בשבע מהדורה דיגיטלית

מילה טובה

למוהל דוד דדון לא מפריע שהמשפחות החילוניות שאליהן הוא מגיע מקבלות אותו בפיג'מה או שהאירוע נערך בפורום מצומצם

רבקי גולדפינגר , י"ד בחשון תשע"ח

"מכל אירוע שאני מל בו - אני יוצא עם זוג חברים נוסף". דוד ושגית דדון
"מכל אירוע שאני מל בו - אני יוצא עם זוג חברים נוסף". דוד ושגית דדון
צילום: דוד שטיין, בעין טובה

אלפי בריתות ערך המוהל דוד דדון בעשור האחרון, אבל זוג תל-אביבי אחד הוא זוכר במיוחד. הזוג, בשנות השלושים לחייו, יצר עמו קשר לפני כמה שנים.

"האישה התקשרה ואמרה לי: 'התינוק שלנו כבר גדול, בן כמה שבועות, ובעלי לא רוצה לעשות לו ברית. אני מתלבטת. חושבת אולי בכל זאת, אבל לא רוצה לעשות משהו נגד בעלי. בואו ניפגש ונדבר'. אשתי שגית ואני נסענו אליהם הביתה", הוא משחזר, "ברכב הבאתי איתי את התיק, למקרה שתהיה שעת רצון והם יסכימו. כמה התפללנו לפני כן שנצליח. הם היו זוג נחמד שמחובר לכל מיני תורות המזרח. היינו שם כמה שעות טובות. דיברנו בפתיחות. זאת הייתה השיחה הכי עמוקה שקיימנו אי פעם עם הורים".

מה הם טענו?

"הם אמרו: 'הבן שלנו הוא אדם בפני עצמו, אז מי אנחנו שנבחר בשבילו?', וגם: 'הטבע נתן את זה, אז למה לפגוע?'. התחלנו לנסות להבין את מהות הברית והשיחה גלשה לעוד נושאים. דיברנו על מה זה בכלל יהדות מול עבודה זרה. באיזשהו שלב האמא פרצה בבכי ואמרה: 'אני רוצה לעשות את זה, אבל לא אלך נגד בעלי'. זאת הייתה שיחה שהתנהלה עם דמעות בעיניים. ההתנגדות של האבא הייתה ברורה. יצאנו משם בתחושה קשה, בתקווה שאולי בעתיד הם יחליטו בכל זאת לערוך את הברית. עד היום הם לא חזרו אלינו", הוא נאנח. שגית ממשיכה: "אחר כך שלחתי לה הודעה אבל היא לא ענתה. זה ממש כאב לנו".

לא מדובר במקרה בודד. הטאבו שנשמר לאורך הדורות, של קיום מצוות ברית מילה לכל ילד יהודי, עומד במבחן. כמה עמותות וארגונים קולניים במיוחד פועלים מזה עשור בתקשורת ובעיקר ברשתות החברתיות כדי לקעקע את הקונצנזוס סביב המילה. בשם החמלה וההומניזם מפרסמים הגופים הללו נתונים מרתיעים אודות הסיכון הרב שבמילה והנזק שהיא מעוללת לילד. המתנגדים מתייחסים למילה כאל פעולה הפוגעת בשלמות הגוף וגורמת לכאב ולטראומה. שיטוט בכמה אתרים פעילים בנושא מגלה רוח לוחמנית נגד המילה. הכותבים השונים מביעים זעזוע ושאט נפש מ"המעשה הפגאני" וקוראים להורים צעירים לקבל החלטה מושכלת ולהימנע מלמול. על פי הסקרים המובאים באתרים הללו, ניתן ללמוד כי גם כיום רוב ההורים היהודים בישראל, 97 אחוזים לגרסתם, יקיימו ברית מילה לבנם. יחד עם זאת הם טוענים בתוקף כי בשטח מורגשת עלייה מתמדת בשיעור ההורים בישראל שנמנעים מלמול את בנם.

בני הזוג דדון מודעים להתחזקות התופעה בארץ ובעולם, אך מבקשים לשים אותה בפרופורציה הראויה. שגית: "מהנתונים שמתפרסמים אנחנו לומדים שהתופעה הזאת עדיין קטנה מאוד. רק פרומיל מילדי ישראל לא נימולים בכלל. אבל אי אפשר לעצום עיניים. יש ארגונים שדואגים בעקביות שוב ושוב להעלות את המאבק הזה לסדר היום הציבורי ולפמפם את המסר".

דוד: "לא מזמן שוחחתי עם מנהל מחלקה אורולוגית באחד מבתי החולים בארץ, אדם לא דתי, שסיפר לי איך מגיעים אליו נציגים מארגונים נגד בריתות. הוא אמר שהם מתחננים לפניו שייתן להם סיפורים פיקנטיים, אבל הדגיש שהוא לא משתף איתם פעולה. כמובן שבמקרה של רשלנות הוא מחויב לדווח לרשויות, אבל לדבריו הם רק מחפשים כותרות". דוד מבהיר כי אין חולק שבעבודת המוהל נדרשת מקצועיות רבה, אך קובע כי הפרסומים אודות רשלנות מוהלים הם שקריים: "אחת לכמה זמן תראי כותרת על רשלנות של מוהל. לפני כמה זמן העלו כותרת על תינוק שהגיע אחרי ברית עם דימום לבית החולים. כל הארץ רעשה וגעשה. מה הסתבר? אחד המוהלים שבדק את המקרה סיפר שההורים חזרו הביתה, והדודה שהיא אחות במקצועה הורידה את החבישה מהמקום. זה יצר דימום. מההיכרות שלי אני יכול לומר שרוב מוחלט של המוהלים עובדים כמו שצריך, במקצועיות וברצינות. הם מבינים את גודל האחריות שמונחת על כתפיהם".

גם האבות הקשוחים בוכים

מול הרוחות הללו, עומדים בני הזוג כבר קרוב לעשור בשליחות אישית שהציבו לעצמם – לקרב את מצוות ברית המילה אל ליבם של ההורים, דתיים אבל בעיקר חילונים. הם משקיעים שעות ארוכות ביצירת הקשר עם ההורים, בשיחות אישיות על מהות המצווה וגם על הרגשות והחששות ועוד. בתום תהליך ההכנה הם ילוו את ההורים בברית המילה עצמה, כאשר דוד מבצע את הברית.

החשש של ההורים הוא טבעי ומובן, מציין דדון. בפסח האחרון הוא קיבל מייל מאישה שלא הכיר: 'שלום דוד. יש לנו תינוק בן שלושה שבועות והחלטנו לא לעשות לו ברית מילה. אנחנו חברים בקהילה להורים לילדים שלמים, שיוצאת נגד המילה. לאחרונה קיבלתי מחברה דברים שכתבת על משמעות הברית והחלטנו לחשב מסלול מחדש'. דוד: "הייתה לנו שיחה ארוכה בטלפון. הטענה שהיא העלתה הייתה: 'למה אנחנו נבחר בשבילו? שהוא יבחר בעצמו'. אמרתי לה: 'את בחרת להביא אותו לעולם. שאלת אותו קודם אם הוא רוצה להיוולד?! את יודעת כמה כישלונות הוא יחווה במהלך החיים שלו, בפרנסה, בעבודה, בזוגיות? ובכל זאת בחרת'. כאבא אני בוחר לילדים שלי כל יום לאן ילכו, מה ילבשו, איפה ילמדו. אמרתי לה: 'את אמא ואת בוחרת את הטוב ביותר בשבילו. כשיגדל הוא יודה לך על כך'. היא הקשיבה וביקשה לחשוב על זה. אחרי יומיים היא דיברה עם שגית שיחה ארוכה על דברים יותר פנימיים, כמו מה היא מעניקה לבן שלה דרך הברית. לשמחתנו בסוף הזוג החליט למול".

שגית: "לאורך השנים קיבלנו לא מעט טלפונים מבוהלים מקרובי משפחה שסיפרו על בן או בת משפחה שהחליטו לוותר על ברית לבנם. ברוך ה', לרוב בשיחת טלפון ומפגש עם ההורים אנחנו מצליחים לשבור את הקרח ולזכות להגיע לברית מילה כהלכתה".

כיום ההורים הצעירים לא מסתפקים בעצם עשיית הברית, אלא מצפים להבין את משמעות המעשה. "אצל רוב ההורים החילונים אנחנו מוצאים פתיחות גדולה ולהט לשאול ולדעת. הם רוצים להבין למה", אומר דוד. "אני זוכר מקרה של עורך דין מצליח שנולד לו בן וחבר הפנה אותו אליי. החבר הזהיר אותי: 'הוא אנטי וחילוני מאוד. לא תהיה לו סבלנות לשמוע ממך יותר ממה שצריך. תעשה ברית וזהו'. החלטתי להתעלם מהאזהרה שלו וכן לפתח שיחה", הוא צוחק. "נפגשנו איתו ועם אשתו לפני הברית. במהלך השיחה הוא התעניין ושאל שאלות. בסוף המפגש הוא ליווה אותי לרכב ואמר: 'אל תראה אותי ככה. בפנים אני אדם רוחני'. הדברים חדרו לליבו".

שגית: "זה מדהים. לאבות הכי קשוחים, ברגע הברית הלב רועד ויש דמעה בזווית העין. להכניס את הבן שלך בבריתו של אברהם אבינו זה אירוע מטלטל. אחד הרגעים היותר מרגשים ומשמעותיים בחיים. זה השורש. יש כאן נקודת זמן עוצמתית של חיבור, של ברית".

המוהל הוא גם האבא

דוד דדון (36) נולד וגדל בקריית ים כבן למשפחה דתית לאומית. "עברתי מסלול רגיל של נוער הקריות". הוא למד בישיבת ההסדר ברמת גן ובשירותו הצבאי היה לוחם ביחמ"מ (יחידת מודיעין מטרות). בגיל 24 נישא לשגית, עובדת סוציאלית במקצועה. עם נישואיהם קבעו את ביתם ברמת גן. כבר כשהיה אברך צעיר גמלה בליבו ההחלטה כי בבוא היום ימול את בניו בעצמו. "הייתה לי תמיד בראש המחשבה שכשיהיו לי ילדים אני אמול אותם בעצמי. סוג של חלום". וממחשבות למעשים. לאחר נישואיו החל לשקוד על לימוד הלכות המילה בארגון החב"די 'ברית יוסף יצחק'. "למדתי מההתחלה. בהמשך התלוויתי למוהל ותיק. היה לי חשוב לעשות את זה כמו שצריך. כשנולד הבן היה לי ברור שאני מל אותו. ובאמת, זכיתי לכך. אחרי הברית שאלו אותי אם לא רעדו לי הידיים ועניתי שהלב רעד לי, ועוד איך. זה היה רגע מאוד עוצמתי. את שלושת הבנים שלי מלתי בעצמי".

השמועה על בן הקהילה שמל את ילדיו עשתה לה כנפיים, ודדון התבקש פעם אחר פעם למול בנים של חברים קרובים מהישיבה. אט אט המעגל הלך והתרחב, "עד שמצאנו את השליחות שלנו בתוך המקום הזה", הוא אומר, ומשחזר את הרגע שבו הבין שזאת משימת חייו: "האסימון נפל כשהוזמנתי באחד הימים למול בן למשפחה לא דתית באחד המושבים. הלכתי אליהם לפני הברית לראות את התינוק. היו לאמא כמה שאלות טכניות בנוגע לטיפול בתינוק. לאט לאט זה גלש לשיחת עומק על הפן האמוני-ערכי של הברית. האמא התחילה להתעניין: 'למה דווקא ביום השמיני? מה זה בעצם ברית?'. זה הגיע לשיחות באמונה. הייתי שם שעות וניסיתי לענות ממה שידעתי. בסוף האמא אמרה עם דמעות בעיניים: "וואו, עד היום לא הבנתי את משמעות הברית". באותו ערב חזרתי הביתה מרוגש. אני זוכר שאמרתי לשגית: יש כאן בשורה. יש צימאון. יש רצון לדעת. יש לב פתוח. בואי נפתח ספרים, נלמד ונתכונן כמו שצריך".

שגית: "באותו ערב פתחנו חומש בסיפור הברית של אברהם אבינו. "ואתנה בריתי ביני ובינך", שם רש"י אומר: "ברית של אהבה". שלוש מילים שלמעשה מקפלות בתוכן את הכול. ברית של אהבה. החלטנו שהשליחות שלנו תהיה להביא את המקום הזה לציבור. ללוות משפחות שיגיעו למעמד הברית כשהן מוכנות יותר ומודעות יותר לעומק הדברים".

וכך, לפני יותר מעשור יצאו בני הזוג דדון לדרך חדשה עם תודעת שליחות והרבה התלהבות. "קיווינו לקרב משפחות בישראל למצווה היקרה הזאת, שכולם כמעט מקפידים לקיים אבל לא תמיד זוכרים למה", מסביר דוד את הרציונל העומד מאחורי עשייתם. "אנחנו מגיעים כזוג, מה שמאפשר נגיעה קרובה גם לצלע הנשית".

אתגר גדול בימים אלו, מציין דדון, הוא ההתמודדות עם הנהירה של הורים בישראל למול את בניהם דווקא על ידי רופא ולא על ידי מוהל. "למוהלים היום יש אתגר לא פשוט", הוא משתף, "יש רופאים שמציעים שירותי מילה. זה נחשב בעיני ההורים יותר בטוח וסטרילי. התופעה הזאת הולכת וגדלה".

אולי יש אמת בדבריהם?

"אני אומר את זה בענווה, אבל אם אנחנו כמוהלים נשכיל להגיע עם כל האישיות שלנו, המקצועיות ועם כל תחושת השליחות שלנו - אף רופא לא יוכל לתת את מה שאנחנו נותנים. הרבה הגיעו אליי עם הבן השני שלהם, כשאת הראשון הם מלו בקליניקה. אמא אחת אמרה לי: 'הרגשתי שם במפעל. אחד אחרי השני, בלי לב'. אבא אחר סיפר לי: 'אפילו מזל טוב לא אמרו לי'. כשאני מגיע למשפחה מיד אני נותן חיבוק לאבא. מיד אני עוטף אותם באהבה. אני בא עם כל הנשמה".

ממה בעיקר חושש ההורה הממוצע?

"מכאבים לילד, מהסטריליזציה. ההנחה הבסיסית שהם מגיעים איתה היא שרופא הוא מן הסתם יותר בטוח. מהר מאוד הם מבינים שזה יכול להיות מנתח מוח הכי בכיר, אבל ביצוע ברית דורש מיומנות שונה לגמרי. המיומנות שלי היא גדולה בגלל שאני מתעסק בזה כל יום, כבר שנים. וכמובן, אני מקפיד על סטריליזציה ברמה הגבוהה ביותר. יש לי מכשור מיוחד שמחטא ומעקר את הציוד ברמה של חדר ניתוח. אני עובר הדרכה ומעודכן בתחום", הוא מציין.

"כשהורים אומרים לי: 'אני מתלבט בין מוהל לרופא', אני מיד אומר: 'בוא ניפגש'. נעשה מפגש ללא התחייבות כדי לדבר על הכול. ברגע שהם רואים מי עומד מולם ומה ההכשרה שלו - הם נרגעים. אני חושב שלא הייתה משפחה שהתלבטה בין רופא למוהל שנפגשתי איתם ולא לקחו אותי בסוף. איזה רופא ייתן להם את כל המשמעות ואת הלב?", הוא תמה. "אני לא מתעלם. זאת מצווה קשה, לא פשוט למסור תינוק קטן לאדם זר. אבל אני מאמין שאנחנו עושים את זה בצורה שאף רופא שהוא לא שומר מצוות מסוגל לעשות. המוהלים עוברים פיקוח והכשרה ארוכה. יש לנו המון השתלמויות וניסיון גדול. כמובן שיש המון רופאים דתיים שמלים והם נפלאים ויקרים".

שגית: "מעבר לכך, הורים צריכים להרגיש את הביטחון שהם בידיים טובות".

דוד: "נכון. אני תמיד אומר לפני הטקס שיהיה ברור שאני אטפל בתינוק כאילו הוא הבן הפרטי שלי. זאת ברית דמים. אנחנו הופכים למשפחה. מכל אירוע שאני מל, אני יוצא עם זוג חברים נוסף".

הלוחמים רוצים להיות יהודים

שגית מנצלת את הבמה כדי להסביר שהמשימה הפרטית שלקחו על עצמם שייכת בעצם לכל שומר מצוות באשר הוא: "האחריות לקיום טקס ברית מילה כהלכתו לילדי ישראל מוטלת גם על בני ובנות הציבור הדתי. כל אחד הוא שגריר. לחבר מהעבודה נולד בן? אל תסתפק במזל טוב. אשתו בהיריון? תתחיל לדבר איתו על ברית מילה, תתעניין. המלצה ממקום קרוב עדיפה. החבר הדתי לעבודה הוא המקשר ובשיחה קטנה הוא יכול לקבוע אם בכלל תהיה ברית ואם היא תהיה כהלכתה. תציעו מוהל, תתעניינו. אל תתביישו".

דוד: "יש לי אינסוף דוגמאות לכך. לפני כמה חודשים אחת החברות מהקהילה שלנו שמעה במקרה על משפחה מצפון תל אביב שעברה טראומה בברית של הבן הגדול. המוהל לא התנהל ברגישות והם החליטו שאת הבן הבא הם לא ימולו בשום אופן. החברה אמרה לאמא: 'יש לי מוהל בשבילך. דברי איתו'. האמא התעקשה: 'כבר החלטנו שאין ברית', אבל בכל זאת נפגשה איתנו. עשינו את הברית בבית. רק אני וההורים, בלי אף בן משפחה".

ברית בבית ולא באולם?

דוד: "את רוב הבריתות של חילונים אני עושה בבית. אירוע קטן עם קהל מצומצם. במקרים כאלה אני מביא איתי חבר שיהיה סנדק. במקרה ההוא באתי אליהם הביתה בבוקר. הם פתחו את הדלת עם פיג'מות. עשינו ברית. קראנו לזה בחיוך 'ברית בפיג'מה', אבל ברוך ה' הם עשו ברית כהלכתה בזכות המלצה של חברה".

עד לפני חמש שנים שירת דדון במילואים ביחידת היחמ"ם. בעקבות הצעה של הרב אשר ולדמן, חבר מחיפה ומוהל בעצמו, הפך יחד עמו להיות מוהל צבאי באגף הגיור ברבנות הצבאית. "זאת היחידה הכי קטנה בצה"ל. אנחנו בסך הכול שניים שם", הוא צוחק, "במסגרת הזאת אני פוגש מתגיירים וחיילים יהודים שלא נימולו, בחדר ניתוח. אני נקרא למילואים לימי בריתות מרוכזים. שם אני פוגש חיילים צעירים בסדיר, קצינים בקבע, אנשי שב"כ ולוחמי מוסד שהמשותף לכולם שהם באים להיכנס בבריתו של אברהם אבינו".

דדון יוצא לימי המילואים בחדר הניתוח בבית החולים שערי צדק. שם, יחד עם חברו הרב ולדמן, רופא כירורג ומרדים, הם מבצעים בהרדמה מקומית ברית מילה לחיילים צעירים. "חלקם מתגיירים ונימולים כחלק מהגיור, וחלקם לא עברו ברית בילדותם והחליטו כי בשלה השעה. כל יום כזה עמוס בהתרגשות למראה המסירות של הנימולים". דדון מספר על לוחם בחיל הים שהיה בעיצומו של מבצע בלב ים והתעוררה בעיה לגבי מועד הברית שכבר נקבע מזמן. "הוא הפך עולמות כדי להגיע לברית. הוא כבר רצה להיות יהודי, זה בער בו. בסוף הוא חולץ לפנות בוקר בכלי שיט כדי להספיק להגיע בזמן ולעבור את הברית".

דדון נזכר במקרה מרגש נוסף של בחור עולה מחבר העמים. "הוא גדל בבית חילוני ממש. כנער החליט לחזור בתשובה. הכשיר לעצמו מטבחון עם כלים חדשים, קבע עיתים לתורה, סיים מסכתות. כשהגיע לצבא הודיעו לו שעל פי הרישומים הוא בכלל לא יהודי. זה שבר אותו. חודש הוא שכב במיטה שבור מהמחשבה שהוא גוי. בברית שעשינו לו הוא היה באורות. הוא צעק: 'אני יהודי!'. כולנו בכינו יחד איתו. זה שונה מהותית מלערוך ברית לתינוקות. הנימולים מתקשרים איתך והם מגיעים לרגע הזה מבחירה מלאה". בתום הברית נערך לכבוד הנימול קידוש קטן עם כיבוד ושתייה ובו הוא גם מכריז על שם יהודי חדש.

להיות מוכנים לרגע הגדול

בני הזוג דדון הקימו אתר אינטרנט מושקע המביא תכנים ומאמרים בנושא הברית לציבור הרחב. בימים אלו הם חובקים ספר חדש בשם 'ברית של אהבה' במטרה להעניק הכנה ראויה לקראת הברית. הספר מיועד בעיקר לציבור הדתי ויופץ בחנויות דברי שיר.

"הרעיון לכתיבת הספר עלה כששמנו לב במהלך העבודה שגם זוגות דתיים מגיעים לאירוע המיוחד הזה טרודים ועייפים, בלי כל הכנה. הסיבה כמובן טבעית ומובנת", מבהירה שגית, "אחרי הלידה האישה חלשה ועייפה ומנסה להתאושש מהלידה ובמקביל לטפל בתינוק החדש, והאבא עם הילדים שבבית, בעבודה, בריצות והכנות לברית, לחפש אולם, מוהל, לרוץ לקנות טיטולים ומשחות... למי יש זמן לשבת ולהתעמק במהות האירוע?".

באמת למי יש זמן לקרוא אחרי לידה?

דוד: "לכן הספר שהוצאנו מתאים גם לקריאה בפרקי זמן קצרים, בין דבר לדבר. הספר בנוי בצורה כזאת שהוא נותן טעימה מהרעיונות הגדולים. הורה יכול למצוא כמה דקות בכל יום כדי להגיע אחרת לברית של הבן שלו".

שגית: "ריכזנו בספר סיפורים, רעיונות ופרשנויות סביב נושא ברית המילה מתורות הרב קוק, חב"ד, ברסלב, השפת אמת, הבעש"ט ועוד. התורות מונגשות בשפה בהירה ופשוטה. אני מחזיקה את הספר ביד ומרגישה שיצא כאן משהו בעל ערך שיכול לסייע להורים להגיע לרגע הקדוש הזה קצת אחרת".

rivki@besheva.co.il