"התחושה כרגע היא של השלמת המשימה". הרב יורם צֹהר עם בוגרות האולפנה
"התחושה כרגע היא של השלמת המשימה". הרב יורם צֹהר עם בוגרות האולפנהצילום: טל זגדון

שבוע לאחר שפרש מתפקידו כראש אולפנת בנ"ע כפר פינס, התעורר הרב יורם צֹהר בוקר אחד והבין לפתע שהוא מתחיל את החיים מחדש.

"קמתי בבוקר ופתאום הבנתי שכמעט 40 שנה לא ישנתי כמו שצריך", הוא מחייך. "36 שנים בתפקיד. שבעה ימים בשבוע, 24 שעות ביממה ועם ידיעה פנימית שאתה אמון על מאות נשמות יקרות שהפקידו בידיך. איך אפשר לישון בכלל?" הוא צוחק, אבל קולו נרעד כשהוא מרצין ואומר: "למרות שזה היה כמו טיפוס הרים מלא אתגרים - אני מודה לקב"ה בכל ליבי על שזיכה אותי לעמול בחינוך הבנות. זאת זכות אדירה שלא מובנת מאליה".

הוא עוד זוכר היטב את המשפט הדרמטי שאמר לו הרב נריה זצ"ל אי אז לפני 36 שנה, ושינה את חייו. "הרב נריה קרא לי לחדרו והציע לי לעמוד בראשות האולפנה. הוא אמר לי: 'לך לחינוך, שם תוכל לבנות כל שנה מאה בתים בישראל'". מאז הוא הספיק להעמיד דורות של בוגרות, שבנו אלפי בתים.

התלמידות לא היו מבחינתו רק מפעל חיים, אלא במובנים רבים גם החיים עצמם. לא מעט חלקים מחייו הפרטיים הוקרבו לא פעם למען השליחות החינוכית. על מסירותו לתלמידותיו יעידו בין השאר סעודות ליל שבת שסעד לאורך השנים בחדר האוכל, לא תמיד עם בני משפחתו. "היו תקופות שהילדים גדלו וכבר לא היה שייך לאכול איתם באולפנה". שיא נוסף נשבר כאשר ויתר על השתתפות בברית מילה של נכדו בחג השבועות, שחל צמוד לשבת. "הודעתי שאני לא יכול לעזוב את הבנות", הוא מספר בפשטות.

איך אתה מסכם לעצמך את השנים בראשות האולפנה?

"התחושה היא כרגע של השלמת המשימה. יש תחושות מעורבות של שמחה גדולה והתרגשות. לקחתי על עצמי משהו גדול והשתדלתי לעשות אותו טוב. אבל את האולפנה לא מסיימים אף פעם. אם עד היום היו אלפי בוגרות לאולפנה, אז החל מהיום יש גם בוגר אחד והוא יישאר התלמיד הנצחי שלה".

לא לוותר, לא לכפות

דמותו עטורת הזקן הלבן של הרב יורם צהר הפכה במשך עשרות שנות עבודתו באולפנת בנ"ע כפר פינס, לחלק בלתי נפרד מהמוסד שמכונה עד היום "אם האולפנות". השנה, לראשונה מזה שנים רבות, הוא לא ניצב ביום הראשון של שנת הלימודים בשביל הכניסה לאולפנה כדי לקבל את תלמידותיו בהתרגשות. את הריאיון אני עורכת בביתו שבירושלים, לשם עבר עם פרישתו. כבוגרת האולפנה ותלמידתו לשעבר, לא יכולתי שלא לשים לב כי רחובות ירושלים אינם הנוף הטבעי בשבילו. אתה מתגעגע למרחבי הדשא והנוף הירוק של האולפנה? אני מתעניינת, והרב צהר מחייך בהכנעה ומסביר שגם לירושלים יש את הקסם המיוחד שלה.

את כיסאו באולפנת כפר פינס ממלאת החל מהשנה הרבנית שלומית שילר, בעצמה בוגרת ותיקה של האולפנה. המעבר מהנהגת האולפנה על ידי רב לניהול בידי אישה אומנם מתרחש בכפר פינס רק כעת, אך מדובר בתהליך שעובר על לא מעט אולפנות בשנים האחרונות. הרב צהר רואה אותו בעין יפה.

מדוע נבחרה למלא את מקומך דווקא ראשת אולפנה?

"כשהוצעה לי בזמנו הרבנות בכפר הרוא"ה, הייתי נכון למשימה מתוך ההיכרות שלי עם עולמם של האנשים, הרי גדלתי בכפר דומה. אין לי ספק שמי שמכיר את המנטליות ואת ההווי הפנימי, יוכל לתפקד בצורה עמוקה יותר מאדם זר שייכנס וישנה סדרי בראשית. כך, באופן טבעי, הבסיס לבחירת ראשת אולפנה באולפנה שלנו היה למצוא מישהו שיוכל להמשיך את הדרך החינוכית באולפנה. היה חשוב שמי שיישא בתפקיד יכיר מקרוב את האולפנה ואת דרכה, ומכאן הרצון שלנו בבחירת בוגרת. זאת הייתה נקודת המוצא האמיתית ביותר. כמובן שבבחירת ראש מוסד חינוכי חשוב למצוא דמות תורנית מובהקת, שבכוחה להוביל מסגרת חינוכית, בין אם היא אישה ובין אם היא גבר, אבל במוסד לבנות יש יתרונות להעמיד ראשת אולפנה גם מצד טבעיות הקשר".

עוד לפני מינוי אישה לראשות האולפנה, הנהיג הרב צהר מהפך נשי-חינוכי אחר באולפנה, שנוגע לתחום הצניעות. היה זה תהליך חינוכי מתמשך שהצליח, באשר להופעה של בנות בפני האבות. "כשהגעתי לאולפנה, מופע ההכתרה בפורים היה לפני הצוות החינוכי והאבות. אני לא יכולתי להתחבר לזה. עמדתי בכניסה, יותר בחוץ מבפנים. ואז בכל שנה בשמינית שוחחתי עם הבנות על הנושא. תיארתי להן בנחת את תחושותיי ולבטיי. עד שמחזור אחד בא ואמר: 'יאללה, בוא נופיע רק לאימהות'".

התהליך שאירע שם מתמצת היטב את משנתו החינוכית. "לוותר כאיש חינוך זה להגיד 'טוב, זאת המציאות ואין מה לעשות'. לא לוותר זה בשום אופן לא כפייה, אלא הבנה שאני אגיע למה שצריך גם אם זה ייקח שנים. יש תהליך. בוודאי שיש דברים שמחייבים מסגרת ברורה. יש קווים אדומים. בכל בית ספר בעולם לא באים איך שרוצים, אבל מצד שני לא צריך לעשות מזה יותר מדי עניין", הוא מכוון לסוגיה הבוערת של צניעות, "כדאי להוריד את הלהבות, לחנך, להתפלל לקב"ה וזה בעזרת ה' יסתדר".

הרב צהר, בן 67, נולד וגדל בין שבילי ופרדסי כפר פינס, דור שלישי בכפר. סבו, אברהם ז"ל, שעיברת את שם המשפחה מז'ורבין לצהר, עלה מפולין בשנת 1926. "סבא היה חלוץ דתי שעלה ארצה עם אשתו ושני הילדים. אבא שלי, משה, היה בנו הבכור. לסבא היה את הצריף הראשון על אדמת הכפר. בצריף שלו דלקו נרות שבת במקום בפעם הראשונה אחרי אלפיים שנה".

אתה זוכר את סבא?

"בהחלט. גרנו בשכנות אליו והוא היה מאוד משמעותי בחיים שלי. את המימד הרוחני קיבלתי ממנו. גדלתי על ברכיו. הוא היה איש רוח וחזון, אידיאליסט במלוא מובן המילה. בבית הכנסת ישבתי לידו. סבא נאחז בציפורניים כדי לקיים את עצמו במציאות החיים המתחדשת בארץ, אבל נשאר נאמן בכל ליבו לחיי הקודש".

אביו של הרב צהר היה ילד בן שבע כשעלה לארץ. גם אמו יונה עלתה ארצה מפולין בנעוריה, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה. היא התגוררה עם משפחתה בתל אביב הקטנה. השניים נישאו וקבעו את ביתם בכפר פינס, בבית קטן וצנוע. לבני הזוג נולדו שלושה ילדים, שתי בנות ובן. "גדלתי עם הורים שדאגו לקיום הפיזי שלנו בעמל כפיים. הדרך של הבית הייתה של תורה ועבודה. הוריי שמרו מצוות וחיו חיים של תורה בפשטות. בלי פילוסופיה עמוקה, בלי תהיות, אלא כסדר ברור של חיים".

לקראת סיום בית הספר היסודי הביע הבן את רצונו ללמוד בישיבה התיכונית בנחלים. "הוריי רצו שאלך ללמוד בבית ספר מקצועי, כדי להבטיח לי אופציה להתפרנס. אבל אצלי צמח החלום ללמוד בישיבה תיכונית". את חלומו הוא מייחס להווי האולפנה שאליו נחשף כבן הכפר. "אני בן גילן של בנות מחזור ד' באולפנה. האולפנה הצמיחה את עצמה בתוך חיי הכפר. התפילות היו בכפר, בית לידנו היה חדר האוכל, בית אחריו היה המטבח. ראיתי את השמחה החברתית של הבנות ורציתי גם. שמעתי חוויות מכמה חבר'ה מהכפר שהלכו לישיבות תיכוניות ונהנו, וידעתי שגם אני רוצה ללמוד בישיבה".

מה אתה זוכר מהישיבה התיכונית?

"בעיקר את ההיכרות עם חברה שהיא שונה ממה שהכרתי עד אז. היינו שניים-שלושה מושבניקים והשאר חבר'ה עירוניסטים ממרכז הארץ. המפגש עם החברה החדשה היה משמעותי בשבילי. כמובן שגם המפגש עם עולם התורה היה מאוד חזק. כל הלימוד וחוויית החגים, ראש השנה ויום כיפור עם התפילה הישיבתית, השפיעו עליי מאוד".

לא התגעגעת הביתה?

"הערכתי את הלימוד בישיבה. הייתי צריך להילחם כדי להישאר במקום בגלל הקושי הכלכלי. עבדתי כדי שיהיה לי מספיק כסף לנסיעות הביתה. כתלמיד הייתי משכים קום כל בוקר בחמש ועובד אצל החקלאים במושב. בשעה שבע הייתי הולך לתפילה בישיבה".

העול הכלכלי הזה לא יצר אצלך תסכול?

"לא היו לי רגשי נחיתות ולא תסכולים. 'יגיע כפיך כי תאכל - אשריך וטוב לך'. מגיל צעיר הייתה בי מחשבה שהכול למעשה תלוי בי. היה לי ברור, אלו החיים? תתמודד ותעשה את הכי טוב שאתה יכול".

זהירות בבני עניים

את לימודיו בישיבה התיכונית סיים בשנת 1967. "הייתי שמיניסט במלחמת ששת הימים". בעקבות בעיות משקל-גובה לא גויס בתחילה לצבא ופנה ללימודים בישיבה חרדית. לאחר כמה חודשים גילה שהוא מתקשה לוותר על השקפת עולמו הציונית-דתית. הוא עזב את המקום ובחר ללמוד בישיבת ההסדר כרם ביבנה. "בישיבה הייתה רוח גדולה של אהבת תורה. חוויה של בחורים שהגיעו לשם רק כי הם רוצים ללמוד תורה. אתה מרגיש את זה. זה לימוד תורה באהבה ושמחה ולא מתוך אילוץ או פחד". בהמשך גויס לגדוד 50 בצנחנים במסגרת ההסדר.

כשהיה בן 20 חלתה אמו, ולאחר מאבק במחלתה הלכה לעולמה. "אמא לא הגיעה לגיל חמישים", הוא משתף, "זה היה אובדן קשה". באותה תקופה הכיר את מי שלימים תהפוך לרעייתו, הרבנית ד"ר יעל צהר. "אמא לא הספיקה לשמוח בחתונה שלנו". כזוג צעיר עברו לירושלים והוא החל את לימודיו בישיבת מרכז הרב. שם גם הכיר מקרוב את מי שהפך למורו ורבו, הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל.

ראית את עצמך יושב ולומד בישיבה כל חייך?

"עוסק בקודש כן, אבל לא ראיתי בעצמי מישהו שיכול לתרום מבחינת הגאוניות שלו בתורה. אדם צריך להכיר את הכוחות שיש בו ולדעת איפה התרומה שלו תהיה נכונה יותר לעם ישראל. מי שיכול להיות דיין שילך להיות דיין, מי שיכול להיות רב ראשי שיהיה רב ראשי ומי שיכול להיות מחנך שיהיה מחנך. החשוב הוא למצות את מה שקיבלת מהקב"ה למען כלל ישראל".

בשנות לימודיו במרכז הרב הייתה דמותו של הרב צבי יהודה מרכזית ובעלת השפעה רבה מבחינתו. אירוע קטן אך מכונן משהותו בצמוד לרב צבי יהודה, התרחש באחד הבקרים במהלך שיעור שהעביר. "התיישבנו ליד השולחן, כאשר מישהו שנראה לא מעולם הישיבה גחן אל הרב צבי יהודה. כל כך התפעלתי מהשיח ביניהם, שכנראה חייכתי ביני לבין עצמי. בסוף השיעור הרב אמר לי משפט שלא אשכח לעולם: 'אולי בגלל השיניים שלך - הוא לא יבוא יותר'. זה היה מטלטל. הדקויות האלו שלו, הזהירות בכבוד האחר - קשה לתאר את זה. הייתה בו עקביות גדולה, כוחות אדירים. הוא ראה את הדברים כמו שהם, בצורה מובהקת, אמיתית וברורה. אני חושב שהעבודה החינוכית שלי בסופו של דבר נבעה מהרב צבי יהודה".

אתה יכול לתת דוגמה?

"הרב צבי יהודה נתן אמון מובהק בתלמידיו. הוא האמין שגם מתלמיד שעומד ברגע זה רחוק - עתידה לצמוח תורה, אם אכן התלמיד ישאף לכך. לפעמים היו אומרים לי בחוסר השלמה על בנות מסוימות, האם הן בכלל מתאימות לאולפנה. אבל אני למדתי מהרב צבי יהודה להיזהר בבני עניים, כי גם מהם תצא תורה".

הקפדת כל השנים לקבל לאולפנה תלמידות ממגוון בתים, בנות של רבנים בולטים מהציונות הדתית לצד בנות מבתים דתיים לאומיים סטנדרטיים ואפילו מסורתיים. זה יכול להוביל למורכבות ולבלבול חינוכי, לא?

"השאלה האם לפתוח את בתי הספר לכלל או לא היא לא שאלה תיאורטית. זה תלוי בראש ובראשונה במי הם המחנכים. אם יש אנשי אמונה, אידיאליסטים וחדורי שליחות, הם ימצאו את הנוסחה של גם וגם וגם. אם הם באים רק לשמר יהדות ולא להצמיח את הבנות, אזי הם לא יצליחו במשימה. כשאתה בא לשמר, אתה באופן טבעי עושה סייג ועוד סייג. השאלה מה זה חינוך, האם זה רק לשמור לא להתקלקל או להצמיח אנשים גדולים. ואז מכל מקום שהתלמידה נמצאת - אתה מסוגל להגביה אותה".

יש כיום אולפנות שמקבלות אליהן תלמידות על פי קריטריונים ברורים וסינון אליטיסטי. העובדה שאתה פתוח לכלל ישראל לא מורידה את הרף?

"ממש לא. באולפנה יש עשייה חינוכית ודמויות מחנכות ועל זה אני מאמין שיקום וייפול דבר. אתה בונה מסגרות שמסוגלות להעצים. תמיד אפשר להתקלקל, בכל מקום, גם באולפנה סגורה הרמטית, תלוי איפה הלב נמצא. כשבת מגיעה לריאיון קבלה לאולפנה, אני מנסה להתרשם ממנה ומהשאיפות הרוחניות שלה. האם מדובר ברצון אמיתי ופנימי או לא. אני זוכר שבאה אליי פעם תלמידה ואמרה: 'אני לומדת בבית ספר חילוני אבל רוצה להיות דתית'. באותו רגע אמרתי לה: 'התקבלת'. אני מאמין שכל אדם בונה לעצמו את הסולמות שהוא רוצה לטפס עליהם".

בת של רב מיישוב תורני הומוגני מגיעה לאולפנה ונמצאת בחדר עם ילדה מבית פחות תורני. כל אחת והעולם שלה. איך אפשר לדאוג לצרכים החינוכיים של שתי הבנות?

"האחריות מוטלת על המוסד החינוכי להעניק לבת את מה שהיא צריכה לקבל כדי שתצמח ותתעצם. זה בוודאי דורש עבודה חינוכית מאומצת, זה לא יסתדר מעצמו. יש באולפנה הבנה ברורה שהאחריות היא שלנו כלפי הבנות. חלק נובע מעבודה פרטנית מול הבנות וחלק מהעשייה החינוכית הכללית. האולפנה היא לכולן, לבת מפרדס חנה או מקריית ים, מרמת הגולן, מפתח תקווה או מבנימין. היו לי כמה וכמה תלמידות שהגיעו מבתים שהתורה לא נמצאת בהם במרכז, ונבנו והקימו בתים לתפארת. מצד שני, למדו אצלנו חמש אחיות, בנות של רב, אחד מהיותר צדיקים שאני מכיר. הן כתבו לי לפני כמה שנים מכתב על כמה הן קיבלו ונבנו באולפנה. אותי זה הפתיע, עד כמה האולפנה יכולה להצמיח כל בת שליבה חפץ ולא משנה מאיזה בית היא מגיעה".

הרב צהר מסביר את הרציונל העומד מאחורי התעקשותו החינוכית לקבל תלמידות ממגוון בתים: "המושג של 'כלל ישראל' אומר שכשם שלאדם פרטי יש נשמה, ככה לאומה יש נשמה המורכבת מכל אישיה. כל הבניין הרוחני בנוי מכך שהעם הוא שנותן את הכוח לפרטים. המחשבות צריכות להיות לכלל. זה לא אפשרי אחרת. זה כמו ענף שיאמר 'לא אכפת לי מהשורש, אני אדאג לעצמי ודי', אתה רוצה לדאוג לעצמך? אז תדאג לשורש. חיים מהכלל ומשלימים אותו".

לאחרונה פורסם כי אולפנת כפר פינס מובילה ברשימת בתי הספר התיכוניים שבהם נרשמו מאה אחוזי זכאות לבגרות, אבל הרב צהר מדגיש כי זאת אינה המשימה שאליה הוא מכוון. "מדברים היום הרבה על מצוינות לימודית. לי המילה הזאת לא עשתה טוב. זה בסך הכול ציון בתעודה. אמרתי לבנות: 'כל אחד מאיתנו צריך לשאוף למה שהוא יכול'. אנחנו מדברים על אחריות. אני אחראי על החיים שלי, אני אחראי על החיים של המשפחה שלי, אני אחראי על הקהילה. חלק מלקיחת האחריות זה גם להיות מצוין ולעשות בכל דבר את הכי טוב שאפשר. המצוינות היא לא מטרה בפני עצמה, אלא האמצעי לממש את האחריות".

"חינוך זה לא זבנג וגמרנו"

ובחזרה לישיבת מרכז הרב. לאחר שש שנים של שקידה על ספסלי הישיבה, בהיותו בן 27, נבחר לכהן כרב היישוב כפר הרוא"ה. חמש שנים כיהן בתפקידו. "אין ספק שמושב בלי רב שונה ממושב עם רב. התפקיד הזה יכול להיות שונה ממקום למקום, אבל מוכרח שיהיה בכל יישוב איזשהו מורה דרך, אוזן קשבת ומורה הלכה. אי אפשר לרכבת לנסוע בלי קטר".

בשלב זה הגיעה ההצעה לעמוד בראש האולפנה לבנות שעליה גדל בכפר ילדותו. "חינוך בגיל הנעורים זה משהו חי, תוסס. כל דבר שאתה עושה - משפיע", הוא מנמק את הסכמתו להצעה שקיבל כאמור מהרב נריה. במקביל לכהונתו כראש האולפנה, שימש הרב צהר כל השנים גם כר"מ של בנות השמינית. "לא ויתרתי על תפקיד החינוך, כי האמנתי שכאן לב העניין".

אחד האתגרים המרכזיים בחינוך בנות דתיות בימינו הוא נושא הצניעות. מחנכים ומנהלים רבים אובדי עצות מול לבוש שלא עומד בגדרי ההלכה. כיצד מטפל הצוות החינוכי באולפנה בנושא?

"בכל מה שקשור לצניעות, צריך לצאת מנקודת ההנחה שהלבוש החיצוני לא בהכרח מלמד על הרצונות היותר פנימיים של האדם. הקב"ה ברא יצר הרע ויצר הטוב והוא מבקש מאיתנו להתמודד. אין הרבה פילוסופיה בשאלה מדוע קשה עם נושא הצניעות. זאת אופנה והיצר הרע מעודד לחיות על פיה. צריך להבין את הקושי של ההתמודדות. לא להיכנס לפאניקה ובוודאי להתמודד בשכל ובמחשבה. מצד שני, לא לוותר. יש מקום להעיר לבנות פרטיות על ידי המחנכת, בעדינות ובכבוד".

"אסור להחליט שמציאות הבדיעבד תהפוך ללכתחילה", מבהיר הרב צהר, אולם מאידך הוא נותן מקום של כבוד בתהליך החינוכי לסבלנות: "כמחנך אני תמיד אחפש את הדרכים איך לתקן ולבנות. אבל יחד עם זה, לא לשכוח שיש זמן. בחינוך דברים יכולים לקחת שנים", הוא אומר ומוסיף כי "המשפט 'עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה' לא מדבר רק על שטחי ארץ ישראל, אלא גם על ענייני חינוך. כדי שיהיו תהליכים חינוכיים ארוכי טווח אי אפשר לצפות לזבנג וגמרנו. בחינוך אין פתרונות קסם. אלו תהליכים פנימיים שנבנים לאורך זמן. צריך להראות את הכיוון עם המון סבלנות, אהבה ונשימה ארוכה".

להשקפתך, מהו ההבדל העיקרי בין הנוער בדור הקודם לדור הנוכחי?

"לנוער של היום יש עוצמה רוחנית אדירה. הוא מסוגל לקלוט דברים שלפני עשרים ושלושים שנה הוא לא היה יכול. יש חשיבה יותר פנימית, יותר יסודית ויותר עמוקה. בניגוד לעבר, שבני הנוער היו מעורבים בנעשה בארץ - כמו הפעילות נגד הנסיגה מימית, למען ההתיישבות ביש"ע או נגד הגירוש מגוש קטיף - כיום הצעירים משקיעים יותר בחיפוש האמת הפנימית שלהם. אני יכול לומר שהרמה הרוחנית של הנוער כיום היא בפירוש בסימן עלייה".

איך האבחנה הזאת מסתדרת עם תופעות החילון בקרב הצעירים?

"יש אתגרים, בהחלט. יש פיתויים בלי סוף, והמשימה של הדור היא ליישם ולתרגם את העוצמות הרוחניות שקיימות בו לחיים של קודש. אדרבה, דווקא היום, כשהמציאות מורכבת והחומריות תופסת מקום בחיים, המשימה של המבוגרים היא להנחיל לדור הצעיר יותר קודש. במקום זה, יש הורים שמחנכים מתוך פאניקה. הם בהיסטריה. 'רק שלא יוריד את הכיפה'. ההורים האלה עסוקים בהישרדות וככה אי אפשר לחנך לגדלות רוחנית. ההורים והמחנכים צריכים קודם כול להוות דוגמה חיה לדור הצעיר. להיות שם בשבילם בשמחה, בעבודה על המידות ובחיים שמחוברים לקודש".

הורים רבים סבורים שהחינוך הפנימייתי כבר לא רלוונטי, מה אתה משיב להם?

"אני מאמין שדווקא בפנימייה יש כוח עצום לגדל בנים ובנות בעלי מידות ומחוברים לתורה. כיום נדרש לעסוק בחינוך באופן ישיר. לא רק בשעת חינוך פעם בשבוע, אלא הרבה שעות חינוך ופעילויות מגוונות. המסגרת הפנימייתית מאפשרת את זה הרבה יותר. למשל, דיוני עומק ושיחות אישיות בנחת בשעות אחר הצהריים והערב, לימוד תורה לשמה מתוך בחירה - כל זה מתאפשר באולפנה. בבית, עם כל המרוץ המטורף שההורים חיים בו, איך זה בכלל אפשרי?", הוא תמה. "הרבה הורים אומרים היום שהם רוצים את הילד לידם, אבל כשהילד נמצא שם, האם הם באמת מצליחים למלא את עולמו הרוחני במשך כל שעות היממה? במסגרת האקסטרנית הילד חוזר הביתה בשעה מוקדמת יחסית, ואז עלול להיווצר מעין ואקום שיכול להתמלא בגלישה במחשב או צפייה בסרטים ועוד. באולפנא הבנות כל הזמן במתח חיובי. הן עסוקות בבנייה רוחנית. הצוות החינוכי מלווה אותן לאורך כל שעות היממה".

ומה עם תפקיד ההורים לחנך?

"את רוב חיינו אנחנו חיים עם ההורים שלנו ועם המשפחה הגרעינית. הדוגמה האישית והקשר המשפחתי הם יסודות החינוך, על זה אין חולק", הוא מציין. "בעבר הרחוק גם הלימוד היה בתוך הבית. מאז תקופת הגמרא, מאז שהוקם בית הספר הראשון, נדרשת ההשלמה של המסגרת שמחוץ לבית, הן לצורך השלמה לימודית והן לצורך השלמה חינוכית. האולפנה היא הברקה שמתאימה לדורות", הוא קובע בנחרצות. "התרומה של האולפנה לעם ישראל היא כבירה. הבוגרות מביאות את האולפנה שלנו לכל מקום שהן מגיעות אליו. השפעתן בעולם הרוח, בחינוך ובעולם המעשה - משמעותית. חלקן אימהות למשפחות גדולות, חלקן רבניות, מנהלות בתי ספר, רופאות, כלכלניות, אחיות, פסיכולוגיות, יועצות ועוד, ויש", הוא מסכם בחיוך, "גם ראשות אולפנה".

[email protected]