בשבע מהדורה דיגיטלית

עוצרים את המהפכה השיפוטית

תזכיר הצעת החוק של בנט ושקד יבצר את מעמדה של הכנסת כמחוקקת, ויחזיר קצת שפיות למערכת היחסים בינה ובין בית המשפט

שלמה פיוטרקובסקי , ג' בטבת תשע"ח

מתייצבים מול האימפריאליזם השיפוטי. בנט ושקד
מתייצבים מול האימפריאליזם השיפוטי. בנט ושקד
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

1

תזכיר חוק יסוד החקיקה שפורסם ביום שלישי השבוע על ידי השרים בנט ושקד הוא מסמך שמנסה להחזיר משהו מן השפיות למערכת היחסים בין הכנסת ובין בית המשפט.

תזכיר החוק מבקש קודם כול לתחום את העילות האפשריות לפסילתם של חוקים, ובכך לבלום את מה שכינינו כאן במדור בעבר בשם "המהפכה החוקתית השנייה" שמתרחשת ממש בימים אלו בבית המשפט. על פי התזכיר, בית המשפט יהיה מוגבל לפסילתם של חוקים בהתאם לחוקי היסוד, ורק בהתאם לכך. הקביעה הזאת תוריד מעל הפרק כל מיני יוזמות שבאות לידי ביטוי בפסיקת בית המשפט העליון בתקופה האחרונה, ומבקשות להרחיב מאוד את מוטת כנפיה של הביקורת השיפוטית על החלטות הכנסת. בין היוזמות שתיחסמנה כך נמצאות פסילת חוקים המנוגדים ל"עקרונות השיטה", פסילת חוקים תוך התעלמות מפסקת שמירת הדינים, פסילת חוקים בעילות פרוצדורליות ועוד.

תזכיר החוק כולל גם ביצור משמעותי של מעמד הכנסת כמחוקק יסוד, כך שיהיה ברור שחוק יסוד כלל איננו עומד לביקורת שיפוטית. משמעות הקביעה הזאת היא שהטענה שעלתה לאחרונה בפסיקה של בית המשפט העליון שגם חוקי היסוד עומדים לביקורתו, תיגדע באיבה. התזכיר גם מעמיד דרישות פרוצדורליות מסוימות כתנאי לפסילת חוק על ידי בית המשפט, ובכך משנה את המצב התיאורטי הקיים היום, ולפיו כל שופט שלום יכול לפסול חוק בשבתו כדן יחיד. אולם גולת הכותרת של החוק היא אופציית ההתגברות שהוא מעניק לכנסת על פסיקת בית המשפט העליון. אם הכנסת תחליט שהיא מעוניינת לחוקק מחדש חוק שנפסל על ידי בית המשפט, היא תוכל לעשות זאת ברוב של 61 חברי כנסת, והחוק יחול לחמש שנים (אז יצטרך הצבעה נוספת). כפי שראינו רק לאחרונה, לא מדובר ברוב בלתי אפשרי. קואליציה יציבה בהחלט מסוגלת לגייס רוב כזה בנושאים החשובים לה. בכך למעשה מתייצבת הכנסת כגורם בעל משקל מול האימפריאליזם השיפוטי של בית המשפט.

ואחר כל זאת צריך לציין שביוזמה של שקד ובנט יש גם כמה חולשות לא פשוטות שצריך להציב אותן על השולחן. ראשית, אם תגיע היוזמה לכדי מימוש (וספק רב אם אכן כך יקרה) היא תהווה הכרה רשמית ראשונה של הכנסת בהתקיימותה של המהפכה החוקתית. בכך למעשה מוותרת הכנסת על האופציה להוריד לחלוטין את המהפכה מסדר היום. הכנסת מוותרת גם על אפשרות ריאלית יותר של שינוי לעומק בהסדרים שנוצרו במסגרת המהפכה החוקתית, ולמשל להקים בית משפט לחוקה שרק הוא יוכל לפסול חוקים ובחירתו תיעשה בדרך שונה. היוזמה גם יוצרת שריון שהיום איננו קיים להוראות בעייתיות בחוקי היסוד הקיימים, כמו למשל אופן בחירת השופטים. אולם הסיכון הגדול מכולם הוא האפשרות שהיוזמה תתקדם אך תשתנה בדרך. כאן צריך לומר ברורות: אם בדרך קידום היוזמה יתחילו להיעשות בה שינויים שיחלישו את הכנסת, כמו למשל הגדלת הרוב הדרוש להתגברות, יהיה צורך לקבור את היוזמה. שאם לא כן – נזקה יהיה רב בהרבה מתועלתה.

2

אפקט שלום אייזנר

הסרטון שפורסם בתקשורת ובו נראית צעירה פלשתינית מכה שני לוחמי צה"ל, אחד מהם קצין בדרגת סרן, נראה מאוד לא לעניין. לא לחינם שורה ארוכה מאוד של לוחמים במילואים שכבר היו בעברם במציאות דומה, יצאו בעקבות הפרסום בהצהרות שלפיהן לו הם היו עומדים בסיטואציה דומה הם לא היו נותנים לדבר כזה להתרחש. לא צריך להיות גנרל גדול כדי להבין שהסרטון הזה בטח איננו הישג גדול לכושר ההרתעה של ישראל מול הטרוריסטים העממיים, אנשי הפרות הסדר וההתפרעויות הכאילו ספונטניות. אבל למרות זאת תרשו לי לא להתמקד בדרג השטח, הם ממש לא האשמים. האשם נמצא בדרג אחר לגמרי.

את חלק הארי של חודש ניסן תשע"ב בילה עבדכם הנאמן בשירות מילואים של ביטחון שוטף בבקעת הירדן. הימים חלפו בזה אחר זה בשעמום צבאי סטנדרטי, שהורכב ממיקס מוכר של שמירות וסיורים, לצד הפוגות מטבח מבורכות. הטוויסט בעלילה הגיע ביום אחד שבו התקיימה צעדה של פלשתינים ופעילי שמאל זרים על הכביש המרכזי בבקעה, כביש 90. הצעדה כללה את כל הפרובוקציות הרגילות, אך במהלכה תועד סמח"ט הבקעה דאז, סא"ל שלום אייזנר, כשהוא הודף מפגין דני בעזרת נשקו. את הדיווח המלא על מה שהתרחש באירוע שמענו מחברינו לפלוגה שהיו עם אייזנר במקום, אך תוך זמן קצר יכולנו לצפות גם בתיעוד, יחד עם כל עם ישראל, בכל כלי התקשורת. את המהומה התקשורתית שנוצרה אז אתם בטח זוכרים. מי שעקב קצת גם אחר כך בוודאי זוכר שהסיפור כולו נגמר בהעמדתו של אייזנר לדין ולמעשה הדחתו משירות קבע. קצין מוערך איבד את כל עולמו בגלל תיעוד שכזה.

התמונות שראינו בסרטון השבוע אינן אפקט אזריה. אין שום קשר בין הסיטואציה שבה היה נתון אלאור אזריה ובין הסיטואציה שבה היו נתונים הקצין והלוחם שתועדו השבוע. התמונות הללו הן באופן מובהק אפקט שלום אייזנר. הקצין והלוחם עמדו בפני ברירה אכזרית: מצד אחד פגיעה בכושר ההרתעה של צה"ל, ומצד שני אפשרות לפגיעה אנושה בקריירה הצבאית שלהם ואולי אפילו סיכון של העמדה לדין. אי אפשר לשפוט את הדרך שבה בחרו בזמן אמת, כי הדילמה באמת בלתי אפשרית. מי שאשם במצב הזה הוא צמרת צה"ל, אותה צמרת שיצרה במו ידיה את "אפקט שלום אייזנר".

3

האתיקה של דנציגר

שופט העליון יורם דנציגר מאוד לא אוהב שממשלת ישראל, או לחילופין המפקד הצבאי, חורגים מסמכויותיהם. כך התברר בסוף השבוע האחרון בפסק הדין בעניין גופות המחבלים. אבל הוא כנראה קצת פחות מודאג מההתנהגות שלו עצמו. ומעשה שהיה כך היה.

בסוף השבוע שעבר השתתף השופט דנציגר בכנס שערכה לשכת עורכי הדין בבית מלון בים המלח. אומנם ממש בימים אלה יצאה הוראה המגבילה את השתתפותם של שופטים בכנסים של הלשכה, אך לטובת השופט נניח שהשתתפותו עומדת גם בכללים החדשים. אולם בפאנל שבו השתתף השופט הוא עשה מעשה חריג ביותר, והתייחס באופן מפורט לדעת המיעוט שפרסם בפרשת זדורוב. דנציגר פירט בפני עורכי הדין את עמדתו, כשהוא סוקר את התיק ראיה אחר ראיה, וניסה לשכנע בצדקת עמדתו שביקשה לזכות את זדורוב.

השאלה מי צדק בפסק הדין במשפט זדורוב, האם שופטי הרוב או שמא דנציגר שאחז בדעת המיעוט, היא שאלה קשה, שלא כאן המקום לעסוק בה. מה שמעניין הוא העובדה שדנציגר פתח את הנושא, במפורש, בכנס שהיה פתוח גם לסיקור תקשורתי. כאמור, לא היה מדובר בסיפור אנקדוטות מהמשפט אגב נושא אחר, אלא במפורש בניסיון לשכנע בצדקת עמדתו. כמובן שלמחרת זכו הדברים לכותרות בכלי התקשורת, כפי שהיה צפוי.

ולמה זה כל כך מוזר? כי בכללי האתיקה לשופטים נאמר בין היתר "שופט אומר דברו בפסקי דין ובהחלטות. על דרך הכלל אין שופט מתראיין ואין הוא מוסר מידע לתקשורת", וכן "תגובתו של שופט על דברים שפורסמו עליו או על פסקי דין והחלטות שנתן, תהיה באמצעות דוברות בתי המשפט".

ובעברית: האתיקה של השופטים קובעת ששופטים מכהנים אינם יכולים ללכת אחרי דיון משפטי, או אפילו אחרי פרסום פסק דין, ולהסביר מדוע הם צדקו, גם לא במקרה שהם היו בדעת מיעוט ודעתם לא התקבלה. תארו לכם למשל איזו סערה ציבורית הייתה מתעוררת לו השופט הנדל, למשל, היה מסביר בקולו, בכנס פתוח לתקשורת, מדוע חבריו טעו כשהחליטו שלממשלה אין סמכות להחזיק בגופות המחבלים. ספק אם הדבר היה עובר בשתיקה, ובצדק. את דעתו הוא אמר בפסק הדין, ושם מקומה, לא בשום מקום אחר, וכך גם היה צריך להיות הדין לגבי דנציגר.

מדוברות בתי המשפט נמסר בתגובה: "הדברים נאמרו בהשתלמות מקצועית של לשכת עורכי הדין בישראל (מחוז הדרום), במסגרת הרצאה בסוגיה 'האם הגיעה העת לשנות את נקודת ההכרעה בשאלת הספק הסביר', הרצאה שאחריה התקיים מושב בנושא זה בהשתתפות נשיאת ושופט בית המשפט המחוזי באר שבע, פרקליט מחוז הדרום ושלושה עורכי דין. מדובר בהתייחסות לפסק דין חלוט, שניתן ביום 23.12.2015, ואשר בקשה לקיום דיון נוסף בעניינו נדחתה ביום 5.7.2016".

*** הפינה הכלכלית ***

חברה עסקית לכל דבר

הסיבות למשבר הקשה שעוברת בימים אלו ענקית הגנריקה טבע כבר נלעסו לעייפה. המשבר הנוכחי הוא בעיקרו תוצאה של רכישת חברות אחרות במינוף גבוה, שרחוקה מלענות על הציפיות. בפועל, שווי הרכישה של אותן חברות בעבור טבע נמוך משמעותית ממחיר הרכישה, מה שהביא את טבע למצב המסוכן שבו חובותיה עולים על שווי השוק שלה. במצב כזה טבע חשופה לשורה ארוכה של תרחישים שאף אחד מהם לא נראה טוב, והדרך היחידה מבחינתה שתאפשר לה לצלוח איכשהו את המשבר, גם אם בשן ועין, היא לעשות הכול, בלי רחמים, כדי להחזיר בזמן את חובותיה, וזוהי משימה מאוד מאוד קשה. הצורך להשיב את החובות הוא הסיבה למהלכים שאנחנו רואים בימים אלו - פיטורין המוניים, סגירת מפעלים וכוונה למכור מפעלים אחרים. בלי תוכנית הבראה אכזרית מהסוג הזה, טבע פשוט לא תהיה. עם התוכנית ישנו סיכוי מסוים שטבע תמשיך להתקיים, למרות שקשה להניח שהיא תצליח לחזור לעצמה בטווח הקצר ואפילו הבינוני. ספינת הדגל של התעשייה הישראלית לא תחזור לעצמה כל כך מהר.

השאלה שמטרידה כל מיני אנשים היא מה צריכה הממשלה לעשות לנוכח המצב. השאלה עולה בעיקר לאור העובדה שמדינת ישראל "מושקעת" כביכול בטבע בסכומים גדולים מאוד. התחושה שלמדינה יש כאן תפקיד, מתעצמת לנוכח התדמית שטבע יצרה לעצמה לאורך השנים, באופן לגמרי מכוון, תדמית של סיפור הצלחה ישראלי שכבש את העולם. התדמית הזאת היא מה שסייע לטבע ליהנות ממנעמי הסיוע וההטבות שמדינת ישראל יודעת לתת, תוך תשלום מינימלי יחסית בתמורה. מדינת ישראל התייחסה לטבע לאורך השנים לא רק כחברה עסקית. מבחינת הפוליטיקאים שדחפו למתן ההטבות לטבע, החברה הייתה גם סוג של מפעל הסברה, אלמנט תדמיתי משמעותי בדמותה של מדינת ישראל. חברה בינלאומית גדולה שצמחה מישראל, ולמרות זאת לא שכחה שכאן הוא בסיס האם שלה.

הבעיה היא שברגע האמת, טבע היא בסך הכול עוד חברה עסקית שמשלמת את מחירן של החלטות עסקיות בעייתיות של מנהליה. לא פחות ולא יותר. אין ברירה אלא להביא לחברה מנכ"ל שמבין בתרופות, אבל מדינת ישראל לא מעניינת אותו בכלל. טבע נכנסת להליך צמצומים שמקיף את פעילויותיה בכל העולם, ולחשוב שישראל תהיה חריגה, רק בגלל איזשהו סנטימנט, תהיה שגיאה.

השאלה האם הסיוע שנותנת המדינה לתעשייה בנוי נכון ומשרת היטב את מטרתו, היא שאלה שצריך לבחון. אבל מנגד צריך לקחת בחשבון שבכל מקרה סיוע כזה לא יעניק למדינה זכויות ניהול בחברה. גם אם נתניהו ייפגש עם קאר שולץ 17 פעמים, הוא לא יהפוך למנכ"ל-על של טבע, ולכן צריך להכניס למימדים ריאליים את הציפיות מתוצאות התערבותם של נתניהו ושריו בעניין.

לתגובות: shlomopy@gmail.com