שמחה ובכי בקבר יוסף

, כ"ד בתשרי תשס"ג

מאת יגאל ללום

שנתיים אחרי, חוזרת קבוצה של אנשים שהיה לה המזל לעלות על האוטובוס היחיד לקבר יוסף בשכם. על ההתרגשות, הכאב, הזכרון והגאווה הלאומית שמלווים את השיבה

מוצאי שבת שובה, סמוך לחצות הלילה. השנה, כמו בשנת תשס"א, חל יום כיפור ביום שני. בכל העולם מתכוננים יהודים ליום הדין, לסליחות האחרונות של השנה, לכפרות, לתפילות. משחזרים את השנה שחלפה, מנסים להיזכר ממי צריך לבקש סליחה באופן מיוחד. עבור משפחת ליברמן מאלון מורה, השבת האחרונה היתה שונה לגמרי מזו של משפחה רגילה. לפני שנתיים בדיוק, בשבת שובה, יצא אביהם, הרב הלל ליברמן לתפילת שחרית של שבת. בבואו לבית הכנסת שמע בזעזוע שצה"ל נטש את קבר יוסף ופינה את כל כוחותיו משם. הרב הלל, שהיה קשור לציון הקדוש בקשרים נפשיים חזקים, לא עמד בכאב ובצער, ומבלי להוסיף מילה החל לצעוד לכיוון העיר שכם. כעבור יממה וחצי, כשהציבור עומד בתפילת 'כל נדרי', הגיעה הידיעה הקשה: גופתו של הרב הלל ליברמן נמצאה במערה ליד שכם, כשעליה סימני אלימות קשים והיא מנוקבת בכדורים. "היתה שבת קשה", אומרת יעל ליברמן, אלמנתו - "הכל חוזר ועולה מחדש". בערב שבת האחרון קיבלה משפחת ליברמן הודעה משמחת: "בערב יום כיפור תתבצע כניסה רשמית ומסודרת של יהודים לקבר יוסף, באישור הצבא ותחת אבטחתו". על דבר ההודעה נתבקשה המשפחה לשמור בסוד, ויעל מעידה שזה לא היה קל.

שנתיים ימים בדיוק היה קברו של יוסף הצדיק נטוש. בחצי השנה האחרונה ביקרו בו יהודים באופן עצמאי, בחסות החשיכה ומבצע חומת מגן. כניסות אלו היו מעשה מסוכן לכל הדעות, וההתראות על כוונות המחבלים לפגוע ביהודים שיגיעו לקבר קיבלו אישור ברור, כשמטען שהונח סמוך לקבר התפוצץ וקבר תחתיו את מפעיליו הערבים.

נסיעה לילית לקבר יוסף

בלילה שבין ח' ל-ט' בתשרי, ערב יום כיפור, המוני אנשים ממלאים את הרחבה המרכזית בישוב איתמר. ללא פרסום, ואפילו תוך נסיון לשמור על סודיות, עשרות אנשים ואולי אף מאות, צובאים על דלת האוטובוס היחיד העומד להיכנס, בליווי צה"ל, לקבר יוסף. בין הזוכים לעלות לאוטובוס היו הרב יצחק גינזבורג - ראש ישיבת 'עוד יוסף חי', הרב אליקים לבנון - ראש הישיבה ורב הישוב אלון מורה, חה"כ אורי אריאל וראש המועצה האזורית שומרון - בנצי ליברמן. על תיאום הקשר בין הצבא לאזרחים, מנצח יהודה ליבמן - מנהל הישיבה. יהודה עצמו שילם מחיר אישי כבד במערכה על קבר יוסף ושכם. אחיו, שלמה שניאור, נרצח עם הראל עוז בן-נון בעת שהיו בסיור בטחוני סביב הישוב יצהר.

אחדים מהאנשים העומדים סביב האוטובוס נראים כלא מאמינים למתרחש. הרחבה, שראתה בשנתיים האחרונות אלמנות ויתומים רבים המלווים את יקיריהם לקבורה, מלאה עכשיו באנשים צוהלים, הרוצים כולם להיות חלק פעיל בשיקום המשמעותי כל כך של הכבוד הלאומי. רבים יספרו אחר כך שתמונות מימי מלחמת ששת הימים עלו בדמיונם באותם רגעים. אלה שכבר נמצאים באוטובוס פשוט לא יכולים להפסיק לשיר, כשבין השירים גם 'שירת שכם', שכתב הרב הלל לכבוד יוסף הצדיק ועיר הקודש שכם. ההתרגשות ניכרת גם בפני החיילים, וגם בקולו של הקצין שמתלווה לאוטובוס.

שלושה גדודים משתתפים במבצע. מג"ד הנח"ל נוטל את המיקרופון של האוטובוס ודממה דרוכה משתררת. תחושת גודל הרגע ניכרת גם בקולו: "לי קוראים איתן, ואני שמח להיות המג"ד שיכניס אתכם פנימה". כתגובה זוכה איתן למחיאות כפיים, מאנשים שאולי לא מוצאים דרך אחרת לבטא את שמחתם. לאחר תדריך בטיחות, מבקש איתן שנברך את החיילים במקום הקדוש. גם נהג האוטובוס, המוכר לכולם כמי שמקפיד שלא יעלו יותר אנשים מן המותר בחוק, מאפשר היום להעלות עוד מאושרים, שלא נכללו ברשימה הראשונית וזכו להצטרף. יהודה ליבמן מספר שכל מפקדי הצבא מדברים בחום על הכניסה, מבינים את החשיבות ומזדהים עם החזרה לשכם: "הם מבינים שעם ישראל צריך לחזור, לפחות בהיבט הזה, שנתיים אחורה, ולכפר על חטא הנסיגה מקבר יוסף. כרגע מסתמנת האפשרות לשהייה רצופה של חג או שבת במקום, בעזרת ה' נעשה ונצליח". גם התראה ממוקדת על כוונה לפגוע בשיירה העומדת להיכנס, לא מעלה את המחשבה לוותר על המקום באוטובוס לטובת מישהו אחר, מתוך המאוכזבים שלא הצליחו להצטרף לנסיעה.

שיבה מרגשת לשכם

מטעמי ביטחון מתבקשים הנוסעים להוריד את ראשיהם מתחת לקו החלונות העליון, והאוטובוס מתחיל בנסיעה. שיר רודף פזמון, ולמרות שהאוטובוס מכיל בערך כמות כפולה של אנשים מהמקובל, לא חש איש שצר לו המקום, וכמעט נדמה שמבלי יכולת לזוז כמעט - אנשים רוקדים! הרב יצחק גינזבורג מתחיל לשיר ברמקול ניגון חסידי וכולם מצטרפים אליו. החשש מאכזבה, שכה אופייני לרגעים גדולים, ממלא את הלב, שמא האוטובוס יעצור לפתע ותבוא הודעה שאין אישור, שהכניסה בוטלה, או כל נוסח אחר של טפיחת המציאות על פנינו.

האוטובוס נוסע במסלול הרגיל לקבר יוסף. בכניסה לעיר שכם נשמע פיצוץ מצדו הימני של האוטובוס, וכעבור כמה רגעים מודיע לנו הקצין המלווה שזהו 'פיצוץ מבוקר', מטבע לשון צבאית, שמשמעותו הרעשת-מנע של כוחותינו. כשהאוטובוס מתקרב לחצר הציון פוסקת השירה, וכשהדלתות נפתחות אנו יוצאים בריצה אל החשיכה ונכנסים לתוך מבנה הציון. המבנה, שאינו גדול מהאוטובוס, אוסף לתוכו את כל בני יוסף השבים לחיק אביהם בעיניים מלאות דמעות. כאב ושמחה מתערבים. רבנים האמונים על חיזוק תלמידיהם ועל אמירת דברי חיזוק בזמנים הקשים ביותר - לא מוצאים את המילים.

הלב נחמץ כשרואים איך השחיתו הערבים את המקום. סימני השריפה נותרו על הקירות ושרידי הרס מתגוללים בכל מקום. פרוכת שהובאה עמנו מכסה את הציון, ומזוזה נקבעת, באופן זמני, במשקוף. אבל גם שמחה ותקווה ללא גבול ממלאות אותנו.

תפילות לזכר הנרצחים

אנו קוראים ביחד במעמד גדול פרקי תהילים. אחר כך אומרים את 'תפילת עוד יוסף חי' מתוך ספר קול התור: "יוסף הצדיק, בשם כל עמך ישראל, באנו לכאן בערב יום הכיפורים לבקש סליחה ומחילה, על המכירה בעבר ועל המכירה בהווה. יהי רצון שלא ניפרד ממך לעולם בזכות כל הקדושים והטהורים שמסרו נפשם על המקום הקדוש הזה".

זכרונם של אלה שאינם עמנו היום, שב ועולה. אנשי גב ההר שכל כך אהבו את הארץ וכאבו את רמיסת כבודנו הלאומי, וחיילים אמיצים שלחמו עד טיפת דמם האחרונה. רבים וטובים כל כך שדמם נספג באדמת השומרון ולא נמצאים כאן בגופם לראות שהמחיר ששילמו לא היה לחינם. אחר כך אנו מתפללים למען כל אסירי ציון, ובתוכם יונתן פולארד.

מישהו מודיע: "כעת נאמר סליחות. למתפללים בנוסח אשכנז יתקיימו סליחות במבנה הסמוך, ובנוסח עדות המזרח כאן בציון". נראה בעליל שאנשים מתקשים להיפרד מן המקום. בפינת החדר עומדות נשים ונערות שכולות, מתפללות אף הן. משפחת ליברמן, קמה ליקסנברג, שבעלה מאיר נרצח ליד איתמר, ורחל טויטו שבעלה נרצח כשחש להציל את בני משפחת שבו שמחבל חדר לביתם. כמה צער ידעו אנשי גב ההר, וכמה גבורה וכח הם מגלים בכל יום.

מאוחר יותר תספר יעל ליברמן: "באנו כחצי שעה לפני שהגיע האוטובוס, הילדים צעקו ובכו. החיילים שאלו אותם: למה אתם בוכים? וכשעניתי להם שאבא של הילדים האלה נרצח כאן, הם לא יכלו להתאפק ובכו איתם. חשנו שהחיילים מקבלים אותנו בשמחה, שהם מבינים את חשיבות החזרה של מדינת ישראל לקבר יוסף ושמחים מאד על כך.

"כשבעלי נרצח, משה בכה ואמר שהוא רוצה להגיד קדיש על אביו בקבר יוסף, ואני הבטחתי לו שיום יבוא והוא יעשה זאת. למרות שהציעו לי להיכנס לקבר בצורה חשאית, רציתי שנכנס בגלוי, באופן ממלכתי ורשמי, עם צה"ל. כשהילדים שלי ראו את החיילים הבוכים, הם אמרו לי: אמא, זה ממש כמו מה שאבא סיפר לנו על מלחמת ששת הימים. כעת יש תחושה של ימים טובים יותר שבאים, אני חשה שהעם מתעשת וחוזר בו מהטעויות שעשה, והחזרה הרשמית לקבר יוסף היא רק התחלה".

מבלי משים חלפו להן שלוש שעות. חיילי צה"ל נשארים במקום, מה שמבחינתנו מסמל את הריבונות של מדינת ישראל על קבר יוסף. בדרכנו חזרה, אנו עוצרים לקריאת פרק תהילים מעל המערה שבה נמצאה גופתו של הרב הלל ליברמן. האוטובוס חוזר בדרך שפרצו עבורו חיילי חיל ההנדסה, ומגיע חזרה לרחבה הגדולה באיתמר, שם מחכים אלה שלא זכו להיכנס, שכבר חסרי סבלנות לדעת: מתי תהיה כניסה נוספת?


יוסף ושכם – סיפור בן 3,600 שנה

סיפורו של יוסף מתחיל לפני 3,600 שנים בדיוק,כשבני יעקב מוכרים את אחיהם בעל החלומות לישמעאלים. יוסף נלקח למצרים, כשהוא נבגד שוב ושוב על ידי האנשים הנעזרים בו. שנתיים לאחר שיצא מבית האסורים, נזכר שר המשקים ביוסף כנער שמבין בחלומות, וההמשך ידוע.

כשעולים בני ישראל ממצרים, ועצמות יוסף עימם, הם קוברים את יוסף לבקשתו בחלקת השדה שקיבל מאביו: "שכם אחד על אחיך". מרכזיותה של שכם נקבעה כבר קודם, בימי אברהם אבינו: "ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה... ויבן שם מזבח לה'". גם יעקב אבינו מחזק את האחיזה במקום: "ויבא יעקב שלם עיר שכם... ויקן את חלקת השדה". בהמשך באה מרכזיות זו לידי ביטוי בברית שנערכת בעיר בין ישראל לה', עם כניסתם לארץ. שכם היתה בירת ממלכת ישראל לתקופה קצרה בזמן פילוג הממלכות, ונחרבה על ידי סנחריב מלך אשור.

בשנת 1264, בעת מלחמת הטטרים, ברחו יהודי ירושלים לשכם, ובכך חידשו למעשה את הישוב היהודי בעיר לאחר שיממון של 1,500 שנים. הקהילה היהודית בשכם סבלה מהתנכלויות קשות מצד ערביי המקום, אך למרות הכל מנתה הקהילה בשנת 1894 כשש מאות נפשות. אמנם, מאז הלך ופחת מספרם ובשנת 1904 עזב אחרון היהודים את העיר. שבע מאות שנים של ישוב יהודי בשכם הגיעו לקיצן.

בכ"ח אייר תשכ"ז, במהלך מלחמת ששת הימים, נגאלה העיר, אך רק בשנת תשמ"ב הוקמה בה ישיבת 'עוד יוסף חי', המשלבת לימוד תרוה בנגלה ובנסתר, עבודת ה' של שמחה והתעלות הנפש. הישיבה, בראשותו של הרב יצחק גינזבורג, מונה כיום כששים בחורים ואברכים.

בחנוכה תשנ"ו נמסרה שכם לידי הערבים במסגרת הסכמי אוסלו, וקבר יוסף והישיבה נותרו כמובלעת בתוכה. כתוצאה ממציאות בטחונית קשה זו, חדרו פורעים ערבים בערב סוכות תשנ"ז למתחם הקבר, ולאחר שהרגו ששה מחיילי צה"ל ששהו במקום, בזזו והעלו באש את ספריית הקודש על אלפי הספרים שבה ואת חדרי הישיבה הסמוכים. ארבעת ספרי התורה שהיו במקום ניצלו בנס על ידי החיילים.

3,598 שנים לאחר מכירת יוסף הראשונה, בליל שבת שובה תשס"א, תקפו הערבים את המתחם. שוטר מג"ב, סמל מנחת יוסוף, נפצע ודימם במשך שעות עד מותו. הסיפור גרם לזעזוע עמוק בכל שדרות הצבא, ותחושה שכלל הברזל: "לא מפקירים פצוע בשטח", נשבר. העיסוק באירוע לא פסק עד היום, ואגודה בשם "אכפת" פועלת לחשיפת האמת בפרשה ולמיצוי הדין עם האשמים. צה"ל נטש את מתחם הקבר תחת אש, ומאז לא הותרה נוכחות יהודים במקום.

שנתיים בדיוק לאחר הנטישה, במוצאי שבת שובה תשס"ג, אומר לנו גורם צבאי בכיר ביותר, המנוע מלהתראיין: "תכתבו שצה"ל חזר לקבר יוסף".