בשבע מהדורה דיגיטלית

פותח את הלב

פרופ' חיים דננברג, מנהל היחידה לקרדיולוגיה בהדסה, משתף בעבודתם הייחודית של רופאי הלב שאין בה רגע דל, אבל גם אין בה שחיקה

שפרה ריפקין , י"ט בכסלו תשע"ח

"מרגע שהתחלתי ללמוד רפואה, היה לי ברור שאעסוק במצבי סיכון של חיים ומוות". פרופ' דננברג
"מרגע שהתחלתי ללמוד רפואה, היה לי ברור שאעסוק במצבי סיכון של חיים ומוות". פרופ' דננברג
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

היה זה עוד יום שגרתי בעבודתו של פרופ' חיים דננברג: למחלקה לקרדיולוגיה בהדסה עין כרם הגיע בחור כבן 40 ששיחק כדורסל במגרש הספורט בבית שמש.

דקות ספורות מתחילת המשחק הוא החל לחוש תעוקה בחזה, קיבל דום לב והתמוטט לעיני חבריו, שמיהרו להזעיק למקום ניידת טיפול נמרץ. כחצי שעה לאחר שעבר החייאה ממושכת וניתנו לו מכות חשמל, הוא שכב על שולחן הניתוחים וצונתר בידי פרופ' דננברג, מנהל היחידה לקרדיולוגיה התערבותית, וחייו ניצלו. ההליך כולו היה צנתור שגרתי, אחד מתוך אלפי המקרים שבהם טיפל פרופ' דננברג, אלא שאצל יו"ר איגוד המצנתרים בארץ אין מילה כזאת - שגרה. "אני זוכר כמעט כל מקרה רפואי שהגיע אליי, וברוב הפעמים גם לוקח אישית את מצבם של החולים. הבחור מבית שמש התמוטט בשעה תשע בלילה, ובשעה תשע וחצי כבר היה באמצע הליך הצנתור. המהירות שבה נעשו הדברים הצילה את חייו".

בתשע וחצי בלילה אתה אמור להיות כבר בבית, לא?

"בהחלט", הוא צוחק, אבל מסביר כי ההקפצות הליליות הן חלק בלתי נפרד מעבודתו כרופא וכמנהל חדר צנתור. "המקצוע שלנו לא מתחיל בשמונה ונגמר בארבע, אלא נמשך לאורך כל שעות היממה. היום, בעידן הדיגיטלי, מד"א עורכים בדיקת אק"ג במקום לאדם שמתלונן על כאבים בחזה, ואם הם מזהים אוטם בשריר הלב הם מתקשרים לתורן שלנו, אפילו דרך האפליקציה בפלאפון, וזה מספיק כדי להקפיץ את כל חדר הניתוח ולהיערך לצנתור. ברוב הפעמים אנחנו מגיעים לבית החולים הרבה לפני המטופל".

פרופ' דננברג (55) פוגש אותי במשרדו, במחלקה הקרדיולוגית במרכז הרפואי הדסה עין כרם. השעה כמעט אחת בצהריים והוא מתנצל על שרק עכשיו, באיחור של שעתיים, התפנה לשיחה, מכיוון שהוזעק לצנתור חירום. "עד עכשיו צנתרתי כבר חמישה מטופלים ואני אהיה כאן עד שמונה בערב, כשבמהלך היום מחכים לי צנתורים נוספים וגם ניתוח השתלת מסתם לב לאישה בת 85". לדבריו, הטיפול האולטימטיבי היום בהתקפי לב הוא צנתור, הליך שממלא חלקים נכבדים מסדר יומו.

מדוע דווקא צנתור?

"רפואת הלב מתחלקת לכמה ענפים. ישנן דרכי טיפול שבהן נעזרים בהדמיה, מבלי לחדור ללב בשום צורה, וישנן שיטות אחרות, אגרסיביות יותר, שבהן יש צורך בהחלפת מסתמים או תיקון דליפות. רוב העבודה שלנו נעשית בטיפול בפגיעות מבניות או בכלי הדם של הלב. התקף לב זו בעצם חסימה של כלי דם שמספק את הדם ללב. פעם היו מנסים להמיס את קריש הדם, אבל היום דרך הטיפול המיטבית היא צנתור, כך שאם אדם עבר התקף לב בשעה חמש אחר הצהריים, הוא יצונתר בחמש אחר הצהריים, ואם בשתיים לפנות בוקר, אז בשתיים לפנות בוקר. בכל שעה שהיא, אפשר להקפיץ אותי מהמיטה".

הליך הצנתור נחשב לפחות מסוכן ואינו דורש פתיחה של בית החזה, אלא דקירה זעירה של מחט לווריד והחדרת ציוד רפואי מתקדם דרך אותה צינורית. "הדגש העיקרי הוא היכולת לעבוד עם אמצעים לא פולשניים מול התקף לב". לדבריו, העלייה בתוחלת החיים מאפשרת טיפול בחולים מבוגרים, שלא היו מגיעים לגיל כזה בעבר. "אני פוגש מטופלים שחצו מזמן את גיל שמונים והם מלאי אנרגיות ותאבי חיים. רובם מנהלים סדר יום עמוס והם פעילים חברתית וספורטיבית. כשאני פוגש מטופל מבוגר ומסביר לו שאינני בטוח שהטיפול יצליח להאריך את חייו באופן משמעותי, הוא מיד עונה לי שיותר ממה שנקבע לו מלמעלה הוא לא יחיה, אבל הוא יצטער מאוד אם איכות חייו תיפגע".

דננברג טוען כי איכות החיים בארץ בתחום זה היא מהגבוהות בעולם. "לפני כשבועיים הוזמנתי להרצות בכנס של איגוד הקרדיולוגים בבולגריה בנושא המסתמים. ישראל ובולגריה הן מדינות בעלות היקף אוכלוסייה זהה, שמונה מיליון תושבים בשתי המדינות, אבל הפער באיכות החיים הוא עצום. לבולגריה יש מגבלות תקציביות משמעותיות, והחולה הבולגרי מקבל הרבה פחות תשומת לב רפואית מהחולה הישראלי". פרופ' דננברג הוא אורח כבוד לא רק בבולגריה, והוא מוזמן כל העת לכנסים רפואיים ואקדמיים במדינות רבות בעולם, ובהן ארצות הברית ויפן.

ארצות הברית נחשבת לאחת המדינות המתקדמות ביותר בעולם. כיצד גם שם ישראל זוכה להערכה בתחום הרפואי-טכנולוגי?

"האמריקאים איטיים מאוד בהטמעת טכנולוגיה", הוא מפתיע, "ברגע שהם עולים על הגל, הכול מסתדר מצוין, אבל לוקח להם זמן ללמוד איך לעשות את זה". זו הסיבה, לדבריו, שישראל היא אור לגויים בעיקר בתחום הרפואי. "מדינות העולם כבר הבינו שאי אפשר להמעיט בערכנו. אני זוכר שב‑2008, כשכל עניין החלפת המסתמים צבר תאוצה, ניסינו להביא לארץ שתי חברות רפואיות כדי שתספקנה לנו ציוד להליך הרפואי הזה, אבל הם לא רצו להגיע לישראל ואמרו לנו בלעג: מה זה ישראל? מי אתם? היינו צריכים ממש לחזר על הפתחים. כשהם השתכנעו בסופו של דבר, והתחלנו לעבוד יחד, ציפתה להם הפתעה ענקית. הם פתאום נחשפו לסטנדרטים הגבוהים של הרפואה בישראל ולאיכות החומר האנושי שיש כאן, ולא הפסיקו להתפעל מאיתנו. זו הייתה תשובה הולמת לחוסר הוודאות שלהם בתחילת הדרך אם לעבוד בשיתוף פעולה עם בית חולים בישראל".

צנתור באמצע ריאיון

השיחה עם פרופ' דננברג נקטעת לפתע בקריאה דחופה להגיע לחדר הניתוח. הוא מציע לי להתלוות אליו כדי לראות מקרוב את תהליך הצנתור. אנחנו פוסעים פנימה למתחם סטרילי שאליו מורשים להיכנס אנשי צוות בלבד. במבואת הכניסה לחדר הניתוח ישנה זכוכית שקופה ועבה שדרכה ניתן לראות את המטופל. על המסכים בחדר מוצגים כל העת המדדים הרפואיים של המטופל, יחד עם צילום בזמן אמת של חדרי הלב. אני נעצרת מול חלון הזכוכית ופרופ' דננברג ממשיך פנימה. רגע לפני שניגש למלאכת הצנתור, הוא עוטה על עצמו חלוק נגד קרינה העשוי עופרת וכן משקפיים מיוחדים שמסננים גם הם קרינה. כל מי שנמצא בחדר באותה עת, נדרש להתלבש כך עקב רמת הקרינה הגבוהה שהמצנתרים חשופים לה.

הצנתור מסתיים ואנחנו יוצאים מחדר הניתוח. חלק ממשפחות המטופלים ממתינות לפרופסור מחוץ לחדר, והוא מצידו נעצר ומגלה אמפתיה למצבם. לצד הדיאגנוזה הרפואית, הוא מעודד את קרובי החולים ומעניק להם תקווה. קשה להתעלם מהפשטות שבה הוא נעמד מולם ומהשיח בגובה העיניים שהוא מנהל. דקות ארוכות חולפות עד שהוא מתפנה להמשך השיחה.

כך זה בכל פעם שאתה יוצא מחדר ניתוח?

"אין ביני ובין המטופלים שום דיסטנס", הוא אומר בפשטות, "ברור לי שבכל רגע נתון אני יכול להיות המטופל של מחר". נאמן לעיקרון הזה, מקפיד דננברג לשוחח עם כל מטופל שנכנס אליו לתוך חדר הצנתור. "אני שואל אותו מי הוא, במה הוא עובד, כמה ילדים יש לו ומה התחביבים שלו. אני רוצה להרגיש את המטופל ולהכיר אותו מעט לפני הצנתור. אנחנו בני אדם וכולנו נולדנו בצלם, והמוטו הזה הולך איתי כל הזמן". דננברג מדגיש כי גם שאר עמיתיו המצנתרים נוהגים בדיוק כמוהו עם מטופליהם. "הצוות במחלקת הלב הוא אנושי ואכפתי בצורה יוצאת מן הכלל. רוב המטופלים מגיעים לכאן עם המון שאלות וחוסר ודאות והתפקיד שלנו, בין היתר, הוא להרגיע אותם ולהשרות עליהם ביטחון".

דננברג מספר על מטופל ששמר עמו על קשר הדוק, שנים לאחר הצנתור. "הגיע אליי אדם שעבר צנתור וחזר לפעילות סדירה. לאחר כמה שנים הוא נאלץ לעבור ניתוח בכיס המרה, והוא חזר אליי כדי להתייעץ האם זה אחראי מצידו לעשות את הניתוח, לאחר שעבר צנתור. זכרתי אותו וגם את התיק הרפואי שלו, כך שהענקתי לו חוות דעת נוספת לגבי נחיצות הניתוח בכיס המרה".

מקצוע הרפואה, אומר דננברג, מתגמל לא רק בפן הכלכלי אלא גם בסיפוק הנפשי שהוא מעניק לעוסקים בו. אולם לצד ההצלחות הרפואיות שהוא אחראי להן כמנהל חדר צנתור, מדגיש דננברג כי לעיתים אי אפשר להציל את החולה עקב הגעה מאוחרת מדי לחדר המיון. הזמן, לדבריו, הוא מרכיב קריטי בסיכויי ההחלמה של המטופלים. הוא משתף באחד המקרים שבהם חש תסכול עמוק מאובדן חיי אדם שאירע רק בגלל הפסד זמן: "ערב שבת לפני שנה בדיוק, נעמדתי לחתוך סלט לארוחה כשפתאום הנייד שלי צלצל. אני זוכר את עצמי נוהג במהירות למחלקה. הגעתי לחדר הצנתור לפני שהמטופל הגיע, אבל אז התברר לצערי שהמטופל נפטר באמבולנס. אני עומד שם ומביט בבחור, והלב שלי נקרע. אדם צעיר וחסון, בנוי היטב ונראה בשיא פעילותו, שוכב בלי סימן חיים. בדיעבד התברר לנו שהוא סבל מכאבים בחזה לאורך כל היום, וכשבני המשפחה הפצירו בו לגשת למיון הוא טען שהכול בסדר וסחב את הכאבים בבית. כשהאמבולנס הגיע, כבר היה מאוחר מדי. אני עומד שם, מול הגופה, שבור מהעובדה שבחור צעיר כל כך ואינטליגנטי מתעלם מכל נורות האזהרה. זה היה מוות מיותר מאוד. אם הוא רק היה מגיע אלינו כמה שעות קודם, יכולנו להציל אותו". דננברג מבקש להתריע מפני האדישות שיש בקרב חלק מהאוכלוסייה מול מצבים מסכני חיים. "עדיף להגיע למיון ולשמוע מהרופא שלא מדובר בהתקף לב, מאשר להגיע דקה אחת מאוחר מדי לאמבולנס".

בשנים האחרונות עלה לכותרות שמו של המרכז הרפואי הדסה עין כרם בעקבות המשבר הכלכלי בפתיחת מחלקה אונקולוגית לילדים. לדבריו, המשבר חלף מבלי לפגוע בשמו הטוב ובמקצועיותו של בית החולים. "לצערי, הדסה נחבלה רבות בזמן האחרון, אבל נראה שהשינויים האחרונים שנעשו כאן הביאו רוח רעננה וחדשנית למקום". דננברג רומז בדבריו על שינויים מהותיים בסדרי העדיפויות של ההנהלה החדשה, שהכניסה "משאבים ועידוד" לכלל המחלקות, ובכללן למחלקה לקרדיולוגיה.

אחד השינויים המשמעותיים שהנהלת בית החולים, ובראשה פרופ' זאב רוטשטיין, לקחה על עצמה הוא העתקת כל חדרי האשפוז במחלקה לקרדיולוגיה, יחד עם חדרי הצנתור, למעונם החדש. "מדובר בבשורה שתשפר באופן מיידי את כל מערך האשפוז במחלקה". המעבר יתרחש בתחילת השנה האזרחית הקרובה וייתן את אקורד הסיום בכל הקשור לשיפוץ כל מחלקות האשפוז בהדסה. "שמונים אחוזים מבית החולים כבר שופצו ואנחנו בעצם האחרונים שטרם עברנו למחלקה החדשה". דננברג מספר כי חדרי הצנתור החדשים נבנו בסטנדרט בינלאומי ובסדר גודל שטרם נראה בארץ. "מדובר במשאבים כלכליים גדולים שהנהלת בית החולים גייסה כדי להציע למאושפזים שלנו את חוויית האשפוז הטובה ביותר".

עדיין איש צבא

פרופ' חיים דננברג נולד בירושלים, בן למשפחה ירושלמית מדורי דורות. "מצד אבי אנחנו שייכים לחסידי קרלין, תושבי היישוב הישן, ומצד אמי ישנה קרבה משפחתית לליאו בק". בגיל 17 נרשם כעתודאי ללימודי רפואה בהדסה, ובהמשך חתם קבע ושירת שנים רבות כרופא צבאי, כשבמקביל הוא משמש כרופא בכיר בהדסה וכעמית מחקר באוניברסיטת בוסטון. "משנת 2004 אני רופא בכיר כאן בהדסה. ניהלתי גם את המכון לחקר הלב במקביל לעבודתי כמצנתר, ובכובע הנוסף שלי אני פרופסור באוניברסיטה ומלמד סטודנטים לרפואה". אחד האתגרים שלדעתו הופכים את הסטודנטים הישראלים לרפואה למוצלחים במיוחד, הוא עומס ההוראה שיש על כתפיהם לאורך כל שנות הלימודים. "אני אומר לסטודנטים: אתם בנבחרת הכי טובה שיש, חוד החנית של דור הרופאים הבא. זו סיירת מטכ"ל ואי אפשר לחמוק ממנה פתאום".

נשמע שאתה עדיין משתמש בדימויים מהצבא.

"זה נכון. הסטודנטים שלי באמת צוחקים עליי שנותרתי במהותי איש צבא", הוא מאשר בחיוך.

הריאיון מתקרב לסיומו, לא לפני שפרופ' חיים דננברג מוזעק בשנית לחדר הניתוח. רגע לפני שהוא עוטה שוב את בגדי המנתחים וניגש להציל חיים של מטופל נוסף, הוא מדבר על הבחירה האישית שלו במקצוע הרפואה.

למה דווקא קרדיולוגיה? יש הרי לא מעט התמחויות ברפואה שהיו נותנות לך מעט יותר שקט.

"שאלה טובה", הוא שותק מעט, ומיד משיב: "אבל התשובה עליה הכי פשוטה בעולם בשבילי. העבודה שלנו הקרדיולוגים היא באמת תובענית. אנחנו עובדים המון שעות ובתנאי לחץ, כשאחריות כבדה מאוד רובצת על הכתפיים שלנו. חיי החברה שלנו לא בדיוק משגשגים מחוץ לכותלי בית החולים, ואנשים אחרים בגילי יכולים כבר לקחת פסק זמן ולא לעבוד כל כך קשה. ובכל זאת, מהרגע הראשון שהתחלתי ללמוד רפואה נשאתי את עיניי לתחום רפואת הלב. היה לי ברור שאעסוק במצבי סיכון של חיים ומוות. שאציל חיים במובן הכי פשוט שיש".

דננברג ממהר להבהיר כי כל סוגי ההתמחויות ברפואה נעלים בעיניו באותה מידה. "להיות רופא משפחה זה קל יותר? אני ממש לא בטוח. אתה נמצא לבד מול עשרות מקרים שמגיעים אליך לאורך היממה, ולכל מטופל אתה אמור להעניק אבחנה מדויקת ונכונה. לדעתי, זה מאתגר יותר מהמקצוע שאני עוסק בו".

העובדה שמדובר במקצוע שיכול להחזיר אדם לחיים, היא לדבריו המנוע העיקרי לפעולה. "אני נמצא בעבודה כבר בשעה שבע וחצי בבוקר, ומהרגע שדורכות רגליי במחלקה אני פוגש מקרים דינמיים שנותנים לי עניין ומרץ בכל פעולה שלי כאן". הוא מודה כי קרדיולוגיה לא מתאימה לכל מתמחה. "יש מתמחים שאני אומר להם: זה לא בשבילכם, הדינמיות הזאת, אתם לא תשרדו את זה, וחלקם מבינים מאוד למה אני מתכוון. אם אתה לא שומר על רמת ערנות ועניין גבוהה מאוד, אתה לא תתאים למקצוע הזה. לכן כששואלים אותי אם אני שחוק, אני צוחק. רופא קרדיולוג לא יכול להיות לעולם שחוק. הוא נתקל בכל יום במקרה אחר, ובכל יום הוא מצליח להציל חיים. אז איך אפשר להישחק מזה?".

את ההתלהבות מעולם הרפואה הוא העביר גם לבתו הבכורה, שבימים אלה מסיימת את לימודי הרפואה באוניברסיטת תל אביב. הוא מספר בגאווה על ילדיו, תוך שהוא מקפיד לבקש ממני להוסיף את הביטוי "בלי עין הרע", כיאה לנכד ונין של תושבי ירושלים העתיקה. "לי ולאשתי דלית יש ארבעה ילדים: רננה, שמסיימת שנה שישית ויוצאת עוד מעט להתמחות, תובל, שמשרת כקצין ביחידה מובחרת, הלל, שמשתחררת בימים אלו משירות בקבע, וליבי הקטנה, שעדיין איתנו בבית".

את הריאיון הוא מבקש לחתום עם מסר שהוא משתדל להנחיל גם לילדיו הפרטיים וגם לסטודנטים שהוא מלמד: "אני משתדל מאוד להאיר פנים לכל אדם ולהצטיין ערכית ומקצועית בכל דבר שאני עושה. המקצוענות הרפואית שלמה רק כאשר היא מגיעה עם מאור פנים לזולת. כולנו זקוקים לחמלה ומילה טובה בכל יום בחיי השגרה, ועל אחת כמה וכמה בזמנים מאתגרים של אשפוז וחולי".