"אם אני ממש מעצבן אותו אז בן אומר לי שאני מטורלל, ואני אומר לו שהוא שמאלן". אריה אלדד
"אם אני ממש מעצבן אותו אז בן אומר לי שאני מטורלל, ואני אומר לו שהוא שמאלן". אריה אלדדצילום: שלומי יוסף

לפני חמש שנים בדיוק, כשבתום ספירת הקולות של בחירות 2013 התברר שאריה אלדד נותר מחוץ לכנסת, "השתחרר מהכנסת", כלשונו, עלתה אצלו השאלה לאן הוא ממשיך ביום שאחרי.

"קודם כול נסעתי לדרום אמריקה לטיול של אחרי צבא-רפואה-כנסת, ואז חיפשתי מה אני רוצה לעשות", מספר אלדד. לרפואה הוא לא יכול היה לחזור, לאחר שבאירועי עמונה תשס"ו נפצע באורח בלתי הפיך בכף היד. "השוטרים גמרו את היכולת שלי לנתח. היה שם איזה מג"בניק שבדק האם האגודל שלי מסוגל להתכופף אחורה עד לזרוע, והתברר שזה אכן אפשרי", הוא מתאר באירוניה האופיינית לו, "רק שבדרך צריך לוותר על כמה רצועות. עברתי ניתוח שנחשב הצלחה ובזכותו אני אכן יכול לעבוד בבית בנגרייה למשל, אבל את התנועה של להביא את האגודל עד לכף היד אני לא יכול לעשות, כך שבחדר ניתוח אני לא יכול לעבוד. אז לימדתי בבית ספר לרפואה עד לאחרונה, אבל היה לי ברור שכמו הצבא וכמו הכנסת שנותרו מאחוריי, אני גמרתי פרק ואני רוצה לעשות משהו אחר".

המשהו האחר הזה היה תקשורת, בדגש על רדיו. אומנם גם קודם לכן עולם התקשורת לא היה זר לאלדד, "גם כשהייתי חבר כנסת הייתי כותב מדי פעם טורים בהארץ, מעריב וידיעות, אז חזרתי לזה אחרי הכנסת. אבל החידוש היה כשהציעו לי לשדר ברדיו תוכנית שבועית בגלי ישראל. בעצם סגרתי מעגל, כשאחרי כל השנים האלה חזרתי למה שהיה נקודת ההתחלה שלי – העבודה ברדיו".

ההיסטוריה של אלדד עם הרדיו החלה כבר בגיל 14, אז עשה את צעדיו הראשונים ברחוב הלני המלכה באולפני קול ישראל – תחנת הרדיו היחידה באותם ימים. התפקיד שמילא בשידור יכול להפתיע את מי שמכיר את אלדד של היום. "רוב האנשים שהקשיבו לי אז ב‑1964, כשדובבתי את נילס הולגרסן בתסכית הרדיו ששידרנו, היום כבר בפנסיה, אבל אולי הם זוכרים. עבדתי שם כמעט עשור וגם מימנתי חלק מלימודי הרפואה שלי באמצעות העבודה ברדיו. הפסקתי רק כשמוניתי לרופא גדודי באזורים שהיו רחוקים מהרדיו".

גלי ישראל היו הראשונים לתת לאלדד את המיקרופון בסיבוב שאחרי הפוליטיקה, אולם השידור לא נמשך הרבה זמן. "השידור עצמו היה מאוד נחמד, אבל התסכול היה שבאותה תקופה מספר המאזינים שלהם היה מאוד נמוך". ואז, בדיוק כשאלדד התלבט האם להמשיך בגלי ישראל, הגיע הטלפון מרדיו 103FM, אחת התחנות האזוריות של תל אביב והסביבה. "השותף של בן כספית להגשה היה בזמנו עמנואל רוזן, והוא נאלץ לעזוב בבהילות בעקבות כל מיני תלונות של נשים נגדו, והציעו לי להחליף אותו". התוכנית המשותפת, "בן ואריה", שמשודרת כל יום בחמש, זוכה להערכה בקרב הברנז'ה והמאזינים, ובכנס אילת לעיתונות שנערך לאחרונה אף זכתה בפרס תוכנית האקטואליה הטובה ביותר מטעת אגודת העיתונאים בתל אביב.

איך היה המפגש הראשון עם בן? הרי ברור שהביאו אותך כדי להתווכח איתו, זה יוצר מתח?

"הפורמט מאפשר התכתשות מילולית-פוליטית, וזה בהחלט יכול היה להיות מתכון לפיצוץ, אלא אם כן אתה מסוגל לשמור על מינון של חוש הומור בתוך התחום. נדמה לי שחלק מהתרומה שלי לתוכנית זה בצד של ההומור, גם בראיונות וגם בוויכוחים בינינו, וזה נותן קצת צבע וחיות לתוכנית, או לפחות עוזר לה לא לשקוע בתהומות הוויכוח האינסופי בין ימין ושמאל. אם אני ממש מעצבן אותו אז בן אומר לי שאני מטורלל, ואני אומר לו שהוא שמאלן".

"שמאלן"? מה רע בזה? למה הוא מתעצבן?

"זה מרגיז אותו כי הוא לא מחזיק מעצמו שמאלן, הוא חי בהכחשה", אלדד מחייך, "וברצינות – אני לא יודע למה הוא מצביע, ויש תחומים שבהם הוא באמת לא שמאל, בטח לא רדיקלי. הוא למשל בעד עונש מוות למחבלים, הוא נגד מסתננים, הוא אומנם בעד מדינה פלשתינית, אבל לא רוצה לראות את כל ההתנחלויות יורדות. אפשר לומר שבעניין הזה הוא די מרכז. שלא לדבר על זה שהוא תמיד מזכיר שהיה הראשון שנתן ל'אם תרצו' את הבמה הנרחבת למחקר נגד הקרן החדשה".

וכשאתם יוצאים מהאולפן העצבים נגמרים, או שעוד לפני זה?

"אין באמת עצבים. נדיר מאוד שיהיו. בחודשים הראשונים, כשעוד לא גיבשנו את הטון המדויק של התוכנית, אז היו מקרים שהתעצבנתי עליו, אבל זה חלף די מהר. היום הוא יכול להגיד בכל תוכנית שאם ייתנו לי להיות ראש הממשלה לחמש דקות, אני אבעיר את המזרח התיכון לנצח כך שלא יהיה אפשר לכבות אותו. כל פעם שמדברים על הר הבית הוא אומר לי 'האובססיה שלי זה נתניהו, האובססיה שלך זה הר הבית', ואני עונה לו שהאובססיה שלי הרבה יותר טובה משלו, כי היא תחזיק מעמד הרבה יותר זמן. ביום שנתניהו הולך, מה הוא יעשה? בשביל מה הוא יקום בבוקר?".

זה התפתח גם לרמה של קשר אישי? הפכת להיות מעורה בברנז'ה?

"אנחנו יכולים לשלוח משהו מצחיק אחד לשני בווטסאפ מדי פעם, אבל לא הרבה מעבר לזה. באופן כללי אין לי הרבה חברים, אני לא איזה איש רעים להתרועע שעכשיו צריך להתלבט לאיזה חבר לנסוע ביום שישי בבוקר, ובשבת אני בכלל לא נוסע, ככה שזה גם לא חסר לי".

ידידות עם נתן זהבי

פרופ' אריה אלדד (67) נחשב לסוג של חידה. אדם שקשה להכניס אותו למגירות המוכרות של המפה הפוליטית בתוך הימין. בנו של איש הלח"י המפורסם ישראל אלדד, ממשיך את המסורת החילונית אבל לא נוסע בשבת, ובניגוד לרוב הימין החילוני אומר שגם בלי קשר לשיקולים ביטחוניים אסור לוותר על גרגר אדמה של ארץ ישראל. נדמה שאלדד הוא אולי אחרון החילונים שנמצאים באזורי הקצה של הסקאלה הימנית. ולמרות זאת, נדמה שאלדד זוכה להרבה הערכה וכבוד גם מהצד השמאלי של המפה.

כשהגעת לבניין של 103, רדיו מאוד תל אביבי, הרגשת תחושה ש"הנה, הגיע ההוא הימני"?

"לא. דווקא הרגשתי פה הרבה כבוד, הרבה פרגון, גם מאנשי שמאל מובהקים כמו רון קופמן או נתן זהבי, שאני יושב איתו עכשיו בידידות רבה, ושפעם יצא לו באמצע שידור להגיד לי כמה הוא נהנה לראות אותי בגב האומה".

איך אתה מסביר את הפרגון הזה מלב הברנז'ה של התקשורת השמאלנית?

"תמיד פינקו אותי בדבר הזה. גם כשנלחמו איתי בחריפות, זה אף פעם לא היה מתוך זלזול בי או בטיעונים שלי. יש לי יותר חברים בשמאל בכנסת מאשר בימין, אבל זה טבע, כי בתוך הסיעה תמיד יש מתחים, וככל שאתה יותר קרוב לאנשים פוליטית, המאבקים על דברים מעשיים לגמרי כמו מי יהיה חבר באיזו ועדה, יוצרים מתחים. עם אילן גילאון למשל לא יכול להיות לי ויכוח על הקרדיט של מי מגיש את הצעת האי אמון הבאה, אז אני יכול ליהנות ממנו כאידיאולוג, כסוציאליסט, כנאבק על זכויות הנכים וכבנאדם שעושה ריבות מצוינות. עם גילאון התחבקתי כל פעם שנפגשנו. אני לא זוכר את עצמי מתחבק עם אנשי האיחוד הלאומי, כי שם תמיד הסכינים היו יותר קרובות ויותר מחודדות".

ואולי זה בגלל שאתה ימין חזק, אבל בלי כיפה? קשה היום להצביע על ימין חילוני אידיאולוגי כמוך.

"אין ספק שהעובדה שאני לא דתי הקשתה על השמאל להתמודד עם הטיעונים שלי. הרבה יותר קל לאיש שמאל להתמודד עם הימין הדתי בנושא המדיני, ולומר 'אצלכם זה עניין דתי, לא רציונלי'. יותר קשה להתמודד עם חילוני, מישהו שבא לכאורה מהמילייה שלהם. לוקח להם זמן להבין שאני חילוני בלאי, שלא מדבר רק על זה שהקב"ה הבטיח את ארץ ישראל לעם ישראל, אלא מתבסס על נימוקים היסטוריים, ציוניים, ביטחוניים. בסוף הוויכוח אני אומר להם שהבעיה הבלתי פתורה שלהם זה שארץ ישראל שייכת לעם ישראל על פי תורת ישראל, ואז אני מיד רואה איך הם מסתכלים אם אולי בכל זאת יש לי איזו כיפה על הראש, כי לא מסתדר להם שזו אמירה של אדם חילוני".

חסרים בימין של היום חילונים כמוך?

"הגרעין החילוני הפטריוטי הקשה הלך והצטמצם. אורי אריאל היה מטיח בי: 'כמה אנשים באמת אתה מייצג?' אני לא יודע, אולי אלף, אולי עשרת אלפים, אני לא יודע לספור אותם, אבל העובדה שאני הייתי שם אפשרה לאחרים לבחור בהם".

אז איפה כל החילונים האלה?

"הציונות הדתית, לפחות הגרעין הקשה שלה, לא סומכת על חילונים ימנים, ואריק שרון בגירוש מגוש קטיף קבר את זה לתמיד. הרי אם שרון שבנה הכי הרבה התנחלויות בגד בנו ככה, אז הלקח ברור: אף פעם לא לסמוך על החילונים בימין, כי הם יכולים לבגוד בך. כצל'ה אמר זאת בבירור: 'מי שאין לו שורשים אמוניים – לא יכול באמת להיות בעד ארץ ישראל'. אני חולק על זה. אני אמרתי לכצל'ה שיסביר איך זה שבכל עם ועם יש פטריוטים, למרות שהם לא דתיים. אף אחד לא שאל את מרגרט תאצ'ר, כשהלכה לפוקלנד, אם היא דתייה. ב‑1918, כשלנין עונה ליפנים על האיים הקוריליים 'עם לעולם לא יוותר על מולדתו הקדושה', לא שאלו אותו אם הוא דתי. יש בכל עם ועם גרעין פטריוטי, ורק אצלנו אם אתה אומר 'אני לא מוותר על גרגר אדמה של ארץ ישראל', אתה בהכרח דתי. למה? לא ברור, זה לא תמיד היה ככה. היו בעם היהודי הטבנקינים ואנשי ארץ ישראל השלמה ותנועת העבודה. רק בעשורים האחרונים אם אתה מדבר במונחים פטריוטיים, לכאורה לא רציונליים, אז או שאתה דתי או שאתה עוף מאוד מוזר. אז קוטלגתי כעוף מוזר".

איילת שקד מקבלת חיבוק מהציונות הדתית גם בלי להיות עוף מוזר.

"זה אדיר, ואני רוצה לראות אותה בראשות המפלגה, היא ראויה. היא הרבה מעבר לגברת נחמדה כפי שהיא נראית במבט ראשון. יש לה איכויות אמיתיות והיא יכולה להגיע רחוק".

השחיתות כאיום קיומי

מי שנחשבת לאמא של ז'אנר תוכניות האקטואליה שמשדכות בין מנחים משמאל ומימין, כמו זו של בן כספית ואריה אלדד, היא 'המילה האחרונה' בגלי צה"ל. הפורמט של שני מנחים מתווכחים שוכלל מאז לשני מנחים שגם מעלים מרואיינים, אולם הרעיון הבסיסי נשאר כשהיה. אחת מתופעות הלוואי של תוכניות מסוג זה היא לא פעם תזוזה של דעות המנחים, ואלדד מספר כי אכן הוא מזהה גם אצלם השפעה הדדית.

"אני מניח שהיה לי יותר נוח לעצום עין מכל מיני מעשים של נתניהו, אם לא הייתי יושב כל יום עם בן כספית. יש לו הרבה חומר בנושא מכיוון שהוא עוסק בזה באופן אובססיבי, ולפעמים הוא מספר לי סיפורים שהוא לא מפרסם. אני מתאר לעצמי שזו הסיבה שהנחת העבודה שלי היא שנתניהו יעמוד בפני כתבי אישום, ולכן אני לא מבין את ההתלכדות של הימין סביבו במהלך כמעט התאבדותי. אם הימין ילך איתו עד הסוף, ולא יתעורר בזמן כדי לבחור מועמד אלטרנטיבי, השמאל עלול לעלות לשלטון".

אלדד אמנם אינו אובססיבי לפרשיות נתניהו, אבל נושא השחיתות בהחלט בוער בעצמותיו. הוא איננו מתומכי הפגנות השמאל נגד השחיתות, אבל ברמה המהותית הוא כן מזהיר ומזהה את הסכנה שהשחיתות מציבה בפני מדינת ישראל. בתקופת כהונתו בכנסת היה אלדד ממקימי השדולה למאבק בשחיתות, ולאחרונה אף הוציא את הספר 'אוגנדה', רומן בדיוני שמבוסס על פרשיות אולמרט, אך למעשה נועד לבחון את השאלה האם מנגנוני ההגנה של מדינת ישראל מספיק חזקים בכדי להתמודד עם שחיתות שלטונית.

"כשיצאתי מהכנסת כתבתי את הספר "דברים שרואים מכאן", על השאלה מה קורה לראשי ממשלה מהימין כשהם מגיעים לשלטון. התלבטתי אם להכניס את אולמרט לרשימת ראשי הממשלה של הימין, כי הוא לא הגיע לשלטון מהימין. אבל תוך כדי הכנת הפרק עברתי על הרבה מאוד מקורות, והצטברו כמויות אדירות של חומר על מעשי השחיתות של אולמרט. ראיתי איך כחבר כנסת צעיר הוא הפך את עצמו לחוד החנית למאבק בשחיתות ובפשע, וכמי שהיה בעצמו פעם חבר כנסת חדש שיודע מה היכולות שעומדות לח"כ, הופתעתי שהוא הצליח לעשות דברים שאף אחד לפניו לא עשה, בלי אמצעים, ובלי כלים של משרד ממשלתי או ראשות ועדה. קראתי את העדות שלו בפרוטוקולים של ועדת החקירה הממשלתית למלחמה בפשע המאורגן, שקמה בין השאר בעקבות פעילות משותפת שלו עם יוסי שריד, ולא הבנתי מאיפה היו לו כאלו מקורות טובים. מהניסיון שלי, מי שבאים לחברי כנסת זה לא מקורות טובים, אלא בעיקר כל מיני נודניקים עם בעיות שיש להם עם הרופא ההוא או ראש העיר הזה.

"ואז הסתכלתי יותר לעומק, וראיתי שהוא בא לוועדה הזו עם חומרים וסיפורים על רשימת 11 ראשי הפשע המאורגן בארץ, אבל באופן כמעט עקבי הוא סיפק חומר על חצי מהפשיעה, ומהחצי השני הם התעלמו. אין לי דרך להוכיח שזה היה מכוון. זו השערה פרועה שאין לה שום ביסוס והאנשים האלה כולם מתו, ולכן הכנסתי את זה לרומן בדיוני שקראתי לו 'אוגנדה' כדי להגיד שזה לא פה בכלל, אלא במדינה דמיונית שלא קמה. נכון ש-95% מהחומרים באוגנדה הם מתועדים וממוסמכים, אבל מה שרציתי להעלות זה לא את העובדה שבישראל היה ראש ממשלה שלקח שוחד. את זה קבע בית המשפט. אני רוצה לשאול את השאלה האם מנגנוני הבקרה והסינון שיש במדינת ישראל, מספיקים כדי למנוע מהפשע המאורגן להשתלט על הממשלה".

אתה באמת חושב שמשהו כזה יכול לקרות בישראל?

"בוודאי", הוא נחרץ, ואף מספק סיפור אמיתי לחלוטין שתוצאותיו צריכות להדליק נורה אדומה אצל האזרח הקטן. "אחרי שהקמנו בכנסת את השדולה למלחמה בשחיתות, בא אליי מישהו מכפר ערבי ליד נצרת, וסיפר לי את הסיפור הבא, בליווי תיק מסמכים שמוכיחים את הסיפור. הוא סיפר שבבחירות לראשות המועצה שלהם אחת החמולות ניצחה בהפרש קולות זעום, ויום אחרי שראש המועצה נבחר, הוא נכנס למשרד ראש המועצה, קרא אליו את כל קרוביו וידידיו, ולקח מהם הלוואות בסך של שבעה-שמונה מיליון שקל עם ריבית של עשרה אחוז, וחתם על זה בשם המועצה. ראיתי את הצילומים של השטרות. עברה חצי שנה שבה הוא כמובן לא שילם כלום, ואז באו כל קרוביו וידידיו וכמו הוצאה לפועל - ניקו את המועצה מכל הרכוש שלה. בעקבות המקרה משרד הפנים פתח בחקירה, והמסקנה הייתה שאותו ראש מועצה בכלל לא לקח פרוטה מהידידים שלו. כל זה היה תרגיל עוקץ כדי שהם ייקחו את רכוש המועצה באמצעים חוקיים.

"בעקבות הסיפור הזה הגיע לשדולה נציג משרד הפנים ואמר לי שלא רק שהכול נכון, אלא שיש אצלם במשרד עוד עשרים-שלושים תיקים כאלה. 'למה אתם לא הולכים עם זה למשטרה?' שאלתי, אז הוא ענה לי: 'אני רואה שאתה חדש בתחום. תבין, התיק הזה הוא נכס. השר מחזיק את התיקים האלה, ולפעמים הוא צריך משהו. אז הוא קורא לראש החמולה אליו למשרד לשיחה, ומבהיר לו שאם הוא לא רוצה ללכת לכלא, שיסדר שלוש מאות מתפקדים למפלגה כזו או אחרת, וככה הוא מקבל אותם בלי להעביר כסף, בלי שוחד, ובלי כלום'. ואז אתה מקבל סיפור כמו הפריימריז ב-2007 על ראשות מפלגת העבודה. עמי איילון התמודד נגד אהוד ברק. אתה מכיר את ההבדלים בתפיסת הביטחון הלאומי בין עמי איילון לאהוד ברק?".

לא.

"גם אני לא, אבל מתברר שהתושבים בדיר אל אסד מאוד בקיאים בסוגיה, ולכן 95% מהאנשים בדיר אל אסד ובעוד כמה כפרים ערביים בגליל, מעדיפים בבירור את תפיסת הביטחון של אהוד ברק על פני זו של עמי איילון. גויסו שם 3,000 קולות לטובת ברק, ובסופו של יום ברק גבר על איילון בפער של 2,700 קולות. ואז אני מבין ששחיתות יכולה להיות איום קיומי, כי את מה שאני חושב שאני רואה כאן במבט מבחוץ, ייתכן שיש מישהו שיודע ברמת ההוכחות, ואז הוא מחזיק את ברק באזור מאוד רגיש".

אלדד נזהר מלהטיח האשמות בברק או בפוליטיקאים אחרים, ומסתפק בהצגת העובדות. מבחינתו, עצם קיומו של ריטואל פוליטי כזה הוא הבעיה: "ברק הוא רק דוגמה, כי כבר ראינו מה קורה כשראש ממשלה מרגיש מאוים ברמה שהוא עלול ללכת לכלא. ראינו אצל שרון שכשהכותרות בכל העיתונים היו שעומדים להגיש נגדו כתב אישום, הוא הלך לספין הענק של ההתנתקות. כלומר, כשהשחיתות תופסת בן אדם, והוא מנהיג מדינה, היא עלולה להוביל אותו למהלכים מסוכנים, כי הוא מעריך שזה מה שיכול להציל אותו. אז כן, זה איום קיומי".

איפה הבל"ד של הימין?

אתה עצמך שוקל לחזור לפוליטיקה?

"בשנתיים האחרונות בכנסת כבר הרגשתי שאני חוזר על עצמי. בגלל האידיאולוגיה שלי אני לא יכול להיות שר בממשלה, כי מיד אצביע אי-אמון, מה שמותיר לי רק את האופציה להיות ח"כ באופוזיציה. במצב כזה יש רפרטואר מוגבל של אפשרויות שאתה יכול לעשות, ואחרי תקופה מסוימת הרגשתי שמיציתי את העניין. לכן לא נורא הצטערתי שלא נבחרתי עם מיכאל בן ארי".

אתה מתחרט שרצת איתו? טעיתם כשבזבזתם את קולות הימין?

"אין בי חרטה, כי אני חשבתי ועדיין חושב שאופוזיציה ימנית לנתניהו זה דבר קריטי. אם הבית היהודי היה באופוזיציה, הוא היה יכול לתקוף את נתניהו על ההתנהלות שלו, אבל מכיוון שהם בקואליציה אין אף אחד בכנסת שאומר את הדברים הללו. מישהו צריך להיות הסמן של האידיאולוגיה הימנית בכנסת. הפוליטיקה היא אומנות האפשרי, כמו שאומרת הקלישאה החבוטה, ובשם הקלישאה הזאת מדחיקים את האידיאולוגיה. מישהו צריך להיות המרצ של הימין, הרשימה המשותפת, הבל"ד שלנו, שתהיה חופשייה מכבלי התקינות הפוליטית, וגם מכבלי המשמעת הקואליציונית".

מה דעתך לגבי הריצה של פייגלין ו'זהות' במפלגה נפרדת?

"משה פייגלין היה האדם הראשון שהגיע אליי אחרי שעזבתי את הצבא והציע לי להצטרף לפוליטיקה, עוד לפני שהרב בני אלון הציע לי להצטרף לאיחוד הלאומי. הוא סיפר לי על התוכנית שלו להשתלט על הליכוד. אמרתי לו שאין לנו ויכוחים אידיאולוגיים גדולים, אלא שגם אם הוא ישקיע עשר שנים ובסוף ישתלט על הליכוד בעבודת נמלים ויהיה יו"ר הליכוד, יקום מישהו שיגיד 'חייזרים השתלטו על הליכוד – אני הליכוד האמיתי', ואז בבחירות פייגלין כראש הליכוד יקבל שלושה מנדטים, והאחר שיקבל את 'הליכוד האמיתי' או איך שהוא יקרא לזה, יקבל את שאר המנדטים. אבל הוא לא הבין את זה, וגם כשהוא הבין את זה אחרי שהקדיש עשר שנים מהחיים שלו והגיע להישגים מעניינים בתוך הליכוד, הוא לעולם לא יבוא ויגיד 'תשמעו, טעיתי'. אז עכשיו הוא מקים קיוסק אידיאולוגי קטן, בתקווה שיום יבוא ויהיה קיוסק אידיאולוגי גדול. זה לגמרי מקובל עליי, רעיון מעניין".