סיפורה של סוליקה והשקר המוסלמי

סיפורה של סוליקה חגואל חושף את נרטיב השקר המוסלמי לפיו חיי יהודים תחת שלטון מוסלמי היו חיים הרמוניים כל עוד לא קמה מדינת ישראל.

איתמר צור , ל' בכסלו תשע"ח

היסטוריה במרוקו
היסטוריה במרוקו
פלאש90

היתה זו סוליקה חגואל. נערה יהודיה יפה שגדלה במרוקו בתחילת המאה ה-19. סוליקה היתה כל כך יפה עד כי שכניה המוסלמים נהגו לומר כי "זה חטא שפנינה כזאת נמצאת בחזקת היהודים, ויהיה זה פשע להותיר להם תכשיט כזה".

כבתו של סוחר ותלמיד חכם, צפויה היתה סוליקה להינשא ליהודי בעל אמצעים ונאמן לערכים היהודיים. אך קנאתם של השכנים הותירה לה גורל אחר. באמתלת שוא נטען כי התאסלמה וחזרה בה מהאסלאם – דבר הנחשב לחטא חמור. כך נעצרה סוליקה והובאה לפני שופט מקומי – שם הובטח לה כסף רב ונישואים לבחור צעיר ונאה אם רק תסכים להתאסלם. במידה ותסרב, הבטיח לה השופט: "אני אעמיס עלייך שלשלאות... אני אדאג שבשרך ייתלש על ידי חיות פרא, את לא תראי את אור היום, את תמותי ברעב, ותסבלי את מלוא חומרת נקמתי ועלבוני, בכך שעוררת את זעמו של הנביא. ענתה לו סוליקה: "בסבלנות רבה אשא את משקל השלשלאות; אתן לצלעותי להיקרע על ידי חיות פרא; אוותר לנצח על אור היום; אני אמות מרעב; וכאשר כל רשעי החיים יתקבצו עלי בגלל פקודותיך, אני אחייך לנוכח עלבונך, והכעס של הנביא שלך; כיוון שלא הוא, לא אתה יכולתם להתגבר על אשה חלשה! ברור לחלוטין כי גן עדן לא מבשר טובות לגיור אמונתך".

סוליקה נשלחה לעיר פס לצורך קבלת פסק דינו של הסולטאן. העלות הכספית של המעבר וההוצאה להורג הוטלה על אביה. הסולטאן עצמו ניסה לשכנעה להתאסלם וכך גם בכירי הקהילה היהודית שחסו על חייה – אולם סוליקה עמדה בסירובה: "אל תעכבו אותי - עירפו את ראשי במכה אחת - כיוון שאמנם מתה אני, חפה מכל פשע, אך אלוהי אברהם ינקום את מותי". כך, בשנת 1834 כרעה סוליקה ברך לפני המוציא להורג שערף את ראשה. על כך מסופר כי "המוסלמים, שהפנאטיות הדתית שלהם לא ניתנת לתיאור, התכוננו בשמחה רבה לחזות באירוע המחריד... יהודי העיר... היו שרויים בצער עמוק; אך הם לא היו יכולים לעשות דבר כדי למנוע זאת".

זהו אחד הסיפורים המפורסמים ביותר של יהודי מרוקו. אולם סוליקה לא היתה הראשונה ולא האחרונה שנרדפה בשל יהדותה. יש נטייה בקרב הערבים להניח כי טרם תקופת הציונות היהודים והמוסלמים חיו בהרמוניה מושלמת. ולראיה מציגים את תור הזהב של ספרד. אולם שנות הפריחה היהודית בספרד היו יוצאות מן הכלל. יהודים, תחת כנפי האסלאם חיו תמיד כבני חסות ומעמדם היה תלוי בשליט ובגחמותיו. היהודים תמיד נחשבו כנטע זר. זאת למרות שהיהודים היו תושבי עיראק, סוריה, ארץ ישראל, צפון אפריקה, לבנון – הרבה לפני שהגיעו המוסלמים במאה ה-7. יהודים אולמו לשלם את הג'יזיה, מס הגולגולת על מנת לשמור על חייהם. הטלאי הצהוב אינו המצאה נאצית של המאה ה-20. מדובר בהמצאה מוסלמית מימי הביניים.

הציונות שהחלה לפרוח באירופה במאה ה-19 זכתה לתמיכה מוסווית של יהודי המזרח התיכון בשל מאות שנים של רדיפות. לפני 70 שנה בדיוק, בנובמבר 1947 איים שגריר מצרים באו"ם לגבי תכנית החלוקה: חייהם של מיליון יהודים בארצות מוסלמיות יעמדו בסכנה אם יוחלט על החלוקה.... אם דם ערבי ישפך בפלשתינה, דם יהודי ישפך במקום אחר בעולם". מייסד האחים המוסלמים חסן אל-בנא הצהיר בניו יורק טיימס: "אם המדינה היהודית תהפוך לעובדה.... הערבים יזרקו לים את היהודים החיים בתוכם." – 3 שנים לאחר מאורעות השואה.

אולם הם לא הצליחו לזרוק את היהודים לים. מה שכן הם הצליחו להוציא אל הפועל זה גל עכור ורצחני של רדיפות כנגד יהודים בכל רחבי המזרח התיכון: בעיראק, בסוריה, בלוב, במרוקו, באלג'יריה, באיראן, בתימן, במצרים ובפלשתינה. יהודים בכל רחבי המזרח התיכון נושלו מנכסיהם ואזרחותם פקעה. הליגה ערבית הכריזה כי אין הם לוקחים אחריות על חיי היהודים בקרבם. בשלב זה לא נותר להם ליהודים אלה להימלט מחשש לשואה שניה. כך התרחשה למעשה הנכבה היהודית. חמורה יותר מכל "נכבה" שינסו הפלסטינים או תנועות שמאל למכור לכם. הן מבחינה כמות האנשים, הן מבחינת הנכסים שהופקעו והן מבחינת הרקע למאורעות. אז לפני שמדינת ישראל מכה על חטא על מאורעות 1948 – טוב יהיה שהערבים יסתכלו על הדבשת שלהם.

(הכותב הוא חוקר ההיסטוריה של עם ישראל)