שומרים על הזיכרון חי
קציני צה"ל שיקמו את יער לופוחובה

אנשי "עדים במדים" צבעו את הגדרות שמסביב לבורות הירי בהם נרצחו אלפי יהודים, ניכשו את העשבים, הצדיעו בדממה וגם הזילו דמעה.

אלעד רוטבאום, אתר צה"ל , ב' בחשון תשע"ח

משקמים את יער לופוחובה
משקמים את יער לופוחובה
צילום: דובר צה"ל

"סבתי ואמי שרדו את השואה בזכות משפחת איכרים, והיום אנחנו עומדים על אדמת פולין, 189 עדים במדים - ומוכיחים שעם ישראל חי וקיים", אמר בהתרגשות ניכרת לעין ראש החטיבה הטכנולוגית ליבשה, תא"ל זיו אבטליון, שפיקד על המשלחת הצה"לית לפולין בחודש שעבר.

את הדברים האלו הוא אמר לחברי משלחת "עדים במדים" מספר 231 בין עצי יער לופוחובה, בו רצחו הנאצים אלפי יהודים.

בתי כנסת שהיו מלאים במתפללים, ומחנות ריכוז והשמדה היו חלק מהמקומות בהם ביקרו חברי המשלחת כדי לזכור ולא לשכוח לעולם. "נהוג לומר על המקום הארור הזה שמי שנכנס לאושוויץ לא ייצא ממנו לעולם, ומי שלא נכנס לאושוויץ - לא ייכנס אליה לעולם", אמר תא"ל אבטליון על רקע פסי הרכבת של מחנה ההשמדה.

אחר כך הוא יגיד בראש מורם ובקול נרגש שלהיות ראש משלחת במסע כזה מהווה עבורו סגירת מעגל: "למרות רצון הצורר הנאצי להשמיד את עם ישראל - אנחנו כאן, עומדים על אדמה זו".

באותו יער לופוחובה המוריק, בו רצחו הנאצים את יהודי טיקטין, הייתה חוויה מרגשת במיוחד. חברי המשלחת ביקשו ליצור זיכרון אקטיבי ולפעול למען הנצחת כ-2,500 הקורבנות שנטבחו: הם צבעו את הגדרות שמסביב לבורות הירי, שתלו שתילים ופרחים, ניקו וטיפחו את האזור.

"אנחנו מנסים ניסיון נואש להבין את גודל ועוצמת הזוועה שהתרחשה כאן, ממש בכל פינה", אמר תא"ל זיו אבטליון, כשהוא מסביר את התחושות שפוקדות אותו. "בפולין באה לידי ביטוי התהום העצומה בין אדם השש לרצוח", הוא ממשיך לאחר מחשבה, "לבין אדם ההולך בראש מורם אל מותו, תוך שקורא שמע ישראל עד צאת נשמתו".

בין חברי המשלחת היה רס"ב אילן פרץ, מפקד מוקד תקלות בינוי בחטיבה הטכנולוגית, החולה כבר כמה שנים ב-ALS (ניוון שרירים). רס"ב אילן מחובר למערכת הנשמה, מתנייד בכיסא גלגלים ודרך התקשורת היחידה שלו היא באמצעות מחשב.

מאז ומתמיד הוא רצה להשתתף במשלחת לפולין, אך בעבר, כשכבר התכונן לצאת אליה - המחלה התפרצה ושיבשה את התכניות. עכשיו כששוב הגיעה ההזדמנות הוא לא ויתר עליה, גם אם הייתה כרוכה בקשיים רבים.

"להיות שם, ועוד על מדים, זו הגשמת חלום עבורי", שיתף רס"ב אילן באמצעות המחשב. "כששרנו את התקווה התמלאתי בתחושה ענקית של ניצחון וגאווה במילים של ההמנון הלאומי", הוא ממשיך עם התרגשות וניצוץ בעיניים, "זה גרם לי להילחם יותר על החיים שלי, ולא לוותר למחלה".