אני רוצה השנה מנחה של ערב יום כיפור. פעמיים. אני פושטת את הבגדים שאיתם הכנתי את הסעודה המפסקת, ולובשת חולצה לבנה.
עוד לא ממש יום כיפור, עוד לא ממש בגדי לבן וחג, אבל האוויר כבר שונה. אני עולה לבית הכנסת וככל שאני מתקרבת מצטרפות אלי חברות, שאני יודעת שבליבן יבקשו את אותו הדבר.
אני מתוודה על כל השנה החולפת, שמא בסעודה מפסקת כבר ייקבע דיני ולא אספיק לעשות זאת בעיצומו של יום. אני פותחת לפניו את היומן הקטן שבראשי, שם כתבתי על כל הבחורים שיצאתי איתם, כל הדייטים הטובים והכושלים, שנגמרו באותה התשובה. אני מונה וסופרת, את מה שהלב כבר חתם וניסה לשכוח.
אשמתי. בגדתי כחשבתי על אחד בעוד יצאתי עם אחר. גזלתי. דיברתי דופי על אחר שיצאתי איתו. העוותי. הרשעתי כשעשיתי לו ווי כחול בווטסאפ ולא עניתי רק כדי שיחכה. זדתי. חמסתי. טפלתי שקר כשאמרתי לאמא שאני יוצאת עם מישהו כדי שלא תלחץ. יעצתי רע לחברה על דייטים ולא תיקנתי עצמי ממבוכה. כיזבתי. לצתי כדי לא לבכות. מרדתי. ניאצתי. סררתי. עוויתי. פשעתי. צררתי. קישיתי עורף לשכן רחוק שהציע. רשעתי. שיחתתי. תיעבתי את השיחה של אחרי. תעיתי אחרי הרשימה המושלמת. תעתעתי בעצמי שאמצא יותר טוב.
אחרי הווידוי הלב לא נהיה קל יותר, רק מכבידות המחשבות. התמונות שחולפות במוחי מפגישה חצי פגישה הן תמונות שרצוי היה שלא יבואו. אבל כך גם החטאים. אנו מזכירים אותם ביום כיפור כדי לדעת להתמודד, לדעת להתעלות, להתחנן לסליחה ולהתפלל שלא נחזור עליהם. ובכל זאת יש כאלו שחוזרים. נקודות שחורות על לוח ליבנו שאולי רק נעלמות בקצוות, הופכות לאפורות, אבל אינן נמחקות. שנה אחר שנה שהן נראות אותו הדבר. פגישה ועוד פגישה. בחור אחר בחור. ואין.
אלוהי, נצור לשוני בפגישה הבאה. תן לי את הכוח להגיד כן גם לדברים שהראש מסרב להם. תן לפגישות שחלפו השנה להיות הכפרה שלי, כי עכשיו כל פגישה כושלת היא כאילו דנת אותי ביום כיפור לשנה נוספת של כאב, והלב מדמם מחדש.
עוד יומיים יחול יום החול היחיד באמצע השנה, בו חברותיי יצטרפו אלי לעזרת הנשים. יום החול היחיד בשנה שתפילת מנחה מקבלת משמעות אחרת. ואני אתפלל שלא רק מנחה תהיה אחרת, אלא השנה כולה.
כי אני רוצה השנה מנחה של ערב יום כיפור, בבגדי לבן.
אני רוצה השנה מנחה של ערב יום כיפור. פעמיים. אחת בעוד יומיים ואחת ביום חתונתי.
שיר תשתתף בחוה"מ סוכות בטיול לרווקים ולרווקות של מיזם 'מפגש ברמה' במדרשת הגולן