בשבע מהדורה דיגיטלית

עניין אישי עם הרבנית ד"ר שרה דרוקמן

בת 84, נשואה לרב חיים דרוקמן, אם לתשעה ילדים. תושבת מרכז שפירא. רופאת משפחה

רבקי גולדפינגר , י' בטבת תשע"ח

הרבנית ד"ר שרה דרוקמן
הרבנית ד"ר שרה דרוקמן
צילום: לירון מולדובן

התחלה/ לפני 84 שנים בשכונת תלפיות בירושלים, במשפחה של שלושה ילדים. "אני האמצעית".

אבא/ פרופ' יעקב נחום אפשטיין ז"ל. חוקר שפות, מייסד המכון ללימודי היהדות וראש החוג לתלמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. "אבא היה עסוק כל ימיו בתורה. ישב שעות על גבי שעות בחדר העבודה רכון על ספריו. כילדה אהבתי להתגנב לשם ולהסתכל עליו לומד".

אמא/ צפורה אפשטיין ז"ל. ילידת הולנד. בהשכלתה הייתה מומחית ליוון העתיקה. "אמא הייתה צעירה מאבא בעשרים שנה. הם הכירו בארץ ונישאו בירושלים. הרב קוק זצ"ל חיתן אותם. אמא הייתה נינוחה ושופעת טוב לב. מאז החתונה הייתה עקרת בית. לאחר פטירתו של אבא דאגה להוציא את כתביו לאור".

עגנון/ בילדותה גרו בשכנות לסופר ש"י עגנון. כילדה קטנה התלוותה לאביה בביקורים בביתו של הסופר הנודע. "הם ישבו ודיברו ארוכות ואני הייתי יושבת לרגלי אבא בשקט".

בריטים החוצה/ זוכרת בעיקר ילדות ירושלמית נעימה. "גדלתי בבית יהודי חם ושומר מצוות". במלחמת השחרור הייתה תלמידה בתיכון. "אני זוכרת את החיילים הבריטים שהסתובבו ברחובות. זה הפריע לי מאוד. שמחתי שיצאו מהארץ".

מעלה/ בוגרת בית הספר 'מעלה' בירושלים. "לא שנים משמעותיות במיוחד בשבילי. למדתי שם 12 שנות לימוד, אבל לא היה שם איזה מורה מיוחד שהערצתי או משהו לבנייה רוחנית. בעיקר לימודים וציונים".

קדימה בני עקיבא/ עם תום לימודי התיכון התגייסה לנח"ל במסגרת גרעין של בני עקיבא. "הייתי בשדה אליהו בעמק בית שאן קרוב לשנה, ואחר כך עברנו למקומות נוספים". בשנה השנייה לשירותה הצבאי עבדה בהנהלה הארצית של בני עקיבא. שם הכירה את מי שלימים יהפוך לבעלה, הרב חיים דרוקמן.

לא מורה/ "לימודי ההוראה היו מבחינתי מחוץ לתחום. מאז ומתמיד ידעתי לעצמי שלא אהיה מורה ולא אעמוד לפני כיתה". כך שלמרות המסלול הברור שהיה מצופה ממנה היא בחרה דווקא בלימודי רפואה. "האמנתי שכרופאה אוכל לעזור לאנשים".

כן לרפואה/ בוגרת הפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים. "מתוך כ‑80 סטודנטים הייתי הבת הדתייה היחידה". סיימה בהצלחה את לימודי הרפואה ופנתה להתמחות ברפואת משפחה. במהלך לימודיה נישאה לרב חיים דרוקמן, שהיה באותה העת תלמיד ישיבת מרכז הרב.

החצי השני/ הרב חיים דרוקמן, מרבניה המובילים של הציונות הדתית. ראש ישיבת אור עציון, רב היישוב מרכז שפירא, יו"ר מרכז ישיבות ואולפנות בני עקיבא וחבר ההנהלה הארצית של תנועת בני עקיבא. יליד פולין, שעלה ארצה לבדו בגיל 11 ולמד בישיבת מרכז הרב.

יחד/ בני הזוג דרוקמן מציינים כשישה עשורים יחד. "הוא ראש המשפחה ומורה הדרך שלנו. כולנו הלכנו בעקבותיו. כל השנים חלוקת התפקידים בינינו הייתה ברורה: הרב התמסר בעיקר לפעילות רבנית וציבורית, ואני לילדים ולבית".

הנחת/ תשעה. הבכור אברהם-מרדכי (רמי), יסכה, נילי, ברוריה, נאוה, נחום, אלישבע, שולמית ובת הזקונים שושנה.

קובעים את ביתם/ לאחר סיום התמחותה בבית החולים שערי צדק נשלח בעלה על ידי רבו, הרב צבי יהודה, לראשות ישיבת ההסדר אור עציון. וכך קבעו את ביתם מאז ועד היום במרכז שפירא.

מיוחדת/ בתה השמינית שולמית בעלת תסמונת דאון. "ברגע שהיא נולדה ידעתי מיד. נכון שהיה צער מסוים בהתחלה, אבל ידעתי בוודאות גמורה שנתמודד עם זה. היא הייתה ילדה מאוד נוחה, חברותית ונעימה. אני חושבת שהיה הכי קל לגדל אותה".

הקימה בית/ כיום הבת שולמית נשואה וגרה עם בעלה בדירה בירושלים. "הם זוג יונים. שולמית מנהלת בית, יוצאת לקניות, מנקה. אנחנו שמחים בה מאוד. כאמא לילדה בעלת תסמונת דאון אני יכולה להעיד שיש חיים, ואפילו חיים עשירים ושמחים, עם ילד כזה".

לגדל באהבה/ בעקבות כך מתקשה להשלים עם נטישת תינוקות בבית החולים. "אני לא מצליחה להבין הורים שנוטשים את ילדיהם אחרי הלידה. עם כל הקושי והאתגר מדובר בילד שלך, בשר מבשרך. אם קשה לגדל ילד כזה, זה לא אומר שלילד אין זכות קיום".

נילי/ נילי, בת נוספת מתוך התשעה, היא מאומצת. בשנת 1974 פורסמה בעיתונות כתבה על ילדה בת חמש שכל חייה גדלה במוסד 'ויצו' בתל אביב ואין לרשויות פתרון ממשי להמשך חייה. "חשבנו שאם ילדה כזאת תגדל בבית נורמטיבי יהיה לה סיכוי לחיים טובים והגשנו בקשה לאימוץ".

האימוץ/ ואכן, לאחר תהליך מיון ממושך אושר האימוץ ונילי התקבלה באהבה בבית משפחת דרוקמן. ההתחלה לא הייתה קלה בכלל. "בתקופה הראשונה נילי עשתה תעלולים לבדוק אותנו ואת הגבולות שלנו. היה לה צימאון גדול לאהבה. ברוך ה', היא גדלה לתפארת ונכנסה לגמרי למשפחה. היום היא נשואה ויש לה משפחה משלה".

רופאת משפחה/ לצד גידול משפחה ברוכת ילדים, שימשה במשך השנים רופאת משפחה בקופת חולים באשקלון. "עבדתי כרופאה בשכונת שמשון באשקלון. גרו שם עולים רבים. נאלצתי לטפל בעשרות רבות של פציינטים מדי יום. עם הזמן, שאבתי כוח מהמפגש היומיומי עם החולים".

זמן איכות/ בהמשך עברה לעבוד במרפאות ביישובי הסביבה. "יצרתי קשר חם עם המשפחות מהאזור, קשר שנמשך עד היום". לאורך השנים הקפידה לא לעבוד בשעות אחר הצהריים. "כך הצלחתי לשלב עבודה וגידול משפחה ברוכת ילדים. כשהייתי במרפאה הייתי כל כולי שם, וכשהייתי בבית הייתי עם הילדים".

קריירה/ מאמינה שכל אישה זכאית לפתח את כישרונותיה ויכולותיה. "אם זה טוב לה לצאת החוצה ולפתח קריירה - זה בהחלט חיובי. ומי שהיא אמא נפלאה בבית ולא צריכה את זה, זה גם טוב. אישה צריכה לעשות מה שטוב לה וטוב לביתה, וזה תלוי מאוד בכל אישה ואישה".

אובדן/ נכדה, אליהו אשרי הי"ד, למד במכינה הקדם-צבאית בנווה צוף כשהיה בן 18 נחטף ונרצח בידי מחבלים. אליהו, בנה הבכור של מרים אשרי מהיישוב איתמר שחזרה בתשובה, התחברה לרב ולרבנית דרוקמן והפכה לבת בית של ממש. "זה אובדן ואסון נורא. איבדנו ילד חמוד וטוב לב. בשנה האחרונה לחייו היה כל כך רוחני, ירא שמיים, מתפלל שעות".

פנסיה/ מאז שיצאה לגמלאות לפני 18 שנה היא משתדלת לשלב התנדבות, עזרה לנזקקים ושיעורי תורה ב'אורות עציון' שבגבעת וושינגטון, או מפי בעלה בבית המדרש שבביתם. "אם מתארגנים לטיולים בארץ אני נהנית מאוד. טיילתי הרבה בנגב אבל מוכנה ללכת לכל מקום בארץ".

בית פתוח/ בית משפחת דרוקמן הצנוע פתוח ופעיל לאורך כל שעות היממה. "יש הרבה שיעורים ותלמידים, אנשים ונזקקים נכנסים ויוצאים כל הזמן. זה חלק מהחיים שלנו. מפריע? בכלל לא. להפך".

אם זה לא היה המסלול/ "יש הרבה תחומים יפים בעולם שהייתי שמחה ללמוד ולעסוק בהם".

במגרש הביתי

בוקר טוב/ משכימה קום בין חמש לשש בבוקר. "מתפללת ומכינה ארוחת בוקר לבעלי, ובסביבות שמונה בבוקר יוצאת לשיעורים". חוזרת לרוב בשעת צהריים, לפעמים נשארת גם לשיעורים אחרי הצהריים. משתדלת ללכת לישון בשעה יחסית מוקדמת.

מוזיקה/ נהנית להאזין למוזיקה קלאסית, "לזמרים פחות. היו שנים שהייתי נוסעת לירושלים לקונצרטים, בעיקר של הפילהרמונית".

השבת שלי/ "הלב של השבוע. שבת משפחתית ועם אורחים. את סעודות השבת אנחנו אוכלים בדרך כלל בישיבה עם התלמידים, הרבה שנים זה ככה. ואם באים הילדים והנכדים הם מצטרפים אלינו לחדר האוכל או סועדים לבדם בבית. במהלך השבת הרב מעביר הרבה שיעורים".

דמות מופת/ "יש הרבה אנשים חשובים ומשמעותיים שפגשתי. משתדלת לקחת מכל אחד ואחד משהו".

משאלה/ "מקווה שעם ישראל ירבה את כבוד ה' בעולם, ואנחנו בתוכו".

מפחיד אותי/ "אני לא חיה עם פחדים".

כשאהיה גדולה/ "כל עוד אני חיה בעולם הזה, מתפקדת ובריאה ברוחי ובנפשי, אני מקווה שאוכל להמשיך לעשות דברים טובים".

rivki@besheva.co.il