מה היה הסוד של חני וינרוט?

ישראל מאיר שערך את ספרה של חני וינרוט ז"ל, "עולם הפוך ראיתי", משרטט קווים לדמותה ולמשנתה

ישראל מאיר , י"ג בכסלו תשע"ח

חני וינרוט ז"ל
חני וינרוט ז"ל
צילום: ערוץ 20

"חני, את המרת את הכאב בעוצמה". כך, במילים אלו, נפרד בכאב יעקב וינרוט מכלתו חני ז"ל. דומה שאין הגדרה קולעת מזו על מה שחוללה חני וינרוט בעשור האחרון, כאן, בארץ החיים.

על אף מותה הצפוי, לטרגדיה אי אפשר באמת להתכונן... מחשבותיי רחוקות מלהיות מסודרות, ובכל זאת, כמי שזכה להיות קשור להפצת משנתה, אני מנסה בכמה שורות לשרטט קווים לתופעה. משנתה של חני היא תופעה לא רק בקרב חולים ובני משפחותיהם המתמודדים יום-יום שעה-שעה. גם לאנשים בריאים שתודה לא-ל בקושי מכירים את רופא המשפחה שלהם, חני עזרה לחשב מסלול חיים מחדש.

חז"ל מתארים דו-שיח, בלתי אפשרי במושגים שלנו, שהתקיים בין דוד מלך ישראל לבין בורא העולם: "הוֹדִיעֵנִי ה' קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא", מבקש דוד מהבורא.

אני רוצה לדעת מתי בדיוק יום המיתה שלי.

בורא העולם מסביר לו שאי אפשר להיענות לבקשתו, כי גזרה היא שאין מודיעים לאדם מתי פטירתו. אבל הוא כן נענה בחיוב לבקשתו לדעת באיזה יום בשבוע זה יקרה: "בשבת תמות".

משנודע הדבר לדוד המלך, הוא מבקש לדחות את פטירתו ליום ראשון – כי בשבת אי אפשר להתעסק עם המת. אך בורא העולם דוחה את הבקשה הזו, כי כבר הגיע זמן מלכות שלמה ו"אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא נימא".

בלית ברירה מבקש דוד להקדים את יום המיתה לערב שבת ובכך למעשה מוותר על יום אחד מחייו. בורא העולם מסרב לכך ועונה לו את התשובה הבאה: "טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף" (על פי מסכת שבת, דף ל).

כאמור, הדו שיח הזה נראה לנו רחוק מהמציאות שלנו. אבל אנו מאמינים שהתורה היא נצחית, ואם חז"ל בחרו ללמד אותנו את הסיפור הזה, אז הוא נוגע לכל אחד ואחת מאתנו. בכל דור.

אני משוכנע, שהסיפור הזה, הוא ההסבר הרציונלי ביותר לתופעה הזו שנקראת חני וינרוט. האם חני למדה את דברי הגמרא הללו? אינני יודע. לא שאלתי אותה. אבל נראה לי שהיא שמעה היטב את הקריאה של בורא העולם: "טוב יום בחצריך". חייה, בעיניים אנושיות, נעצרו לפני עשר שנים. אבל חני שמעה קול אחר. קול פנימי שאומר "טוב יום בחצריך", ובחרה בחיים. היא לא "סחבה" איתה את המחלה אפילו יום אחד. היא לא נגררה לרגע לאיזו המשכיות של "זה מה יש – נחכה לראות לאן זה יתפתח...", כי אם בורא העולם אומר לה (!) "טוב יום בחצריך", אז החיים לא נעצרים. "טוב יום". איזה יום? כל יום!

לצערנו, התפשטות המחלה הנוראה בדור האחרון, הביאה עמה גם סלנג שחני ע"ה סלדה ממנו מאוד: "ניצח את המחלה" או "נכנע למחלת הסרטן". חני לא אהבה את הטרמינולוגיה הזו, ואני, כמי שצריך היה להעביר אל הכתב את הרעיונות שלה, התבקשתי על ידה כמה פעמים לשים לב שאני לא מתפתה לשיח הזה. מכיוון שכך, גם אחרי מותה אני לא יכול לכתוב שחני "ניצחה" את המחלה, אבל אני כן יכול לכתוב שחני ניצחה על המחלה. היא ניצחה כל מה שהמחלה הזו מסמלת: אי וודאות.

ייאוש. ניתוק. אדישות. התכנסות. את כל הרשימה הזו היא "המירה", כלשון חמיה, לשמחה אמיתית (ולא כפייתית), לתקווה נכונה, לתפילה כנה שנועדה בראש ובראשונה לחבר בין האדם ובין בוראו. "יש רגע כזה בתפילה, שבו אני חשה כל כך קרובה אל בורא העולם, שאני מרגישה אז בריאה לחלוטין!", אמרה במאות הרצאות.

נראה לי שאפילו השבח של "קיבלה ייסורים באהבה" לא שייך אליה. היא לא קיבלה אותם באהבה, היא פשוט לא קיבלה אותם. היא לא הזדהתה עם הייסורים. הם לא היו חלק ממנה. החיים שלה היו הרגעים הטובים, הרגעים שבהם כן אפשר לצחוק, להתפלל ביישוב הדעת, "ליהנות מכוס קפה" (מי שהכיר, מבין), להתבונן בזריחה, ואפילו להתפעל מהנוף המרשים שנשקף מהקומה העשירית של "איכילוב". רשימת החיים הזו עוד ארוכה מאוד. החידוש של חני הוא שהרגעים האלו לא נוחתים עליך מלמעלה אם אתה לא מתאמץ לחפש אותם... והיא התאמצה. אוהו התאמצה!

רבים מביעים התפעלות מהיכולת שלה לנהל לו"ז הרצאות צפוף על אף מחלתה. זה באמת מרשים ואפילו דמיוני, אבל לא זה הסיפור. להרצאה יש פידבק. יש מחיאות כפיים בסוף. יש תמורה (מיותר לציין שלא אלו היו המניעים שלה לעשות זאת...). אני רוצה לספר על הרצאות מסוג אחר, "ההרצאות השקטות".

בלי מחיאות כפיים בסוף ובלי בקשות לסלפי: חני כיתתה את רגליה עשרות אם לא מאות פעמים למיטות של חולים הנמצאים במצב קשה כדי לחזק את רוחם. את רובם היא כלל לא הכירה. אמרו לה שאם היא תבוא לדבר איתם, זה יקל עליהם במשהו, ו"משהו" במשנתה של חני, זה עולם ומלואו. אז היא אספה את כל כוחותיה והגיעה לכל מקום בעולם (!) רק כדי להעניק לאדם חולה כמה רגעים של "טוב יום בחצריך".

בשביל שאדם חולה יקבל את הרגע המתוק הזה, היא הקדישה שעות. מדובר על המוני אנשים. מאות בני משפחה שזכו לביקורים האלו. היא לא הכירה אותם לפני וגם לא אחרי. לא מזמן סיפרתי לה על מישהי כזו שהיא ביקרה ומצבה מתייצב ב"ה. היא כלל לא זכרה את שמה על אף שטרחה שעות רבות כדי להגיע לבקרה. רק כשסיפרתי לה איפה גרה, היכן הייתה מאושפזת ועוד כמה פרטים מזהים, היא הצליחה להיזכר... חני ידעה שהיא מצאה אוצר של "טוב יום בחצריך" והיא עשתה הכול כדי לשתף אחרים באוצר הזה.

כשאנו מזכירים שם של חולה בתפילה, אנו מקפידים להוסיף: "בתוך שאר חולי ישראל". כשהמילים האלו היו נאמרות בתפילה אחר אזכור שמה של "חנה בת יפה", הרהרתי לעצמי ש"בתוך שאר חולי ישראל" זה עדיין חלק מהשם שלה. אין פה ניתוק משמה והתייחסות לאיזושהי רשימה כללית. חנה בת יפה חיה את חייה בתוך שאר חולי ישראל. נכון, משנתה ומסריה החזקים לא נועדו רק בשביל אנשים חולים, אבל אליהם היא התמסרה בצורה יוצאת דופן.

"דבריהם הם זיכרונם". אני רוצה לסיים ברעיון קצר ששמעתי מחני (והודפס בספרה "עולם הפוך ראיתי") שקשור לחג החנוכה. אני חושב שהרעיון הזה מבטא היטב את משנת ה"טוב יום בחצריך" שלה:

"בחנוכה אנו מדליקים את נרות החנוכייה שמונה ימים ובכל יום מודים לבורא על הנס הגדול שהיה – כמות שמן ליום אחד הספיקה לשמונה ימים. השנה הרהרתי לעצמי: כשהחשמונאים מצאו את פך השמן הטהור, בתוך כל האנדרלמוסיה שהייתה בבית המקדש, איזו שמחה הייתה להם. נס גלוי. למה לא קם שם מישהו וצינן את החגיגה: 'חברים, מה נעשה מחר?'. וכי הם ידעו שמעט השמן יספיק לשמונה ימים? ברור שלא. נס זה דבר לא צפוי. אם הם ידעו, אז מה הנס? מפליא אותי שהם שמחו והודו לבורא העולם על הנס של היום מבלי שהדאגה לגבי מחר תגרע מהשמחה שלהם.

כל שנה אנחנו מדליקים את נרות החנוכה ומודים על הנס. צריך ללמוד מהשמחה שהייתה בפעם הראשונה על עצם העובדה שיש מעט שמן ליום אחד. על כך לבד ראוי לשמוח ולהודות.

במקום להתעסק בניסיונות ניבוי, מישוש וניחוש, אפשר פשוט לשמוח. לא בגלל האמונה שמחר יהיה טוב אלא בגלל שהיום טוב".

תהא משנתה משנת חיינו, ונשמתה צרורה בצרור החיים.



טוען....