בשבע מהדורה דיגיטלית

קוריאה מצחוק

כל אחד ומורשת אבותיו: טראמפ מאיים, ישראל מתמגנת ובבתי הכנסת מתחילים לומר סליחות. חוץ מאלה שעוד לא

דביר שרייבר , כ"ה באב תשע"ז

המטורפים מפתחים עמידות, שיגעון גדלות ונשק גרעיני. קים ג'ונג וחבר מרעיו
המטורפים מפתחים עמידות, שיגעון גדלות ונשק גרעיני. קים ג'ונג וחבר מרעיו
צילום: KCNA KCNA, רויטרס

בשלהי שנות השבעים של המאה העשרים נכנס היועץ האמריקני לביטחון לאומי לחדר הסגלגל ועל פניו ארשת מודאגת. "אדוני הנשיא", הוא אמר, "חייבים לעשות משהו עם המדינה הקטנה והסוררת הזאת".

"אל תדאג", חייך אליו הנשיא את חיוכו הפוטוגני, "אני הולך להיכנס בישראל".

"אני לא מדבר על ישראל", אמר היועץ, "אלא על המדינה הטוטליטרית שבראשה עומד רודן אכזר".

"כן", הנהן הנשיא, "בגין".

"לא", פכר היועץ את אצבעותיו, "זו מדינה אנטי דמוקרטית, עם ערוץ טלוויזיה אחד שכל הקריינים בו מדברים בפאתוס בעד השלטון הסוציאליסטי".

"ולא ישראל?", תמה הנשיא, "אז מי זאת?".

"קוריאה הצפונית", אמר היועץ, "אדוני, חייבים לפעול נגד קוריאה!".

"קורע!", התגלגל הנשיא מצחוק.

"קוריאה הצפונית היא סכנה מהותית", אמר היועץ, "מה עושים?".

"כלום", הרצין הנשיא, "כבר עברנו מלחמה אחת בקוריאה ואנחנו עדיין מלקקים את הפצעים מווייטנאם. צריך פשוט להניח להם והכול יהיה בסדר. עכשיו, מה לגבי הלחץ על ישראל?".

השנים חלפו ביעף. בסוף שנות השמונים ברית המועצות התפרקה וסין התמתנה, אבל באמצע שנות התשעים שוב נכנסו היועצים הביטחוניים אל הנשיא האמריקני והתריעו שהמטורפים מהמזרח מפתחים עמידות, שיגעון גדלות ונשק גרעיני.

"אל תדאגו", הרגיע הנשיא, "הסכמי אוסלו יורידו להם את האף".

"לא ישראל", אמרו היועצים, "קוריאה".

"איפה זה?", שאל הנשיא, "בארקנסו?".

"לא", השפילו היועצים מבט, "ליד סין".

"אז תנו להם חבילת סיוע נדיבה והכול יהיה בסדר", פיהק הנשיא וחזר לחזר אחרי פקידותיו. האמריקנים הציעו אספקה סדירה של מזון ודולרים, והצפון-קוריאנים ניאותו לקבל אותם בתמורה להקפאה של תוכנית הגרעין בין שתיים לארבע בכל 29 בפברואר שחל בל' בטבת.

ואכן השלום העולמי פרץ במלוא עוזו, עד שלפני כמה שנים התייצבו שוב היועצים הנודניקים בלשכת הנשיא ואמרו שהמוסד הישראלי העביר הוכחות שלקוריאה הצפונית כבר יש נשק גרעיני והיא גם מעבירה אותו לאיראן תמורת נפט, למרות שנגד שתיהן יש סנקציות.

"תגידו לישראלים שיפסיקו לנסות להפחיד אותי", נחר הנשיא בבוז.

"המודיעין שלנו מאשר את המידע", אמרו היועצים בחשש.

"אתם בעצם אומרים לי שקוריאה הצפונית ואיראן מצפצפות על הסנקציות?", קימט הנשיא את מצחו.

"כן", נאנחו היועצים.

"אז יש לי רעיון מעולה!", קפץ הנשיא, "נסיר את הסנקציות, ואז לא יצטרכו להפר אותן!".

התוכנית אכן הייתה גאונית: הסנקציות הוסרו, הסכמים נחתמו, העולם מחא כפיים והנשיא נסע לשחק גולף. אבל אז הגיע לחדר הסגלגל נשיא חם מזג וחסר ניסיון, וכשהיועצים נכנסו כדי לספר לו שקוריאה הצפונית שוב משגרת טילים מתקדמים על בסיס יומיומי, הנשיא דפק על השולחן ואיים לחסל את קוריאה אחת ולתמיד. חבל שבבית הלבן יושב אדם שעדיין מאמין שמול כוח צריך להפעיל יותר כוח, במקום ללחוץ על ישראל שתפסיק לאיים על שלום העולם.

להתכרבל מתחת לסליחה

ראש חודש אלול הוא יום חג ליהודים האשכנזים. כלומר, ברור שכל יהודי מרגיש פרפרים קטנים בבטן בפרוס עלינו חודש הרחמים והסליחות, ולכן הוא משנה את אורחותיו ומטהר את ליבו ומשכים בכל בוקר לסליחות בבית הכנסת.

אלא אם כן הוא אשכנזי.

איכשהו, הסליחות באלול הן כמעט הדבר היחיד שבו הספרדים מחמירים יותר מהאשכנזים (אם לא לוקחים בחשבון את האשכנזים ששומרים שלוש שעות בין בשר לחלב, בזמן שספרדי אמיתי לא מכיר מציאות של "להיות חלבי"). אם בראש חודש אדר האשכנזים עומדים נבוכים מול הציווי להרבות בשמחה (ולשמחה מה זו עושה, הם שואלים, או כמו שאומרים את זה ביידיש: מה זה שמחה), ובראש חודש אב הם מנסים להבין כיצד אפשר למעט בדבר שכלל לא קיים, הרי שראש חודש אלול מתלבש עלינו בול: גם אפשר להמשיך לישון, וגם אפשר לומר סוף סוף לאחינו בני עדות המזרח את המשפט שהם אוהבים להגיד לנו: מאיפה הבאתם את כל החומרות האלה?

אשכנזי שמתגורר עם ספרדי – בישיבה, במעונות סטודנטים או סתם בדירת שותפים – לא יחמיץ את ההזדמנות לומר לשותפו משפט בסגנון "שומע, אחי? כשאתה יוצא בבוקר, תסגור את הדלת בשקט". בגלל זה אלול, כידוע, הוא בעצם ראשי התיבות של "אשכנזים לישון וספרדים לסליחות".

אשכנזי שפוגש ספרדי במהלך חודש אלול, חזקה עליו שיסתכל עליו בעין מבודחת ויגיד לו: "נו? היה שווה לאכול חמץ בפסח ולקום עכשיו כל בוקר עוד לפני הציפורים?"

"אל"ף", אומר הספרדי, "זה לא חמץ, זה קטניות. ובי"ת, משום מה זכור לי שגם אתה אכלת קטניות בפסח".

"לא קטניות ממש", מתגונן האשכנזי, "רק קטניות שאינן נראות בעין, קטניות שעינן נראית באין וקטניות שאכלתי בעיניים עצומות".

"בקיצור", חוגג הספרדי, "אני שומר לך מקום לידי מחר לפנות בוקר".

"חס וחלילה", מזדעזע האשכנזי, "פורץ גדר יישכנו נחש".

אבל הלחץ עושה את שלו, ובשבוע האחרון של אלול המוני אשכנזים משתכנעים ובאים לומר סליחות עם הספרדים. זה לא בגלל שהם ממירים את עדתם, חלילה, אלא בגלל שאצל הספרדים לפחות אפשר להבין מה אומרים. הסליחות של האשכנזים, לעומת זאת, הן אוסף של כתבי חידה למתקדמים בשילוב עודפים מהקינות של תשעה באב.

בגלל זה אשכנזים מאוד אוהבים את חודש הרחמים והסליחות. עם הסליחות מחכים לסוף החודש, ובינתיים נשארים עם הרחמים. בעיקר רחמים עצמיים, כמו שאנחנו באמת אוהבים.

היגיון ישראלי

בתחילה יצאנו מעזה ואמרנו שזהו, מעכשיו הם ינהלו את חייהם ואנחנו את חיינו ושלום על ישראל.

אחר כך השקענו עשרות מיליונים בגדר חכמה שתעצור את זליגת הטרור לשטחנו, וככה יהיה לנו שקט מעזה.

אחרי שהטרור בכל זאת זלג, החרבנו את גוש קטיף בעלות של מאות מיליונים והתכנסנו מאחורי הגדר, העיקר להתנתק כבר מעזה ולתת לה להפוך לסינגפור של המזרח התיכון.

כשהתברר שבמקום סינגפור קיבלנו גרסה מתקדמת של חבל דארפור, גייסנו את טובי המוחות ופיתחנו את כיפת ברזל, שאומנם עלתה מיליארדים, אבל העיקר שהיא סוגרת את הגבול לגמרי, אלא אם כן המחבלים יורים כמה טילים בבת אחת.

עכשיו אנחנו מתנתקים מעזה באופן סופי ומוחלט ורשמי באמצעות גדר סופר-חכמה שנבנית שישה מטרים באוויר ועוד מאות מטרים בתוך האדמה. זאת תהיה גדר עם אמצעים מתקדמים וחיישני התרעה רגישים (הם צוחקים כשמדגדגים אותם), והיא תיחפר על ידי פוליטיקאים (הם אלופים בחפירות) שיחפרו ויחפרו עד שיגיעו לליבת כדור הארץ, ינטרלו את כוח המשיכה, ימשיכו לצד השני של כדור הארץ ויציפו את המנהרות של החמאס במי האוקיינוס השקט. זה עולה הון תועפות, זה נכון, אבל בזכות החרבת ההתנחלויות סוף סוף יהיה כסף ליישובי הפריפריה. כדי למגן אותם מפני טילים ומנהרות.

לתגובות: dvirshrayber@gmail.com