בשבע מהדורה דיגיטלית

מפחד למשול

הסברים שונים הוצעו השבוע לשאלה מדוע תקע נתניהו את רפורמת המינויים של איילת שקד ויריב לוין.

שלמה פיוטרקובסקי , י"ג בתשרי תשע"ח

גם שינוי אופן מינוי היועמ"ש תקוע אצלו. נתניהו בישיבת הממשלה
גם שינוי אופן מינוי היועמ"ש תקוע אצלו. נתניהו בישיבת הממשלה
צילום: עמית שבי, פלאש 90

1

יום ראשון השבוע צריך היה להיות יום גדול בשביל שרת המשפטים איילת שקד ושר התיירות יריב לוין.

אחרי חודשים רבים מאוד ועיכובים רבים משורה של כיוונים, הצליחו השניים להביא לממשלה את "רפורמת המינויים". הרפורמה עמדה על שתי רגליים: הראשונה היא יצירת משרה של "משנה למנכ"ל" שימונה כמשרת אמון של המנכ"ל, ויוכל להוביל בתוך המשרד מהלכים מטעמם של המנכ"ל והשר. השנייה היא שינוי הרכבן של ועדות איתור לתפקידים בכירים בשירות הציבורי, כך שמשקלם של השר והמנכ"ל בתוך הוועדות יהפוך למרכזי הרבה יותר. עם הנחת ההצעה היו בטוחים שקד ולוין שהסיפור בעיקרו מאחוריהם. איש לא הכין אותם למהומה שתתרחש בתוך ישיבת הממשלה.

קשה לדעת אם ראש הממשלה הכין לשניים את המארב מראש, או שמא הוא רק תפס טרמפ על המרמור של שניים-שלושה שרים שמסיבות טכניות לא יכולים ליהנות מפירות הרפורמה. כך או כך, נתניהו החליט שהרפורמה שהובאה לאישור "זה המעט שבמעט", ותקף בחריפות ובלעג את המשנה ליועמ"ש שניסתה להסביר למה גם הרפורמה הנוכחית היא בעייתית (אף שלא בלתי חוקית). נתניהו התעלם כמובן מהעובדה שבתנאים הנוכחיים אי אפשר להעביר רפורמה טובה יותר בלי חקיקה, ומכך שהוא, יותר מכל אחד אחר, אשם בכך עקב סירובו לגבות שום מהלך שיחזיר את מוסד היועמ"ש לגודלו הטבעי. אפילו מהלך פשוט יחסית שמנסה שרת המשפטים שקד להעביר כבר חודשים רבים, החזרת מינוי היועמ"ש לידי ראש הממשלה ושרת המשפטים וביטול ועדת האיתור, תקוע אצל ראש הממשלה שמסרב להעלות את הצעת ההחלטה לדיון בממשלה.

נתניהו החליט לגבש רפורמת משילות גדולה, שתובא לאישור בחקיקה, ובכך דה פקטו סיכל את המהלך, למרות שקשה לראות את הרפורמה הגדולה יוצאת לפועל במציאות הפוליטית הנוכחית. השאלה הגדולה היא כמובן, למה? תשובה אפשרית אחת היא מלחמת קרדיטים. נתניהו לא מעוניין לחזק את שר התיירות לוין בתוך הליכוד, נאמן לגישתו המונעת התפתחות מוקדי כוח במפלגה. נתניהו גם ממש לא מעוניין לאפשר לשרת המשפטים שקד, שמערכת יחסיהם כידוע סבוכה מאוד, ליהנות מקרדיט על מהלך כזה. אפשרות שנייה, ולמרבה הצער סבירה יותר, היא שנתניהו באמת מפחד להעביר אפילו את המהלך הקטן. נאמן לשיטתו הכוללת הכרזות מפוצצות ומעט עשייה, מעדיף נתניהו הכרזות על רפורמת משילות גדולה ולא רפורמה קטנה אבל מעשית.

2

ויכוח נוקב

הוועידה הרעיונית של מפלגת הבית היהודי שנערכה בין כסה לעשור הייתה בראש ובראשונה מפגן כוח של מנכ"ל המפלגה, ניר אורבך, ושל יו"ר נשיאות הוועידה, ח"כ לשעבר אבי וורצמן. כ‑750 מתוך כאלף חברי ועידה אישרו את השתתפותם, וכ‑700 מתוכם אכן הגיעו, שיעור השתתפות שהפתיע גם את המארגנים, ולא רק את החברים הסקפטיים שניסו להרתיע את יוזמי הרעיון. בניסיון למלא את האירוע בתוכן, הוחלט לפצל את הדיון הרעיוני לשלושה פאנלים: "החינוך הדתי – בין ממלכתיות לסקטוריאליות", "השבת במרחב הציבורי" ו"תל אביב – פריפריה, מהו המרחק האמיתי?". שלושת הנושאים "בעלי בשר", שלושת הנושאים מסוגלים לפרנס ויכוח אידיאולוגי נוקב, ושלושת הנושאים מעסיקים רבים מפעילי המפלגה. אולם השאלה הנוקבת והמטרידה באמת היא מה תהיה משמעותה של הוועידה הזאת בטווח הארוך.

כדי להבין את הבעייתיות ניקח כדוגמה את סוגיית השבת. בהזמנה המקורית לדיון בנושא הופיעו בפאנל הדוברים ארבע דמויות: רב העיר קריית שמונה וראש הישיבה הרב צפניה דרורי, ראש ישיבת הר עציון הרב יעקב מדן, יו"ר תנועת נאמני תורה ועבודה תהילה פרידמן, וראש בית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן ולשעבר מתמודד בפריימריז במפלגה, פרופ' אשר כהן. מבט חטוף ברשימה, למי שמעט מכיר את הדוברים והסוגיה, הספיק כדי להבין לאן צפויה לנשוב הרוח בפאנל שכזה. מבלי להביע עמדה ערכית על העמדות השונות, ברור שבהרכב כזה העמדה הבולטת תהיה זו המבקשת להגיע להסכמים שיפרצו לפחות להלכה את מסגרת הסטטוס קוו הקיים ברוח אמנת גביזון-מדן. דוגמה אחת לוויתור שכזה עשויה להיות למשל בסוגיית התחבורה הציבורית בשבת.

ההרכב הזה של חברי הפאנל עורר ביקורת בקרב חברי הוועידה שקיבלו את ההזמנה, במיוחד חברים מהאגף השמרני-חרד"לי. בעקבות הביקורת צורף לדוברים בפאנל ראש רשת נעם צביה, הרב איתן אייזמן, מרבני ישיבת מרכז הרב, ומי ששימש בתפקיד מנכ"ל הרבנות הראשית בתקופת כהונתו של הרב אברהם שפירא זצ"ל כרב הראשי לישראל.

כפי שניתן היה לצפות מהרכב הפאנל, העימות המרכזי התפתח במהלכו בין הרב מדן לרב אייזמן. שני הרבנים הציגו עמדות קוטביות בנוגע לשאלה המרכזית שעל סדר היום: האם ניתן ורצוי להגיע להסדרים שבמסגרתם מדינת ישראל מכירה רשמית בחילולי שבת "חדשים". על פי עמדת הרב מדן, "אנחנו כציבור דתי יכולים לחיות עם תחבורה ציבורית בשבת. קמה חברת 'שבוס', הנהגים רק נוכרים, אני יודע שעל פי ההלכה זה אסור, אבל אנחנו כציבור דתי יכולים לחיות עם זה. מדובר על קניית כרטיסים לפני שבת, מדובר בנסיעה במסלולים עוקפים. אלו דברים שעם רצון טוב ניתן לעמוד בהם, אם הם עומדים מול הפסקת המסחר בשבת".

הרב אייזמן, כאמור, הציג את העמדה הקוטבית, ולפיה לא ניתן להגיע להסכמות, גם אם אלו כרוכות לכאורה בצמצום בהיבטים אחרים של חילול השבת. לדברי הרב אייזמן, "יש דברים שאי אפשר להתפשר עליהם, כמו ארץ ישראל על כל חלקיה. אי אפשר להתפשר עליה או לחלק אותה. אי אפשר לוותר על חלקים בעם ישראל ועל החיבור הזה שכולל נישואין שמחברים אותנו. על זה אי אפשר לוותר. השבת היא מתנה שניתנה לעם ישראל ונשארה כחוק. אני לא יכול להסכים שאני יכול להסכים עם תחבורה ציבורית בשבת. אני לא יכול לומר שאני נותן הכרה לחילול שבת. אנחנו לא כופים, זאת המציאות, אבל לתת הכרה? לא נוכל להתפשר כמעט בשום דבר. אנחנו חייבים לשמור על קדושתה של השבת, ואין לנו שום כוונה להתפשר".

צדדים נוספים של הבעיה, כל אחד מכיוונו, הציגו גם יתר משתתפי הפאנל, ולא קשה לנחש מי מהם הלך לאיזה כיוון. בזמן אמת לא הסתיימו הפאנלים בהחלטות, אולם כוונת יוזמי הוועידה היא כן להוציא מהם מסמך מעשי. לא יהיה מדובר במסמך של החלטות במובן האופרטיבי, מאחר שאיש לא הצביע על החלטות כאלו. אולם השאיפה של המארגנים היא כן לקחת מתוך הפאנלים קווי פעולה, תוך הידברות עם יו"ר המפלגה והסיעה. עצם הכוונה ליצור כיווני פעולה למפלגה בשלושת התחומים הללו עשויה אומנם להיות משמחת, אולם השאלה הקריטית היא כמובן מה יהיו הכיוונים הללו.

3

לא מקום לפרופסורים

ח"כ פרופ' מנואל טרכטנברג הגיש השבוע ליו"ר הכנסת את מכתב ההתפטרות, ולאחר 48 שעות עזב סופית את המשכן. בכך מצטרף טרכטנברג לשורה ארוכה של פרופסורים שעשו חיל באקדמיה ובמערכות ציבוריות שונות, אך בכנסת הצליחו הרבה פחות. רוצים דוגמאות? בבקשה. הפרופסורים יצחק בן ישראל, שלמה ברזניץ ומנחם בן ששון, חברי קדימה, לא הצליחו להטביע חותם במשכן ועזבו אותו די מהר. בעבודה היה זה פרופסור אבישי ברוורמן, שהגיע ועזב בלא להותיר חותם של ממש. גם למפלגות הימין היו פרופסורים משלהן בכנסת. אחד מהם, שגם הוא סיים את הקדנציה לא באופן מרשים במיוחד, בטח לא אם משווים זאת לעשייתו טרם בחירתו, היה פרופ' יובל נאמן. כל הפרופסורים הללו, ואחרים שלא מניתי, עשו קריירות מרשימות מאוד לפני בחירתם לכנסת ולעיתים אחרי עזיבתה, אך בכנסת בלטו הרבה פחות. כך שאם את/ה פרופסור מוערכ/ת, לא בטוח שהכנסת היא הקריירה השנייה הטובה ביותר בשבילך.

*** הפינה הכלכלית ***

בעיית הנציג

בבוקרו של ערב יום הכיפורים זכו אזרחי ישראל לבשורה משמחת לכאורה: חתימת הסכמות בין ממשלת ישראל לארגוני הנכים על העלאה משמעותית של קצבת הנכות. הקצבאות תעלינה בשורה של פעימות, הראשונה שבהן תתרחש כבר ב‑1 בינואר הקרוב, ויתר הפעימות תתפרשנה על קצת יותר משלוש שנים, ועוד נשוב לפרישׂה הזאת בהמשך.

כדי לדון בנושא העלאת הקצבאות, צריך להבין קודם כול שיש לפנינו שתי שאלות שונות, נפרדות זו מזו. ברור שמדינת ישראל חייבת לסייע לחלשים, וברור שכל הגדלה של הסיוע הזה היא משמחת. הסיוע לנכים איננו "נדיבות". הוא חובה במדינה מתוקנת. ועדיין מותר וצריך לשאול שאלות על ההסדר שהושג, וכאן יש שתי שאלות חשובות. שאלה אחת היא מה גודלה של הפרוסה מעוגת התקציב שאותה יש להקדיש להטבות לנכים. שאלה שנייה, נפרדת, היא כיצד ראוי לחלק באופן פנימי את הפרוסה הזאת.

כדי להבין את בעיית גודל הפרוסה, צריך לזכור שמטרות רבות, כולן חשובות וטובות, מתחרות ביניהן על מימון מתקציב המדינה. ביום ראשון השבוע, לגמרי במקרה, פורסם דו"ח המבקר על מצבם של הקשישים הסיעודיים. שר הבריאות יעקב ליצמן מיהר להבהיר שהוא דורש לאשר את רפורמת הביטוחים הסיעודיים, וכי מי שמצא כסף לתוכנית 'נטו משפחה' ולהעלאת קצבאות הנכות, יצטרך למצוא כסף גם לזה.

אז מה יותר חשוב? קצבאות נכות או קשישים סיעודיים? או שאולי הורים לילדים קטנים בני מעמד הביניים? או בעצם חולים במחלות קשות שנושאים את עיניהם לוועדת סל הבריאות, שגם היא, באופן מקרי לחלוטין, מקיימת את דיוניה דווקא בעיצומם של הימים הללו? קשה להשתחרר מהרושם שלא נעשה כאן דיון רציני מספיק בשאלת גודל הפרוסה הראוי.

בנוסף, גם חלוקת הפרוסה למרבה הצער לא נדונה מספיק ברצינות במסגרת המשא ומתן הלילי עם ארגוני הנכים. דוגמה אחת לעיוות שלא תוקן היא הטבת המס לנכים. הטבת המס עצמה, שנועדה לסייע לנכים עובדים שהוצאותיהם גבוהות משל אדם רגיל, היא הטבה ראויה מאוד. השאלה היא כמובן למי לתת אותה. כיום ההטבה שעלותה למדינה גבוהה ממיליארד שקלים בשנה, מוענקת עד שכר של 650 אלף שקלים בשנה. אין שום סיבה הגיונית להטבה גדולה כל כך. חיתוך של התקרה בחצי היה חוסך מאות מיליונים שאפשר היה להעביר לנכים נזקקים, ועדיין לא פוגע באף נכה שזקוק לכסף כדי להתקיים בכבוד. גם מידת הדיפרנציאציה בקצבאות היא בעייתית מכמה סיבות.

הסיבה לחלק מהעיוותים היא "בעיית נציג". במידה רבה, דווקא פקידי הממשלה הם אלו שרואים בראייה רחבה את צורכי הנכים, בעוד נציגי הארגונים מייצגים סקטורים ספציפיים של נכויות. התוצאה היא חלוקה לא בהכרח אופטימלית של הפרוסה הנתונה. התייעצות עם נציגי הארגונים היא חובה, אך לא בטוח שלגיטימי להתייחס לכך כאל משא ומתן.

לתגובות: shlomopy@gmail.com