי הזוועה מחליטים רבים מתושבי הכפרים הערביים לקום ולברוח. "כשאתה קורא את סיפורי הזוועה, אתה יכול להבין אותם. איך אמר לי מישהו - גם הוא, אם היה מאמין שכאלה דברים יכולים לקרות למשפחה שלו, היה קם ובורח. הם סיפרו למשל שעומדים לוחמים מול אישה בהיריון, מהמרים על מין העובר ואז פותחים את הבטן ומתחילים להתווכח מי ניצח. סיפורי זוועה לא נורמליים".

איך אתה יודע שזה מה שגרם לבריחות?

"ברשות הפלשתינית עשו בדיקות וסטטיסטיקות, ראיינו פליטים מ‑48' ושאלו אותם: מה גרם לכם לברוח? בדרך לא דרך השגתי את העדויות האלה, ויש שם מובאות לא רק מהכפרים בסביבה, אלא מכל רחבי הארץ. אני קורא למשל על אישה מנצרת שמספרת שהיא הייתה בהיריון, וכשהסיפורים האלה הגיעו היא אמרה לבעלה: 'תגיד, מה אתה רוצה, שהם יבואו גם לפה ויפתחו לי את הבטן?! יאללה, בוא נלך'. הם לגמרי האמינו לסיפורים האלה וזה הפך לבומרנג. מה שמרתק הוא שהפלשתינים מבינים את זה וכותבים במפורש שזה גרם לקטסטרופה".

לטענת פרופ' טאובר, לא היה זה החשש מהמוות, כמו העניין של כבוד האישה. "הבריחות לא היו בגלל ההרג של האנשים בדיר יאסין, אלא בגלל השמועות על האונס. בערבית ארד זה אדמה ועירד זה כבוד האישה, מילים דומות רק בניקוד אחר, ומי שמכיר את התרבות אצל הערבים אז מבין עד כמה זה היה משמעותי. הפליטים אומרים: להילחם היינו מוכנים, אבל שיאנסו את הנשים שלנו – זה לא.

"הדבר הכי מדהים בקריאת העדויות מהרשות הפלשתינית זה שהם מבינים בדיוק מה קרה כאן. זה משפט כל כך מדהים, שציטטתי אותו בעצמי מילה במילה. המראיין שואל אותם על האונס, והם כמובן אומרים לו שלא היה אונס ולא נעליים, שזה שקר, לא היו כאלה דברים. ואז פתאום נופל לו האסימון והוא אומר: 'אז הישראלים יוצאים זכאים מאשמה זו, אבל הפלשתינים איבדו את אדמותיהם'. פתאום הוא מבין שבעצם דיר יאסין זה לא מה שחשבנו, אבל בגלל שחשבו שזה ככה - ברחנו ואיבדנו את האדמות. על מה איבדנו אותן? אתה רואה שהמראיין פשוט מבין מה קרה כאן".

ספרו של פרופ' טאובר מניח בפני הקורא את כל המידע הרלוונטי לפרשת דיר יאסין, כולל שמות ההרוגים והמקום והאופן שבו הם מצאו את מותם. גם המסקנה שלו היא ברורה. האם העובדות יספיקו כדי להביא באמת את המיתוס אל סופו? "יש 10 אחוזים מהאנשים מהצד של אצ"ל ולח"י שלא צריכים את הספר, כי מבחינתם אין מצב שהיה טבח. מהצד השני יש 10 אחוזים שלא יסכימו להיפרד מתזת הטבח בשום מקרה, כי חשובה להם התפיסה שהיהודים טובחים. ויש 80 אחוזים שבשבילם אני פה. קבוצות הקיצון לא מתעניינות בעובדות, אבל רוב האנשים בארץ ובחו"ל שרוצים לקרוא ולדעת, יקבלו תמונה נאמנה של מה שקרה – לא טבח. קרב".