בשבע מהדורה דיגיטלית

מעשה מביטחון

מיכאל בר-זוהר חושף את מאחורי הקלעים של פעילות השב"כ בספר חדש, שנכתב לאחר שראשי השב"כ לדורותיהם התייצבו בסלון ביתו

גדעון דוקוב , ד' באב תשע"ז

"המוסר שלנו לעיתים עולה לנו ביוקר". מיכאל בר-זוהר
"המוסר שלנו לעיתים עולה לנו ביוקר". מיכאל בר-זוהר
צילום: עופר עמרם

בניגוד למה שאולי אפשר היה לצפות, רובו של הספר החדש 'חיסול ממוקד' (הוצאת ידיעות) על המבצעים הגדולים של השב"כ, דווקא לא עוסק במאבקו של הארגון נגד המחבלים הפלשתינים.

יותר ממחצית מהספר שכתבו ד"ר מיכאל בר זוהר וניסים משעל, מוקדש דווקא לפעילותו של השב"כ בתוך החברה היהודית בישראל. "המלחמה נגד המחבלים היא חלק חדש יחסית בפעילות של השב"כ", אומר בר זוהר בריאיון לרגל הוצאת הספר. למעשה, מאז קום המדינה ועד השנים 66'‑67' עיקר עבודת השב"כ הייתה באיתור מרגלים בתוך ישראל שעבדו לטובת הסובייטים. רק אחרי כן המוקד עבר לפעילות נגד הפלשתינים, כשבמקביל המשיך העיסוק במניעה ותפיסה של סוכנים רוסים ופולנים עד לנפילת ברית המועצות, שכללו בין השאר את תפיסת המרגל מרקוס קלינברג.

סיפורו של מרקוס קלינברג הוא דוגמה קלאסית לאחת הנקודות המעניינות שחוזרות בספר שוב ושוב בסיפורי המרגלים, והיא שבחלק ניכר מהמקרים הדבר היחיד שהביא לנפילתו של הסוכן ולניצחון השב"כ היה הודאתו של הנחקר, שבלעדיה לא היה לשב"כ דבר מלבד החשד. על פי הספר, לשב"כ לא הייתה שום ראיה ממשית נגד קלינברג ואשתו, שאכן לא הודתה ולבסוף שוחררה. קלינברג עצמו נשבר בחקירה לאחר שני ניסיונות התאבדות, וכתב הודאה שבעקבותיה נדון לעשרים שנות מאסר.

מקרים דומים היו גם בפרשת "מבצע פיגמליון", שבו חילץ איסר הראל הודאה מיהודי סוכן קג"ב בעקבות חשד בלבד, ובפרשות נוספות. גם בפרשת 'המחתרת היהודית', על פי הספר, תרגיל חקירה שעשו החוקרים הוביל לכך שאחד ממנהיגי המחתרת הביא בטעות למעצר של שמונה מחבריו.

פרשת 'המחתרת היהודית' פותחת נושא שלישי בספר, והוא פעילות המחלקה היהודית בשב"כ נגד מה שמכונה "הימין הקיצוני", או "נערי הגבעות". פרק שלם מוקדש בספר לענייני 'תג מחיר', מחתרת בת עין, פרשת דומא ושריפת כנסיית הלחם והדגים. לאור העובדה שמשפט חשודי דומא טרם הגיע לסיומו, ובכנסיית הלחם והדגים אחד החשודים המופיעים בספר זוכה מאשמה בבית המשפט, יהיו מי שיטענו שהגרסה המוצגת בספר בנושאים אלו מייצגת את תפיסת השב"כ, אך לא בהכרח את מה שקרה בפועל.

"מי שהיה אחראי לשינוי המדיניות כלפי הטרור היהודי הוא ראש השב"כ יורם כהן, שקיבל החלטה אמיצה להסיר את הכפפות ולגדוע את הטרור שאיים לגרום נזקים קשים ובלתי הפיכים למדינת ישראל", כותבים משעל ובר זוהר בספר. "הקיצוניות עברה לימין", מוסיף בר זוהר בשיחה איתו, "השמאל יכול להיות קיצוני, אבל הוא לא אלים".

אל מול הגיבוי המלא שנותן בר זוהר להתנהלות השב"כ מול אנשי הימין הקיצוני, יש נקודה אחת שבה הוא מודה שהשב"כ והמדינה עשו טעות קשה, וזאת ביחס למרגלית הר-שפי. בפרק שעוסק ברצח רבין מביא בר זוהר סיפור מדהים על זוג חברים בשם הילה פרנק ושלומי הלוי. פרנק, שהייתה אז סטודנטית באוניברסיטת חיפה, שמעה על כוונתם של האחים עמיר לרצוח את רבין, ובאמצעות הלוי, שהיה בן זוגה, המציאו סיפור על שיחה שהם במקרה שמעו מ"תימני קטן שמתכוון לירות ברבין". השניים, שככל הנראה לא רצו להסגיר את עמיר, קיוו שהמידע יגרום להגברת הכוננות בשב"כ, דבר שלא קרה.

פרט לשאלה האם השב"כ החמיץ מידע קריטי, מעלים משעל ובר זוהר את השאלה מדוע פרנק והלוי שלכאורה ידעו על כוונותיו של הרוצח לא הוטרדו ולא הועמדו למשפט, בניגוד למרגלית הר שפי שריצתה עונש מאסר. "המעשה שלהם היה חמור הרבה יותר", כותבים השניים בספר, "דומה שהסתערות הפרקליטות על הר שפי והתעלמותה מהמחדל של הלוי ופרנק הושפעו לא מעט משיקולים פוליטיים", כשמשמעות הדברים ברורה – הר שפי שילמה את מחיר היותה מתנחלת בת הציונות הדתית. "כואב הלב על מה שעשו לה", אומר בר זוהר בגילוי לב, "בחורה נאה ומשכילה שממש פגעו לה בחיים".

יהודי גאה בלי יהדות

מי שיפגוש את ד"ר בר זוהר, יתקשה ככל הנראה להאמין שהאיש שמולו עומד לציין בעוד כמה חודשים את יום הולדתו השמונים. החדות, אופן השיח הנמרץ וכל חזותו של האיש משדרים לפחות עשור אחד פחות. בשלב מסוים של הריאיון בבית הקפה מתחת לביתו ברמת אביב, התחלתי לחשוב שאולי זה אחד המקומות שבהם הערך בוויקיפדיה מכיל מידע מוטעה. חיכיתי לרגע הנכון, ובעדינות שזרתי שאלה ביחס לגילו. התברר שוויקיפדיה לא טעתה, האיש אכן נולד עוד לפני מלחמת העולם השנייה.

"נולדתי וגדלתי בבולגריה, המדינה היחידה שהצילה את כל היהודים שגרו בה. גרנו באיזה כפר קטן וחוץ מהעובדה שידעתי שאני יהודי, לא ידענו מה זה יהדות. לא ראיתי יהודי עם כיפה או פאות בחיי, לא ראיתי יהודי עם זקן חוץ מהרב הראשי, לא ידענו מה זה כשר, לא מה זה שבת, נראינו כמו בולגרים, אכלנו כמו הבולגרים. הדבר היחיד שזכור לי הוא שביום כיפור אמא שלי לא הייתה מוכנה לתפור לי כפתורים. המעניין הוא שהיהודים הבולגרים היו מאוד גאים ביהדותם, ועם כל חוסר הידע שלי, גם אני הייתי גאה, ואפילו הכנסנו מכות רצח למי שירד עלינו שהיינו יהודים. אבל מה זה יהדות – לא היה לנו מושג".

אתה זוכר את מלחמת העולם?

"בוודאי. אני זוכר שכילד נתקלתי המון פעמים בחיילים ובקצינים גרמנים אנשי אס.אס, ולא היה בליבי אפילו רגע של פחד. המלך של בולגריה אמנם כרת ברית עם גרמניה והיטלר, אבל הכנסייה הבולגרית והפרלמנט הבולגרי אמרו שהעם הבולגרי לא יסכים שהנאצים ייגעו ביהודים, וכך היה. בתחילת המלחמה היו בבולגריה 50 אלף יהודים ובסוף המלחמה היו 51 אלף. ברור לנו שקרה לנו סוג של נס, ואחרי המלחמה באמת כמעט כל יהודי בולגריה עלו לארץ. מתוך 50,000 יהודים, 45,000 עלו ארצה בתוך כמה חודשים, כשמי שנשאר היו הזקנים, אנשים שהיו בנישואים מעורבים עם גויים, וקומוניסטים. כל השאר באו לארץ בשמחה רבה".

חייו של בר זוהר שזורים היטב בתולדותיו של עם ישראל בעת החדשה, החל מילדותו המוקדמת בצל המלחמה, העלייה לארץ ב‑1948 כשהוא בן עשר ומלחמת השחרור נמצאת בעיצומה, נעוריו כחייל בחטיבת הצנחנים במהלך מבצע קדש, ולאחר מכן כמילואימניק בששת הימים, מלחמה שעליה הוציא לא מזמן ספר. "בניגוד לספרים אחרים, את הספר על מלחמת ששת הימים בכלל לא התכוונתי להוציא", מספר בר זוהר. "מה שקרה הוא שהייתי באיזו חתונה של קרוב משפחה, והאבא בירך את הזוג הצעיר ואמר להם שהוא היה צריך לברך אותם שיזכו לבית של חום ושלום, אבל כל עוד נמשך הכיבוש הוא לא יעשה את זה. זה העלה לי את הפיוז. אני לא יכול לסבול את הגישה הזאת, כל הדיבור על 'הכיבוש', התפיסה השמאלנית הזאת שישבו כמה גנרלים זוממים עם פוליטיקאים רמאים, ותכננו את כל העניין כדי לכבוש שטחים. אז הוצאתי מחדש את הסיפור של ששת הימים כדי שידעו בדיוק על איזה רקע הייתה היציאה למלחמה, על איום השמדה שהיה על מדינת ישראל".

אתה חושב שהציבור באמת לא מכיר את אווירת "שהאחרון יכבה את האור" שהייתה אז?

"ממש לא מכירים, וזה מדהים אותי בכל פעם מחדש. לאחרונה הופעתי ב'שבתרבות' ברמת גן, סיפרתי על מלחמת ששת הימים, על בתי הקברות ההמוניים שהכינו, על 15,000 מטר של יריעות פלסטיק שאנשי חברה קדישא הזמינו כי היו בטוחים שעומדות להיות כמויות אדירות של הרוגים, על האווירה ההזויה שהייתה באותם ימים. כשסיימתי לדבר ניגשו אליי אנשים, לא חבר'ה צעירים, ואמרו שהם לא הכירו שום דבר ממה שסיפרתי".

"יש בעבודה ח"כים שמתאימים למרצ"

ששת הימים לא הייתה המלחמה האחרונה של בר זוהר. על אף שכבר אחריה החל לשמש כדובר משרד הביטחון בתקופת משה דיין, נטל בר זוהר חלק פעיל גם במלחמת יום כיפור, ולאחר מכן גם במבצע שלום הגליל, כשבמקביל באותם ימים כבר היה חבר כנסת מטעם העבודה.

אתה מדבר נגד שיח "הכיבוש" ועל השמאלנות, אבל אתה בעצמך איש מפלגת העבודה.

"נכון, הייתי חבר כנסת מטעם העבודה, ועד היום אני פעיל בה, אבל מאז ומתמיד אני איש הזרם המרכזי במפלגה. מפלגת העבודה תמיד הייתה מפלגה ביטחוניסטית, עד שמ‑77' היא התחילה לגלוש שמאלה. מבחינתי זו מפלגת מרכז, כמו אצל בן גוריון ורבין, וכל השמאלנות הזאת, והשנאה העצמית, ותחושת האשמה כאילו אנחנו אשמים בכול והפלשתינים הם הטובים – זה לא מבית מדרשנו".

יש דיון בתוך מפלגת העבודה אם זו מפלגת שמאל או מפלגת מרכז?

"היום הדיון הזה כבר נחלש ורוב מוחץ של החברים רואה את עצמו כמפלגת מרכז".

איך זה מסתדר עם העובדה שח"כים מובילים כמו סתיו שפיר נמצאים בשמאל הקיצוני?

"זאת הבעיה של הפריימריז, שבכל ההצבעות אנשים מתייחסים תמיד לאנשים ולא לרעיונות. סתיו למשל היא חברת כנסת מעולה, שיודעת לעבוד, חברת כנסת חברתית, אבל בדעות המדיניות שלה היא בוודאי לא מפלגת העבודה אלא מרצ ושמאלה משם. למעשה, כמה חברים אצלנו מתאימים למרצ מבחינה מדינית.

"התזוזה של המערך שמאלה החלה כבר ב‑77', מאז שהפסדנו בבחירות. שמעון פרס גלש שמאלה בהשפעה חזקה מהחבורה של יוסי ביילין, גדעון לוי ויוסי שריד. אני כל הזמן אמרתי לפרס שהוא טועה, ובמשך שנים היה לנו ויכוח בנושא המדיני. שמעון היה איש ביטחון בכל רמ"ח אבריו, אבל ההצלחה בנושא הנשק הגרעיני של ישראל גרמה לו להרגיש שהעוצמה הזאת מאפשרת לנו לעשות ויתורים. זו גם הגישה שהביאה אותו להסכמי אוסלו, בניגוד לכל מי שהזהירו נגד, כמו למשל אהוד ברק שהיה אז הרמטכ"ל. הוא רצה שאני אכתוב לו ספר בשם 'מדימונה עד אוסלו', אבל אני אמרתי לו שאוסלו זה הסכם חצי אפוי, ובסופו של דבר כולנו ראינו שזה באמת לא הלך טוב. גם פרס בסופו של דבר הודה שערפאת נשאר מחבל בדעותיו וגם במעשיו, או כמו שהוא ניסח את זה 'בלי ערפאת לא היינו יכולים לחתום על הסכם אוסלו, ועם ערפאת לא יכולנו להגשים את ההסכם'".

כאיש מרכז, בר זוהר היה בין אלו שקראו למתפקדי העבודה להצביע לאבי גבאי בפריימריז האחרונים. "יש לנו קבוצה של כמה מאות פעילים, ועמיר פרץ הופיע בפנינו. שאלנו אותו את כל השאלות על דעותיו המדיניות, ובעקבות זה, למרות שאנחנו חברים מזה שלושים שנה, אמרתי לו שאני מאוד אוהב אותו ובכיפת ברזל הוא עשה עבודה נהדרת, אבל הוא מאוד מאוד שמאלה, ולכן אני כאיש הזרם המרכזי לא יכול לבחור בו. לעומת זאת, עשיתי לאבי גבאי בחינה של ממש, וקיבלתי תשובות מאוד מספקות בנושא הביטחוני, כולל השארת היישובים בבקעת הירדן וכו', ולכן הודעתי לגבאי שאנחנו נבחר בו".

בר זוהר, כך מתברר, לא מאמין בפתרון שתי המדינות. "לדעתי הפתרון המדיני הוא פדרציה עם הירדנים, כשהשטחים שיוחזרו לפלשתינים יהיו תחת אחריות אזרחית ירדנית. זה אומר שיהיה להם צבא ממזרח לירדן, ושם גם יהיה להם מוצא לים, ואפשרות לשטחים שיוקצו לטובת הקמת יישובים חדשים. במקביל צה"ל יישאר במקומו וכך גם רוב היישובים היהודיים. לדעתי, דבר כזה יכול לקרות רק אחרי תקופה ממושכת של הסדר ביניים, בין שבע לעשר שנים, שבהן נוריד את גובה הלהבות, ניתן להם יותר תחושה של חופש ועצמאות, ונראה איך אפשר להתקיים ביחד".

אתה מסתובב בקרב חברי מפלגת העבודה ובעצם מדבר נגד פתרון שתי המדינות? לא סוקלים אותך?

"כן, אני הולך ומדבר על זה עם אנשים, ובכל מקום שאני מציע את אופציית הפדרציה יש התלהבות רבה. השאלה הכי קשה שעולה היא האם הירדנים רוצים את זה, כשאני יודע שהמלך חוסיין מאוד מאוד רצה, אבל כיום המלך עבדאללה מפחד מזה עד מוות. הוא פחדן שלא ברא השטן, אבל אם יום אחד לא תהיה לו ברירה, והוא יבין שזה לבחור בין הסכנה שירצחו אותו ואת כל משפחתו ובין להיות מנהיג, גם אם ייצוגי, של פדרציית ירדן-פלשתין".

בישראל התווכחו, המחבלים ברחו

בין פעילותו הפוליטית לחייו הציבוריים, הספיק בר זוהר להוציא תואר דוקטור בהיסטוריה מאוניברסיטת סורבון, ובעיקר לפרסם עשרות ספרים בסגנונות מגוונים, מותחנים, סיפורים היסטוריים, וכמובן ביוגרפיות, כולל על שמעון פרס ואולי המפורסמת מכולן – זו על דוד בן גוריון.

"כשהתחלתי לכתוב על בן גוריון, קרא לי לשיחה אחד מבכירי הפובליציסטים בארץ ואמר לי 'שמע בר זוהר, המבחן האמיתי שלך לא יהיה במה שתכתוב על בן גוריון, אלא במה שתמחק'. בביוגרפיה אי אפשר לכתוב כל דבר ודבר שהאיש עשה, צריך לדעת לבחור מה חשוב ומה צריך להישאר לדורות הבאים. לפני הביוגרפיה שלי מישהו כתב ספר על בן גוריון, ורצה להוכיח שהוא עשה מחקר רציני אז הוא ממש הכניס כל פרט וכל מילה: 'בבוקר בן גוריון נסע לשם, לאחר מכן אכל צהריים עם ההוא ואמר לו ככה וככה, בהמשך נסע לדרום, נאם פה ונאם שם', ואתה קורא את זה ואומר לעצמך, רחם עלינו! בפירוט כזה גם שישה כרכים לא יספיקו. החוכמה היא לדלות את הדברים העיקריים".

את היכולת לבחור בסיפורים היותר מעניינים הפעיל בר זוהר גם ב'חיסול ממוקד', הספר החדש שעוסק כאמור במבצעים הגדולים של השב"כ. "הספר על השב"כ הוא בעצם האחרון בטרילוגיה שלנו, שעוסקת בשלושת גופי הביטחון הגדולים של מדינת ישראל. הספר הראשון היה 'המוסד – המבצעים הגדולים', השני היה 'הלוחמים פשטו עם שחר' על המבצעים הגדולים והמיוחדים של צה"ל, וזה הספר השלישי שסוגר את הסדרה. זו הייתה עבודה מאוד מעניינת שעשיתי יחד עם ניסים משעל, וזכיתי שישבו אצלי בבית כל ראשי השב"כ".

ראשי השב"כ רצו שהספר הזה ייצא?

"לא סתם רצו, הם מאוד רצו ושיתפו פעולה. זה אנשים שבאמת הקדישו את כל כולם לביטחון המדינה, כשכל הפעילות שלהם הייתה במחשכים, אז הם רוצים שלפחות חלק ממה שהם עשו יוכר לציבור. דבר נוסף שמשותף לאנשים האלה הוא שכמעט כל ראשי השב"כ לשעבר הפכו לאנשי שלום. כשיצא עליהם הסרט 'שומרי הסף', שהופיע גם בחו"ל, כולם היו המומים מהעובדה שכל ראשי השב"כ הגיעו למסקנה שצריך להיכנס לתהליך שלום. ב'הארץ' אפילו הייתה כתבה על השאלה מה גרם לכך שראשי השב"כ הפכו לשמאלנים. אז זה לא מדויק, ויש כאלה כמו כרמי גילון שהלך מאוד מאוד שמאלה מבחינת התפיסות, אבל מנגד יש את אבי דיכטר שהלך לכיוון יותר תקיף, אבל בסופו של דבר הנושא המוסרי קיים אצל כולם".

כשבר זוהר מדבר על "הנושא המוסרי", הוא מכוון לפרקים מאוד ספציפיים בספר, כמו זה שנקרא "מכה קלה בכנף, האומנם?". הפרק עוסק בחיסולו של רב המרצחים סלאח שחאדה, האיש שהיה אחראי ישירות לפיגועים גדולים נגד ישראל, ואף הגה את רעיון ייצור הקסאמים. הפצצה שחיסלה את שחאדה הרסה לחלוטין את המבנה שבו שהה, והרגה יחד איתו את אשתו, בתו ועוד 13 אזרחים, בתוכם שמונה ילדים.

בעקבות האירוע טבע מפקד חיל האוויר דאז, דן חלוץ, את הביטוי "מכה קלה בכנף" על השאלה כיצד מרגיש טייס שיורה פצצה של טון על בית בשכונה אזרחית. אלא שבניגוד לדבריו של חלוץ, השפעת החיסול על מערכת הביטחון הייתה דווקא הפוכה. "מותם של האזרחים בחיסול שחאדה חיבל למעשה בפרשייה הבאה, כשהגיעה לידי מערכת הביטחון ידיעת זהב על הכינוס של כל ראשי חמאס", אומר בר זוהר. באותו אירוע בספטמבר 2003 נפגשו כל צמרת חמאס, ובראשם מוחמד דף והשייח' אחמד יאסין, שהיו באותו זמן היעדים המרכזיים של ישראל. אלא שעל פי המסופר בספר, טראומת הפגיעה באזרחים גרמה לכך שחיל האוויר סירב להטיל שוב פצצה של טון.

מה בעצם קרה שם? מערכת הביטחון סירבה פקודה?

"זה לא הגיע למצב של סירוב פקודה, אבל כן הגיע למצב של אי נחת משמעותי שהוביל להמלצה נגד הפעולה. אחרי שכבר פסלו בכלל את הפעולה, התקבלה פשרה על פצצה של 250 קילו, מתוך הנחה שאנשי חמאס יהיו בקומה העליונה וייפגעו. הפאשלה הייתה שלא לקחו בחשבון שהשייח' יאסין בא עם כיסא גלגלים ולכן לא היה יכול לעלות לקומה העליונה, והתוצאה הייתה שכל צמרת חמאס ניצלה וברחה על נפשה".

על פי הספר, אבי דיכטר טען כבר אז כי זו הייתה "החלטה הזויה. ראיתי בזה הפקרה של ביטחון מדינת ישראל".

בדיעבד הם התחרטו?

"כן, מאוד. אם הם היו יודעים, היו מטילים פצצה של 500 קילו".

זה לא מוזר שיושבים שם כל צמרת חמאס ובישראל מנהלים ויכוח על 250 קילו לפה או לשם, במקום להוריד פצצה של טון ולגמור את הסיפור?

"אנחנו לא רוצים לפגוע באוכלוסייה אזרחית ובחפים מפשע. זה תמיד היה שיקול, לכן יש למשל נוהל 'הקש בגג', שיורים טיל קטן על גג של בית לפני הטיל הגדול כדי שאנשים ייצאו. אנחנו עם שיש לו מוסר שונה לחלוטין מהעמים שמסביב. אנחנו מגינים על עצמנו, אבל יש לנו את טוהר הנשק שלא לפגוע באוכלוסייה אזרחית.

"כפי שכתבתי בספר, מאותה סיבה גם לא חיסלו את מוחמד דף כמה שנים לפני כן. הרי אחרי החיסול של יחיא עייש, המהנדס, באמצעות הטלפון הסלולרי, דף בא לקחת את הגופה שלו והשב"כ זיהה אותו וביקש לחסל אותו באמצעות טיל ממסוק. כרמי גילון, שהיה ראש השב"כ, רץ לראש הממשלה דאז שמעון פרס כדי לקבל אישור לחיסול. פרס שאל אם יהיו נפגעים אזרחיים מסביב, וכשגילון אמר שכפי הנראה יהיו, פרס החליט שלא לאשר את החיסול. לדעתי האישית ככה באמת צריך לנהוג, אם אנחנו רוצים לקיים את האופי המוסרי של המדינה הזאת. וכן, המוסר הזה לעיתים עולה לנו ביוקר".

. וכן, המוסר הזה לעיתים עולה לנו ביוקר".

gidon@besheva.co.il