מספר בלתי נתפס של קבוצות אזרחים זרים שמקבלים תמונה מעוותת. שליסל בחברון
מספר בלתי נתפס של קבוצות אזרחים זרים שמקבלים תמונה מעוותת. שליסל בחברוןצילום: ניצה שרייבר

רוב הציבור מתעדכן בחדשות דרך כלי התקשורת והרשתות החברתיות, אבל יש כאלה שרק צריכים לפתוח את החלון.

תושבי היישוב היהודי בחברון בכלל, וציפי שליסל בפרט, שייכים לקטגוריה השנייה. עיר האבות לא יודעת מנוח. השגרה היא לא בדיוק מנת חלקם, ויעידו על כך שלל ניסיונות הפיגוע שבדרך כלל נמענים בחסדי שמיים, ומנגד עשרות האלפים שבאו רק עכשיו לשבת חברון.

ציפי שליסל, כיום אם ל-11 ילדים וסבתא לנכדים, עברה לגור בחברון לאחר שמחבל חדר לביתם של הוריה ורצח את אביה, הרב שלמה רענן הי"ד. מאז נוכחה לדעת שאנשים רבים שופטים את יהודי חברון על פי המיתוג השלילי שדבק בהם, בעוד שהמציאות שונה לגמרי. אין כמעט יום שעובר בלי סיור של אזרחים זרים או קבוצות של 'שוברים שתיקה' ודומיהם, שחולפים מתחת לחלון ביתה. ציפי שמעה את התיאורים וההסברים של המדריכים ולא יכלה לשתוק.

הסיורים הללו תופסים אותה באמצע שגרת החיים, ברגעים הכי עמוסים, ויש לא מעט כאלה. בבוקר חג הפורים, בערב סוכות דקות לפני הדלקת נרות, וגם ביום הזיכרון. למרות זאת היא לא מוותרת, מתפנה מעיסוקיה ומנסה לעניין את הקבוצות בשמיעת הצד השני. לא תמיד היא נתקלת באוזניים קשובות, אך לפעמים אחרי שהקבוצות עוברות הלאה, מתגנבים חזרה משתתפים בודדים ומזדהים בדמעות עם הצד היהודי. בפשטות גמורה היא מפריכה פעם אחר פעם את הטענות שמופנות כלפי היהודים שמוצגים כאלימים, תוקפניים, מרעילי בארות מים או שלל המצאות אחרות שמקורן בדמיון ערבי מפותח.

עם הזמן הצטברו אצלה לא מעט חוויות ממגורים בעיר התוססת, שאותן החליטה להעלות על הכתב ולכנס בספר חדש, 'חברון שוברת שתיקה'. בספר מעניקה שליסל הצצה ראשונית אל חיי היומיום של תושביה היהודים של העיר, שמאז הסכמי חברון נאלצים להסתפק בשלושה אחוזים משטח העיר בלבד. היא מתארת בשפה קולחת את שלל המפגשים עם חיילי צה"ל, עם תושביה הערבים של העיר, עם פעילי שמאל קיצוני ומעל הכול – עם מספר בלתי נתפס של קבוצות אזרחים זרים, אשר מובלים על ידי אותם פעילים שמציגים תמונת מצב כמעט הזויה. "אתם רוצחים, הערבים רוצים שלום", מטיחים בה התיירים פעם אחר פעם.

שליסל בקיאה היטב בפעילות האנטי-ישראלית בחברון. היא כותבת על שכניה הערבים, כמו אחמד אבו-עיישא או עיסא עמרו שהקים ארגון בשם YAS – צעירים נגד התנחלויות, ועסוק בכך ימים ולילות בצורה פרובוקטיבית ואלימה, כמו גם על כלל הארגונים שמתוקצבים היטב על ידי מדינות אירופאיות, שלכאורה אמורות להיות נייטרליות ובפועל עוזרות לצד הערבי, כמו TIPH – המשקיפים הבינלאומיים שמסתובבים בעיר מאז הסכמי חברון, ארגון 'רופאים ללא גבולות', ארגון הסולידריות הבינלאומי ISM ואחרים. לא מעט ארגונים פועלים בחברון בשם זכויות אדם - אבל של ערבים בלבד.

הפרקים הקצרים בספר אינם נעים בהכרח על הציר הכרונולוגי. מאורעות תרפ"ט, שבויי גוש עציון שהובלו לחברון בתש"ח, רצח שלהבת פס הי"ד באינתיפאדת אוסלו ואינתיפאדת הסכינים – כל אלה שזורים אצלה זה בזה ודרים בכפיפה אחת. כחלק מפעילותה כמדריכה במוזיאון לתולדות היישוב היהודי ובסוכנות הידיעות תצפית (TPS), היא הגיעה ראשונה לאירועים רבים, כך שאפילו על אלאור אזריה היא כותבת מזירת האירוע כמו גם על הזמנתה לדוכן העדים במשפט.

הספר נכתב לאורך זמן כפרקים בודדים שעומדים בפני עצמם ולא כמקשה אחת, מה שגורם מדי פעם לחזרה מסוימת על תיאורים וארגונים שונים, מה שלעיתים קצת מייגע. אבל בתור אחד שחשב שמכיר היטב את ההיסטוריה והשגרה החברונית, מתברר שמציאות החיים שם מורכבת פי כמה וכמה, כך ששליסל בהחלט שוברת שתיקה.