בשבע מהדורה דיגיטלית

"ריבלין ברח מאחריות כי פחד מהשמאל"

החלטתו של נשיא המדינה שלא לחון את החייל אלאור אזריה עוררה עליו ביקורת חריפה במחנה הלאומי

שמעון כהן , ה' בכסלו תשע"ח

"אי מתן החנינה הוא רק מתוך רצון לזכות בעיתונות אוהדת". ריבלין
"אי מתן החנינה הוא רק מתוך רצון לזכות בעיתונות אוהדת". ריבלין
צילום: נעם ריבקין פנטון, פלאש 90

תמונת דיוקנו של נשיא המדינה רובי ריבלין כשלראשו מולבשת כפייה הצליחה לבטא השבוע יותר מכול את הסדק העמוק הנוסף שהצליח ריבלין ליצור במרקם היחסים בין מוסד הנשיאות לעם בישראל.

קריאות "הוא לא הנשיא שלי" שהופצו בכרזות אינטרנט, כמו גם תגובות של פוליטיקאים מהליכוד בנוסח "הנשיא ריבלין הפקיר את החייל", היו אפקט מהדהד, אם כי לא מפתיע במיוחד, להחלטתו של ריבלין שלא לחון את החייל אלאור אזריה. מה שעורר עליו תרעומת כפולה הוא העובדה שבמקביל יצאה מבית הנשיא הודעה על מתן חנינה ליונתן היילו, שרצח את מי שתקף אותו מינית.

הפובליציסט ד"ר רן ברץ, שהיה ממובילי מערך ההסברה בלשכת ראש הממשלה נתניהו, קובע כי חנינה מטעמו של הנשיא הייתה הכרחית לנוכח ליקויים לא פשוטים שליוו את התנהלות המשפט.

"לו הייתי שופט, לא הייתי יכול להרשיע את אלאור במצפון נקי. יש הרבה ספקות לגבי המניעים, התגלו הרבה פרטים שמעמידים את התביעה באור חדש ולא מחמיא. יש פגם בהרשעה", אומר ברץ. חנינה הייתה יכולה לדעתו למתן במעט את העוול שנעשה לאזריה בהיבט המשפטי. הוא מזכיר כי "חלק מסמכות הנשיא הוא לבדוק את ההשפעה הרוחבית של ההרשעה. להרשעתו של אלאור יש השפעה ציבורית הרבה מעבר לאירוע עצמו. בין השאר מדובר במוטיבציה לגיוס, במעמדו של צה"ל ועוד, כך שגם אם הנשיא לא מכיר את כל הפרטים הבעייתיים של המשפט עצמו, חנינה שהיה מעניק הייתה אמורה להיות בעלת מסר משמעותי".

ד"ר ברץ קובע כי בהכרעתו איבד הנשיא הזדמנות להפיס את דעת העם, שאינו מבין מדוע החייל עודו עובר מסכת ייסורים. "הנשיא שגה כשלא נהג כמו הנשיאים בן צבי והרצוג, שקיבלו החלטות גם בניגוד למערכת המשפט וגם בניגוד למחנה הפוליטי שממנו יצאו, כך היה בכפר קאסם וכך היה בקו 300. יש לנשיא יתרון בכך שהוא יכול לבחון את ההיבט הציבורי והאתי של הסוגיה, אבל לעומת קודמיו, ריבלין העדיף לברוח מאחריות, ולהבנתי הוא עשה זאת כי פחד מהביקורת שיקבל מאליטות השמאל".

לטעמו של ברץ, מאחורי החלטתו של ריבלין לא יכולים להסתתר שיקולים משפטיים כלשהם. "אלאור הורשע שלא בצדק. נעשה כאן תקדים חמור שעל פיו ניתן להרשיע חייל בניגוד לכל נורמה במשפט דמוקרטי בעולם. אין כאן שום שיקול של טוהר הנשק, אלא רק שיקולי הדימוי הציבורי. לו היה מתקיים משפט הוגן היה מתברר שטוהר הנשק נשמר, ואכן לפעמים צריך לחסל מחבל. מדובר בעניין מבצעי. הפכו את כל האירוע לעניין פלילי וקיימו משפט בעייתי מאוד. כאשר מדובר במחבל מסוכן שעודו חי ועדיין כולם חוששים ממנו, יש שיקול של טוהר הנשק?".

"שילוב של רשע ורמייה"

דבריו החריפים של ד"ר ברץ נשמעים מאופקים מאוד ביחס לדבריו של עורך הדין יורם שפטל, מי שייצג את אלאור בבית הדין. לטעמו, ההשוואה בין היילו לאזריה מופרכת ומיותרת. "החנינה להיילו מוצדקת, ואפילו אפשר היה להרחיב אותה ולהוריד לו עוד שנות מאסר. לעומת זאת, ההחלטה שלא לתת חנינה כלשהי לאלאור היא תערובת של רשע ורמייה", הוא מכריז וכהרגלו אינו בוחל בביטויים חריפים גם כלפי נשיא המדינה.

"מדובר ברשע משום שזהו סירוב לחון לוחם מצטיין בצה"ל שלכל היותר, ויגידו מה שיגידו כל הערכאות המשפטיות, טעה טעות מבצעית שקצינים בדרגות גבוהות טעו וטועים טעויות שכאלה, ומעולם לא חלמו להעמיד אותם לדין, ובצדק. אי מתן החנינה זה שום דבר חוץ מרשע ורצון אובססיבי לזכות בעיתונות אוהדת".

שפטל דוחה מכול וכול גם את טיעוניו של הנשיא באשר לחשיבות השמירה על טוהר הנשק וערכי צה"ל: "אני משוכנע שלרגע אחד הנשיא לא מאמין שאכן מתן חנינה לאלאור היה פוגע בערכי צה"ל ובטוהר הנשק. זו רמייה. על אילו ערכים הוא מדבר? על מתן גיבוי מלא לגדול הלוחמים בצה"ל, שכאשר רצחו את אחותו הוא רצח חצי כפר בגיבוי אישי של ראש המשלה בן גוריון?".

שפטל משוכנע שהחלטת הנשיא מקורה במניע אחד – דעת הקהל, או בלשונו "למצוא חן בעיני האספסוף השמאלני בניצוחם של אל-ארד והפשקוויל ידיעות אחרונות".

שפטל מבקר גם את החלטת המשטרה לפתוח בחקירה פלילית לאיתור מפיצי תמונת הנשיא בכאפייה. לדידו, התנהלות המשטרה בסוגיה היא לא פחות מ"מעשה מושחת של אכיפה בררנית", והוא מסביר: "הרי אין כמעט איש לאומי שלא צויר בציורים גרועים הרבה יותר, ואף פעם המשטרה לא המליצה להעמיד אדם כזה לדין. גם כאשר את נתניהו ציירו במדי אס אס המשטרה לא נעה ולא זעה, ואילו כאן היא ממהרת להתנפל על מי שעדיין לא יודעים מי הוא. זה מוכיח עד כמה המשטרה מושחתת עד היסוד באכיפה בררנית".

עוד ערכאה לחנינה

ובינתיים מקדם חבר הכנסת אורן חזן את הצעת 'חוק אזריה', אותה הגיש ביום שלישי. "על פי הצעת החוק", הוא מסביר, "ועדת החוץ והביטחון של הכנסת תקבל סמכות לדון בחנינה או בהקלה בעונשו של מי שהורשע על פי חוק השיפוט הצבאי, כלומר אנשי כוחות הביטחון". חזן מדגיש שאין בהצעת החוק שלו פגיעה בסמכויות הנשיא או הרמטכ"ל אלא רק הוספת ערכאה נוספת.

שלא כבמסלול החנינה של נשיא המדינה, תוכל ועדת החוץ והביטחון לדון בבקשת חנינה גם מבלי שהמורשע עצמו יבקש זאת. על פי הצעת החוק, די יהיה ביוזמה של אחד מחברי הוועדה כדי לקיים דיון חסוי ולהכריע אם להמליץ על חנינה. בדיון החסוי יופיע בפני חברי הוועדה הפרקליט הצבאי הראשי או מי מטעמו. "במידה ועל פי רוב חברי הוועדה יוחלט להמליץ על חנינה, ההמלצה תועבר ליו"ר הכנסת שיקיים על כך הצבעה במליאת הכנסת. הבטחתי ואני מקיים", אומר חזן, "כבר בשלבים הראשונים הודעתי שאם הנשיא לא יחון אותו אפעל לתת סמכויות חנינה לכנסת, וזה בדיוק מה שאני עושה כעת".