לך דומיה תהילה

לבן על לבן נרקמו שתי פרוכות לימים נוראים ושתיהן נושאות את אותה אמירה העמוסה בעוצמה חרישית

יאיר שרקי , ח' בתשרי תשע"ח | עודכן: 08:48

הפרוכת בבית המדרש של ישיבת צפת
הפרוכת בבית המדרש של ישיבת צפת
צילום: יאיר שרקי

א

מנהג יפה נהגו ישראל, לתלות פרוכת לבנה על ארון הקודש בימים נוראים מראש השנה ועד יום הכיפורים, והמהדרין מקדימים מראש חודש אלול ומאחרים עד הושענא רבה. זכר למה שכתוב "אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו, אם יאדימו כתולע - כצמר יהיו". וגם עצה טובה יש בדבר, שהמתפללים שמרימים עיניהם מהסידור בתפילה, נתקל מבטם בלובן הפרוכת ומיד נכנסת אימת הדין בליבותיהן. ומאליהן שבות העיניים אל מילות התפילה, ואחריהן נמשך גם הלב.

ב

שלום, אחי ז"ל הי"ד, אמר פעם כשעסקו בהכנת פרוכת לעילוי נשמת ידידה של המשפחה, שצריך לעשות את הפרוכת לבנה ולרקום עליה באותיות לבנות את הפסוק "לך דומיה תהילה". מסוג האמירות שנאמרות בשעשוע קל, בזיק של התחכמות, ולעולם אינך יודע אם הפעם מדובר ברעיון מקורי משלו, פרי הראש היצירתי שידע לראות את המציאות בעוד רובד, כמו לבדיחה פנימית, או שאולי קרא אותו בגזיר עלון נידח, בספר ישן או בכל פיסת נייר אחרת שהתגלגלה לידיו ולא הניחה עד שקרא עד תום.

בלילה אחד של סוף ניסן תשע"ה, שלום נהרג בפיגוע בירושלים והוא בן עשרים ושש. האמירה ההיא, שנזרקה כמו בדרך אגב בכמה הזדמנויות, הפכה פתאום למעין בקשה עם קריצה. הנצחה, מתברר, היא לא עניין פשוט. דרוש כוח, מחשבה ודיוק לעשות נחת רוח לנפטר. פה ההוראות לפחות היו מפורשות, ולפיהן הכנו כיסוי לבימת בית המדרש בישיבה בירוחם, ופרוכת לארון הקודש בישיבת צפת. שני בתי המדרש שבהם למד.

את הפרוכת, לבן על לבן, שתפרה אמי, לקחנו בתחילת זמן אלול של השנה שעברה לצפת. בית המדרש היה נאה לה, והיא הייתה נאה לו. כששבנו הביתה שלח לנו אחד מרבני הישיבה צילום מתוך קובץ שיריה של זלדה, משוררת ששלום אהב מאוד וספרה נותר בלוי מקריאה ושימוש על מדף ספרי השירה שלו, הצפוף להתפקע.

"ריח טוב של מרחקים" נקרא השיר, ובו זלדה כותבת על המתח העדין ביותר בנפשו של משורר. בין הרצון הפנימי ש"מתגעגע לקיום במילים" ומחפש ביטוי בכתיבת השיר, ובין "הטירוף והבושה" להוביל זרים אל המחוזות הכמוסים ביותר. וכך היא מסיימת:

מִסּוֹף הָעוֹלָם עַד סוֹפוֹ

נוֹדְדִים שִׁירִים

שֶׁל כָּל עַם וְלָשׁוֹן

בָּאִים מְשָׁלִים וְאוֹתוֹת,

רֵיחַ טוֹב שֶׁל מֶרְחַקִּים

נוֹדֵף מֵהֶם

אִם לֹא נָגְעוּ בְּדַרְכָּם

בְּבָאְשַׁת הַמַּיִם הָעוֹמְדִים

או בְּדָם.

אַךְ יָפָה מִכָּל הַשִּׁירִים

הַפָּרֹכֶת הַלְּבָנָה

שֶׁרָקוּם עָלֶיהָ בְּחוּט לָבָן:

לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה

(ריח טוב של מרחקים / זלדה, מתוך 'השוני המרהיב' בהוצאת הקיבוץ המאוחד)

מבלי שידענו, שלום הכניס את שירה של זלדה לתוך בית המדרש. ולא היה בית מדרש מתאים מזה.

ג

את תמונת הפרוכת בצירוף מילותיה של זלדה פרסמתי בפייסבוק, משוכנע שבכך תמה עלילת הפרוכת. ואז קיבלתי הודעה בזו הלשון: "את השיר שהזכרת בפוסט כתבה זלדה על פרוכת שרקמה סבתא רבא שלי, סבתא רצי נויבואר, ניצולת שואה. רִקמה לבנה על בד לבן. במשך שנים הפרוכת הייתה נתלית בימים נוראים בארון הקודש המרשים של קיבוץ טירת צבי, שבין מייסדיו היה סבא שלי, יוסף נויבואר, בנה הגדול שברח מהולנד לארץ ישראל, ושם גר עד פטירתו. סבתא רצי, אישה מרשימה, אומנם שרדה את השואה, אך איבדה בברגן בלזן את בעלה – סבא הרב יקותיאל נויבואר, ראש בית המדרש לרבנים, ואת בנה הצעיר יהושע. על שמם נרקמה הפרוכת".

יעל, נינתה של רצי ששלחה לי את ההודעה, גם צירפה את תמונת הפרוכת המקורית. פרוכת שזלדה כנראה לא ראתה מעולם, אבל בכל זאת כתבה עליה בשירה.

מחקר קצר הוביל אותי אל לאה פרינס-אליאב, בת טירת צבי שהתגוררה בביתה של זלדה בירושלים לאחר שעזבה את המשק. היא זו שסיפרה לזלדה על הפרוכת המיוחדת שהותירה בה חותם עז. וכך כתבה לאה ברשימה שפורסמה בזמנו בעלון הקיבוץ, ומפני יפי הדברים אביא אותם כמעט במלואם:

"אחד הדברים הראשונים שסיפרתי עליהם לזלדה כשגרתי אצלה, היה על הפרוכת שהייתה בקיבוץ. פרוכת לבנה מיוחדת במינה הייתה לנו לימים נוראים. מרחוק - מעזרת הנשים - היא הייתה מזיגה מיוחדת של פשטות עם כבוד נקי. שילוב שאין כמותו ראוי לימים הנוראים: לבנה חלקה, שזורה חוטי כסף עדינים שמרחוק לא ניכרו כמעט. בכל שנה מחדש התעוררה בי שמחה עדינה למראה. אסירת תודה הייתי על שכל כך פשוטה וכל כך מכובדת היא הפרוכת המאירה אל מול תפילותינו בימים נוראים. בליל 'כל נדרי' אחד, כשהעפתי בה מבט תוך כדי תפילה, הבחנתי – רק אז – שאיננה חלקה בפשטות. משהו – לבן – רקום עליה. התפלאתי מעט: אם מדובר בקישוט, כיצד זה לא מבליטים אותו, אפילו מעט? מתוך כך נמשכתי להסתכל בה ביתר חדות, ונדמה היה כי רקומות שם אותיות כלשהן. ממרחק אי אפשר היה להבחין בשום אופן מה הן. פליאתי גברה: אם רקמו פסוק, בוודאי התכוונו שיראו אותו. בדרך כלל עושים זאת בצבע צועק, ואילו כאן – שותק לגמרי, לבן על גבי לבן. מה הטעם? מתוך דחף של סקרנות נכנסתי עם סיום התפילה, כשבית הכנסת הלך והתרוקן, אל תוך עזרת הגברים והתקרבתי לארון הקודש. בשבילי הייתה זו פגישה מהממת. כי מה הם 'ימים נוראים' בפועל? ים של תפילות, אוקיאנוס של מילים יפות-ביטוי. לשיאם מגיעים הדברים ביום כיפור: מאֵין אוכל ועיסוק גשמי אחר, משתפכים גועשים נהרי נחלי המילים, בפינו ובלבנו, וממלאים את היום כולו. וממול ניצבת לה חרישית הפרוכת הלבנה, נותנת כביכול למילים להשתפך אליה בגלים, לנסות לחדור דרכה הלאה... בשתיקה לבנה היא ניצבת מול כל אלה, ועליה שלוש מילים בלבד מתהילים – לבן על גבי לבן: לך דומיה תהילה".

ד.

הפרוכת המקורית שרקמה רצי לזכר בעלה ובנה שנספו בשואה נגנזה או אבדה לפני מספר שנים. חברים בקיבוץ, וגם צאצאיה של רצי, עדיין מנסים לאתר אותה. אך בכל מקרה היא קיימת במילותיה של זלדה, וכעת שוב גם במציאות, תלויה לה פרוכת של ימים נוראים בבית המדרש בצפת. לבן על לבן; לך דומיה תהילה.

לתגובות: 2sherki@gmail.com