הכפר הפלשתיני שעל חורבות ביתר הקדומה

על הרוגי ביתר נכתב רבות במקורות היהדות, אולם על העיר הקדומה הוקם כפר פלשתיני שבמרכזו 'חירבת אל יהוד'. האם מישהו יחקור את המקום?

איתמר צור , ג' בחשון תשע"ח

אילוסטרציה
אילוסטרציה
צילום: הדס פרוש. פלאש 90

בשנות ה-60 יצא הארכיאולוג יגאל ידין למשלחת ישראלית שתפקידה היה לחשוף את שרידיו של המבצר הסמוך לים המלח ומכונה "מצדה".

מטרת המשלחת היתה קודם כל מחקרית – לחשוף בשטח את המערכה האחרונה של המרד הגדול שאירע במאה הראשונה לספירה. אותה מערכה בין הסיקריים תושבי מצדה לבין הלגיון העשירי פרטזיס הסתיימה, על פי התיעוד הספרותי, בהתאבדות המונית של תושבי המבצר בהנהגתו של אלעזר בן יאיר.

מטרה נוספת היתה ציונית – הצגת ממצאים ארכיאולוגיים שיחזקו את מעמדה של הציונות בקרב אומות העולם כתנועה שנועדה לחדש את ימי שלטון היהודים בארץ ישראל לאחר שגורשו ממנה בכוח הזרוע.

אולם מצדה איננה היחידה. כ-60 שנה לאחר מאורעות אלה, התקיים באיזור מרד רחב היקף של כוחותיו של שמעון כוסיבא, הידוע בכינויו בר-כוכבא, לבין כוחות הלגיונות הרומיים. המרד גבה קורבנות רבים משני הצדדים ושיאו של המרד היה במבצר המכונה ביתר. במערכה האחרונה של המלחמה, העדיפו הנצורים למות ולא להיכנע לכוחות הרומאיים – מה שגרר טבח המוני בקרב תושבי העיר שזוכה לתיאורים קשים מאוד בתלמוד הירושלמי: "אמר ר' יוחנן: קול אדריינוס קיסר הורג בביתר שמונים אלף ריבוא". המלחמה גרמה קורבנות רבים גם בקרב חיילי האימפריה והנקמה הרומאית היתה בהתאם: גזירה יצאה מעם הקיסר שהרוגי ביתר לא יקברו, ואילו הניצולים נצלבו או נמכרו בהמוניהם לעבדות:

"נכנסו שמונים אלף קרני מלחמה לכרך ביתר והיו הורגים בה אנשים ונשים וטף, עד שיצא דמם מן הפתחים ומן הסבכות ומן הצינורות, והיה הסוס שוקע בדם עד חוטמו, והיה הדם מגלגל אבנים של ארבעים סאה, והולך בים ארבעה מילין... וכרם גדול היה לו לאדרינוס שמונה עשר מיל על שמונה עשר מיל, כמין טבריה לציפורי, והקיפו גדר מהרוגי ביתר במלוא קומה ובפישוט ידיים, וגזר עליהם שלא ייקברו"

היתה זו העצמאות היהודית האחרונה עד להכרזתו של בן גוריון על הקמתה של מדינה יהודית.

בסמוך לפארק בגין, בהרי ירושלים, סמוך מאוד לקו הגבול של 1967, ממוקם לו הכפר בתיר (بتير). כפר זה מהווה בשמו איזכור לאותו מעוז בר-כוכבאי, ואילו המבצר עצמו מכונה בערבית "ח'ירבת אל-יהוד" כזכר לעיר שאיכלסה יהודים בעברה והיום מהווה אנדרטה שותקת להמוני ההרוגים שמתו בשל שאיפתם לעצמאות יהודית.

לרוע מזלה של ביתר, לא היה לה יגאל ידין. לרוע מזלה של ביתר, עד שנת 1967 היתה חלק מממלכת ירדן. לרוע מזלה של ביתר, היא ממוקמת בשטחי B של הרשות הפלשתינית ולכן מחקר אקדמי בשטחה הינו בעייתי מבחינה פוליטית

נשאלת השאלה, מי ירים את הכפפה? מי ידאג לחשוף את העיר הדוממת ואולי אף יגאל את נפשם של הרוגי ביתר? ארגון אונסק"ו ששם לעצמו יעד לשמר אתרי מורשת מעין אלה, הכריז דוקא על הכפר הערבי בתיר כעל אתר מורשת עולמית, בעיקר משום שתוכננה הקמתה של גדר הפרדה בתחומו. כך, בהליך מזורז ופוליטי גרידא התעלם ארגון שעוסק בחינוך והנצחת אתרים היסטוריים, מהמורשת העולמית היהודית שללא ספק קיימת באיזור וצידד כהרגלו בצד הערבי.

על ממשלת ישראל לשחזר את הפרוייקטים רחבי ההיקף של יגאל ידין, אולם הפעם בעיר ביתר. כדאי לעשות זאת הן בשל העובדה כי מדובר באתר מורשת יהודי-לאומי מהמדרגה הראשונה והן בשל הצגתם של ממצאי המבצר קבל עם ועדה ולהזכיר לארגון אונסק"ו ולעולם כולו כי מדובר באתר יהודי שנחרב על ידי כובש זר. יש להגשים את חזונו של זאב ז'בוטינסקי שדיבר על "ביתר הנלכדה שתרום בעוז והדר".

התגליות שיתגלו ללא כל צל של ספק, יעניקו לדור הצעיר שלא מכיר את ההיסטוריה היהודית להיחשף למידע חדש שיוכל להתגאות בו. כמו כן הן תשפוכנה אור על תקופת העצמאות האחרונה של היהודים בארצם ותועיל לחיזוק הזכות ההיסטורית של כולנו על הארץ עליה נלחמו אבותינו מאות בשנים. כל התנגדות של ארגון אונסק"ו הידוע לשמצה יחשוף את ערוותו ברבים כארגון שהחלטותיו הינן פוליטיות.

(הכותב הוא חוקר ההיסטוריה של ארץ ישראל)