הפגנה מול ביתה של נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור
הפגנה מול ביתה של נשיאת בית המשפט העליון מרים נאורצילום: יונתן זינדל, פלאש 90

1

אולי בעתיד יתברר שההחלטה שקיבל בג"ץ השבוע, לפסול את מתווה הרחקת המסתננים למדינות באפריקה שהסכימו לקלוט אותם, הייתה נקודת מפנה שממנה החל גלגל המהפכה החוקתית להתגלגל לאחור. אולי בעוד כמה שנים יביטו חוקרים ופרשנים אחורה ויאמרו שזו הייתה ההחלטה שבעקבותיה העם התקומם ואמר די לשלטון הבג"ץ.

ולא משום שמדובר בהחלטה הכי אקטיביסטית, הכי פוגעת בסמכות הכנסת והממשלה שיצאה מתחת ידו של בג"ץ. ולא משום שמדובר בהחלטה הכי פוליטית ואידיאולוגית, הכי לא מבוססת על לשון החוק אלא על השקפת עולמם האישית של השופטים. מכל הבחינות הללו כבר היו לשופטי בג"ץ פסיקות קשות וחמורות יותר.

אלא שהפעם נפגעי ההחלטה הם לא תלמידי ישיבות, שבג"ץ ביטל את חוק טל וכפה על הממשלה לגייס אותם. גם לא מדובר במתנחלים מגוש קטיף, מעמונה או מנתיב האבות, שהפכו כבר מזמן לשק החבטות הקבוע של מרים נאור וחבריה. ולא מדובר הפעם רק בפגיעה בסמכות הכנסת או הממשלה, אלא בפגיעה ישירה באזרחים. הנפגעים הפעם הם אלפים רבים מתושבי דרום תל אביב, אזרחים מן השורה שהחלטת בג"ץ יורדת לחייהם, הורגת את מעט התקווה שנותרה להם ומונעת מהם מפלט ממציאות של מצוקה איומה.

שרת המשפטים איילת שקד צדקה כשדיברה השבוע באומץ רב על הצורך לחוקק את חוק הלאום משום שערכי הציונות לא באים לידי ביטוי בפסיקות בג"ץ. אכן, הניסיון של שופטי בג"ץ להכתיב לנבחרי הציבור בכנסת ובממשלה מדיניות של קליטה ומתן אזרחות למסתננים מאפריקה, היא לא רק אקטיביזם משולח רסן והתערבות בוטה בסמכויות הרשות המחוקקת והמבצעת, אלא גם מדיניות אנטי ציונית שפוגעת במדינת הלאום היהודית. אבל ספק אם הפגיעה בערכים ציוניים מסוגלת לחולל תנועת מחאה עממית נגד הדורסנות השיפוטית, כפי שיכולה לעשות זאת ההזדהות עם מצוקתם של אזרחים קשי יום משכבות אוכלוסייה עממיות, שהנאורות השיפוטית המתחסדת הפכה את חייהם לגיהינום. תנועת מחאה עממית כזאת צריכה ללמד את השופטים את גבולות הכוח שלהם, ובמקביל ללחוץ על נבחרי הציבור להפסיק להרכין ראש ולקחת בחזרה לידיהם את הסמכויות שהממסד המשפטי גזל מהם.

2

אולי בעתיד יתברר שדווקא הפגנות השמאל נגד היועץ המשפטי בפתח תקווה הן שגרמו להחלשת הגורם השלטוני הכי חזק במדינה, בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, שמאפשר לשמאל להמשיך לנהל את חיינו גם אחרי 40 שנות הפסדים חוזרים בקלפי.

הפגנות מהסוג הזה לא היו יכולות להתקיים אלמלא הייתה דרישתם של המפגינים להחליט מהר על העמדתו של בנימין נתניהו לדין. ככל הנראה הן גם לא היו יכולות להתקיים אלמלא היה מדובר ביועץ משפטי חובש כיפה ועטור זקן, שחטא קודם לכן בכהונה כמזכיר ממשלתו של נתניהו. בכל סיטואציה אחרת, הממסד המשפטי וחסידיו המושבעים היו מתגייסים כאיש אחד נגד הניסיון להטות את דעתו ולהשפיע על הכרעותיו של ראש מערכת התביעה. אבל היריבות הפוליטית נגד נתניהו, שלא לומר השנאה, העבירה אותם על דעתם, ופתאום חופש הביטוי גובר ומותר להפגין כאן נגד הוד קדושת היועמ"ש בלי להיות מוקעים כאויבי שלטון החוק. ומכיוון שיש גבול לצביעות ולמוסר הכפול, מי שנלחם על הזכות להפגין על יד ביתו של מנדלבליט יתקשה לשלול את הזכות להפגין על יד ביתה של מרים נאור, נשיאת בית המשפט העליון. דין הפגנות שפי פז וחבריה בשכונת רחביה בירושלים כדין הפגנות אלדד יניב וחבריו בשכונת כפר גנים בפתח תקווה.

נוצרה כאן הזדמנות שחשוב מאוד שלא תוחמץ. המחאה העממית צריכה לגעת בשורשי הדברים, ולכן עליה להיות מכוונת לא רק כלפי פסק הדין הספציפי בעניין המהגרים, אלא כלפי עצם התערבותם הבלתי פוסקת של השופטים בניהול המדינה, תוך דריסת סמכותן של הכנסת והממשלה. נפגעי האקטיביזם השיפוטי וההטיה האידיאולוגית של בג"ץ לצד השמאלני-חילוני צריכים לכונן ביניהם שיתוף פעולה ארוך טווח, עד לשינוי יסודי ולהשבת האיזון ביחסי הכוחות בין נבחרי הציבור למערכת המשפט. לכן חשוב מאוד שההפגנות ברחביה ייקבעו לפחות שעה לאחר צאת השבת, כדי שגם שומרי שבת לא יהיו מנועים מלהצטרף אליהן.

מחאה ציבורית עוצמתית וארוכת טווח נגד פסקי הדין של בג"ץ תפיח רוח במפרשיהם של שרים וח"כים רבים שנפשם קצה במצב הקיים אך הם לא ניחנו בנחישות ובאומץ הלב של איילת שקד, יריב לוין והדומים להם. במקביל למחאה נגד שופטי בג"ץ והחלטותיהם המקוממות, יש להגביר את הלחץ על גורמים בתוך הקואליציה הלאומית שתוקעים מקלות בגלגלי המהפכה שצריכה להתחולל כאן כדי להשיב את הכוח השלטוני וסמכות ההחלטה למי שהציבור בחר בהם לשם כך. שופטי בג"ץ מונו כדי לשפוט על פי חוק, לא כדי לנהל את המדינה על פי העדפותיהם האידיאולוגיות – שזה תפקידם של הפוליטיקאים. במצב הפוליטי העכשווי יש הזדמנות נדירה לעשות צעדים משמעותיים בעניין, ואם בנימין נתניהו או משה כחלון גורמים להחמצת השעה במחדל או במעשה, עליהם לספוג ביקורת ולשלם מחיר פוליטי ואלקטוראלי.

3

זכינו בקדנציה הזאת בשרת משפטים מצוינת, שלא במקרה זוכה להערכה רבה מכיוונים רבים ושונים. דווקא בגלל אותה הערכה ואהדה, הממסד המשפטי מסמן אותה כמסוכנת. ומכיוון שקשה לתפור לה תיקים כמו שעשו לשרי משפטים בעבר, לא נותר אלא לצאת נגדה בסגנון בוטה.

שקד אומנם לא נבהלת, מגיבה להתקפות בקור רוח ובענייניות וממשיכה לסמן את יעדיה הצודקים ולחתור להגשמתם. אבל במקרים רבים חומת ההתנגדות שבה היא נתקלת לא מאפשרת לה להתקדם. כך למשל הוכשל בידי השופטים הניסיון שלה לבטל את שיטת הסניוריטי, ולקיים התמודדות בין מועמדים שונים על תפקיד הנשיא הבא של בית המשפט העליון. שופטי העליון צופפו שורות וסירבו להציג את מועמדותם לתפקיד, כך שהשופטת הוותיקה ביותר, אסתר חיות, נותרה גם המועמדת היחידה.

מטרה חשובה נוספת של שקד, הוצאת סמכות התובע הכללי מידי היועץ המשפטי לממשלה כך שתפקידו יפוצל למעשה לשניים, גם היא לא תושג כנראה בקדנציה הנוכחית. שקד מנסה גם להחזיר לידי הממשלה את הסמכות למנות את היועמ"ש, מבלי להזדקק לתיווכן של ועדות ממליצות. לאחרונה היא נאבקת על חיזוק מעורבותם של שרי הממשלה בבחירת היועצים המשפטיים של משרדיהם. אבל הממסד המשפטי לא מוותר בקלות, הגיבוי מראש הממשלה ומחבריה לקואליציה לא תמיד ניתן, וגובר החשש שבסופו של דבר מעט מאוד יושג מכל היעדים שסומנו. נכון שלעצם העלאת הרעיונות יש חשיבות תודעתית והסברתית לא מבוטלת, אבל בסופו של דבר מידת הצלחתה תיבחן לא בנאומים מכוננים אלא בהחלטות שהתקבלו ובהצעות שנכנסו לספר החוקים.

נראה כי מוטב ששרת המשפטים תמקד את מאמציה קודם כול בנושא הבג"ץ, שהוא הבוער והמשמעותי ביותר. מפלגת הבית היהודי צריכה להוכיח שיש כיסוי לטענתה שבניגוד לליכוד היא יודעת לא רק להיבחר אלא גם לשלוט. בזמן שנותר עד לסיום הקדנציה, בנט ושקד צריכים להטיל את כל כובד משקלם כדי למתן את התפקוד של בג"ץ ככוח שלטוני עוצמתי שמקדם את עמדות השמאל. זה יושג מצד אחד על ידי חקיקת פסקת ההתגברות, שתסמיך את הכנסת להחזיר לתוקף חוקים שבוטלו על ידי בג"ץ, ומצד שני על ידי שינוי מהיר ומשמעותי בהרכב השופטים. כדי להגיע להרכב מאוזן יותר מבחינה אידיאולוגית, יש לשנות את שיטת בחירת השופטים כך שיינתן משקל גדול הרבה יותר לעמדתם של נבחרי הציבור בכנסת ובממשלה. במקביל, יש להגדיל את מספר השופטים המכהנים בבית המשפט העליון כך שאפשר יהיה למנות שישה שופטים חדשים ולהשיג איזון אידיאולוגי כבר בקדנציה הנוכחית.

שרת המשפטים מעדיפה בדרך כלל לעבוד בשיתוף פעולה ולהגיע להבנות עם הממסד המשפטי. אבל הזמן אוזל, המשימה קריטית, וחלון ההזדמנויות עלול להיסגר. זה הזמן שבו שקד צריכה להשתמש בעוצמתה ובפופולריות שלה, לדפוק חזק על השולחן ולהביא לשינוי משמעותי וארוך טווח.

לתגובות: [email protected]