בשבע מהדורה דיגיטלית

ליקוי לבנה

חופש הביטוי נמדד דווקא כשהביטוי מעצבן, והוא מצרך נדיר בתקופה שבה החדשות נפתחות בסערה רק כי מישהו אמר משהו

יאיר שרקי , ט' בשבט תשע"ח

יאיר שרקי
יאיר שרקי
צילום: יח"צ

מרוב סערות ושערוריות-פייק שהיו כאן השבוע, קשה להאמין שרק חמישה ימים חלפו מסערת ההפגנה סמוך לבית הכנסת של אביחי מנדלבליט. אבל שווה להתעכב על המקרה שהיה במוצאי השבת האחרונה, שדווקא היה בשבילי שיעור מעניין.

כמו כולם ראיתי את הדיווחים שהתקבלו כבר במוצאי השבת על הפגנה שנערכה מול בית הכנסת 'ניגוני חיים' שבו מתפלל היועץ, עם ההדגשה שמנעו ממנו לקרוא קדיש יתום על אמו. התיאורים משכונת כפר גנים בפתח תקווה היו חריפים והתחרו זה בזה ברמת הזעזוע מהאירוע. שנה של הפגנות-מוצ"ש סמוך לביתו תוך הפרעה לשכניו והפעלת לחץ כבד לקראת ההחלטה המשפטית שעליו לקבל בעניין ראש הממשלה נתניהו, נתקלה באדישות. רק מעשיית הקדיש איחדה ימין ושמאל בגינוי נגד המפגינים שחצו קו אדום.

עשרים וארבע שעות אחר כך, כשהחדשות כבר נדדו לנושא הבא, הגיע אליי חומר חדש מאותו אירוע. בעידן הדיגיטלי, שבו אפשר להעביר כל קובץ בוואטסאפ, במייל או בענן, נדירות הפעמים שבהן מישהו מגיע עם כרטיס זיכרון מקורי, ישירות מהמצלמה. הורדנו את הקטע למחשב. 32 שניות עברו מהרגע שהיועץ מופיע בעדשת המצלמה, מתבונן במפגינים, מופתע מעט, ועד שהוא נבלע בפתח בית הכנסת. איש לא מתקרב אליו למעט המצלמה שמלווה אותו, איש לא קורא קריאות. מישהו לוחש, כנראה לצלם: "הנה מנדלבליט", ועוד קול נשי נשמע אחרי שהוא עבר: "איך פספסתי אותו". וזהו.

מצפייה בחומר המלא, 25 דקות שצולמו שם בשביל הסרט התיעודי 'לכל שבת יש מוצ"ש' שמלווה את המחאה, המסקנה שלי היא שהמפגינים פשוט היו מופתעים. מנדלבליט תפס אותם לא מוכנים. אחרי רגע המפגש הזה מתחילה התפילה בבית הכנסת. רבע שעה המפגינים עומדים לבדם בחוץ ומכינים את טקס ההבדלה האלטרנטיבי, שאותו ניסו לתזמן לרגע יציאת המתפללים מבית הכנסת. תוך כדי מזיגת מיץ ענבים לכוסות הם דנים ביניהם מה תהיה התגובה למחאה. חלק משוכנעים שתהיה סערה גדולה, אחרים עונים להם שהמטרה היא דווקא הפגנה שקטה, וכשאחת המפגינות מעלה את החשש שמנדלבליט ייצא מדלת אחרת ולא ייתקל בהם שוב, עונה לה אחד מראשי הקבוצה שאין דבר, הרי יהיה מי שכבר יספר לו.

נר ההבדלה מוכן גם הוא והטקסטים מחולקים למשתתפים, כעשרה בסך הכול. אחרי כמה דקות מגיעים למקום שוטרים, אבל לא ניגשים אליהם. המתפללים מתחילים לצאת למרפסת לברכת הלבנה וה"הבדלה" מתחילה. שלוש דקות של טקסט שכולל שימוש תמוה ומזלזל בשם ה' המפורש לצורך המחאה. אבל עדיין שקט. כמה מהמתפללים פונים לשוטרים כדי שיסלקו את המפגינים, ובעיקר את המצלמה, ורק בשלב הזה מתחילה המהומה. חילופי הצעקות בין מתפללים למפגינים הוסרטו כשמנדלביט כבר לא היה שם כדי לשמוע אותם, לאחר שחמק מדלת צדדית כשהוא מלווה באשתו.

בגלל האירוע הזה מנדלבליט אכן לא אמר קדיש על אמו בתום קידוש הלבנה אלא הסתפק בקדיש יתום של ערבית, אבל איש לא מנע זאת ממנו או הפריע לו באמירת הקדיש. זו הייתה החלטה שלו מתוך חשש שנוכחותו תגרום להתלקחות של מהומה. להערכתי הלא מלומדת, אם היה יוצא למרפסת איש לא היה מונע ממנו לומר קדיש, אם כי אולי בדרך החוצה הוא היה נתקל בקריאות. אני משוכנע שאף אחד מהמפגינים שם גם לא זכר, או ידע, שזהו מוצאי שבת שבו אומרים קידוש לבנה ושהיועץ אמור לקרוא קדיש בסיומו.

הפרטים האלה חשובים דווקא כי יש לי הרבה ביקורת על המחאה. על עצם הניסיון להשפיע על החלטה משפטית מקצועית, על המיקום - מול בית הכנסת, וכמובן על הזמן - עוד לפני צאת השבת. אבל חופש הביטוי נמדד בדיוק כשמדובר בביטוי שאנחנו לא אוהבים, וכמעט מביך לכתוב את מה שלומדים בשיעור אזרחות של כיתה י'. אפשר להאשים כרגיל את התקשורת שניפחה את הסיפור, אבל הפעם מי שהוביל את הזעזוע היה משרד המשפטים בעצמו. העוזר הבכיר של היועמ"ש גיל לימון לא היה רץ מאולפן לאולפן ומתחנת רדיו אחת לאחרת בלי אישור והכוונה מהבוס. כך גם ד"ר רז ניזרי, המשנה ליועמ"ש, מרואיין נדיר ביותר שפתאום ניאות להגיב ברדיו ובטלוויזיה. שניהם, אגב, תיארו כיצד היועץ הותקף בצעקות כבר בכניסה, תוך שמאירים עליו בפרוז'קטור. ובכן, הפרוז'קטור המדובר הוא מן הסתם התאורה המוצמדת לכל מצלמה מקצועית בשעת חשיכה. צעקות? לא שמעתי אפילו אחת.

היה כאן אירוע לא נעים, אבל למה מנדלבליט אִפשר את ההגזמה בתיאור שלו? זה בוודאי מטריד שרודפים אחרי אדם עד לבית הכנסת שלו, וייתכן שבחוויה האישית של היועץ קבוצת המפגינים נראתה מאיימת יותר ממה שהייתה במציאות, אבל מנדלבליט ביטא כאן מצוקה אמיתית. הוא מרגיש מבודד, מול לחץ עצום משני הכיוונים. אין החלטה שיקבל, בין אם להעמיד את נתניהו לדין ובין אם לסגור את התיק, מבלי שיחטוף ביקורת צולבת. לא במקרה שמענו מסביבתו את חיבוטי הנפש שלו כיצד לנהוג בנתניהו ואת החשש שיקראו לו להתאבד, כפי שהמליץ אמנון דנקנר המנוח לפרקליט המדינה לדור אחרי הזיכוי החלקי של אולמרט ב‑2012. סיפור הקדיש אִפשר לו להמחיש עד כמה חזק הלחץ שמופעל עליו, ולזכות לרגע של אהדה ציבורית. אפשר היה לוותר על ההפרזה בדרך.

נמצא בפרטים הקטנים

לא פחות חשוב מהפער בין הדיווחים הראשוניים ובין התמונה המלאה שהתגלתה לי בתיעוד משם, היה מעניין לראות את התגובות לפרסום שהבאתי. חברים מימין שבדרך כלל האמת חשובה להם, וגם סתם טוקבקיסטים, התנפלו והסבירו לי כיצד פרסום האמת משרת את האינטרסים של קבוצה אנרכיסטית. מנגד, בטוויטר קיבלתי מחמאות מפעילי שמאל שבעבר צייצו נגדי ופתאום התחילו לשבח, כי הסיפור היה נוח להם. רק הפוזיציה מדברת. בהמשך, אגב, שידרנו עוד כמה קטעים שמספרים את השתלשלות העניינים שפירטתי כאן, אבל נוכח התגובות אני בספק אם בכלל נשאר מישהו שהפרטים המדויקים מעניינים אותו.

חופש ביטוי סלקטיבי

ואפרופו פוזיציה וחופש הביטוי. באותו ערב, כפי שפורסם לראשונה בערוץ 7, הרמטכ"ל הורה לרב הצבאי הראשי לבטל פגישה שנקבעה מראש עם הרב הראשי הרב יצחק יוסף. חטאו של הרב הראשי היה שיחת הטלפון לרב שמואל אליהו, שבה בסך הכול השמיע עמדה שמשותפת לרוב רבני ישראל - נגד השירות המשותף בצה"ל.

ליברמן, שהבטיח להרחיק מביקורים ומשיחות בצה"ל את הרב שלמה אבינר שקרא לא להתגייס ואת הרב שמואל אליהו שאמר שצריך לפטר את איזנקוט, הגיע למסקנה שגם הרב הראשי, גורם ממלכתי רשמי שהביע עמדה מתונה בהרבה, לא יוכל להיפגש עם הרב הצבאי הראשי, שאמור לעמוד מולו בקשר ויושב איתו במועצת הרבנות הראשית מתוקף תפקידו.

בלשכת הרב יוסף מלמלו משהו על כך שהפגישה נדחתה בגלל הלוויה של דודו, בלשכת הרב קרים התחמקו במבוכה, ובדובר צה"ל מסרו "אין תגובה" רועם. אבל גורמים שמצויים בפרטים אישרו באופן חד משמעי שהביטול היה בגלל הוראת שר הביטחון לרמטכ"ל, שהנחית את ההוראה על לשכת הרבצ"ר. למרבה ההפתעה, כל אלו שזעקו בעד חופש הביטוי ונגד סתימת פיות, למשל של מפגיני פתח תקווה, נעלמו כאן. פתאום החרמת הרב הראשי בגלל עמדה הלכתית נשמעה דווקא צעד הגיוני.

מי שהציב, בלי להתכוון, את המראה מול פרצופם של אבירי חופש הביטוי הסלקטיביים, הוא דווקא שר הביטחון. ליברמן, שמשדר בשבוע האחרון מצוקה אלקטורלית חריפה, החל בצילומים המתריסים שלו כשהוא שותה קפה באשדוד בשבת בבוקר וכלה בעימות המבוים עם דרעי, שחרר הוראה על חרם נוסף, באמצעות התחנה הצבאית, הפעם נגד המשורר יונתן גפן אחרי שהשווה בין אעהד תמימי, הנערה הסוטרת מנבי סאלח, לאנה פרנק וחנה סנש.

מיותר לציין מה דעתי על הפרובוקציה של גפן, אבל קו ישיר עובר בין החרמת הרבנים להחרמת האומן. שני הצדדים הביעו עמדות שנמצאות בקצוות של הקונצנזוס בישראל. גפן כנראה חרג יותר, לפחות מנקודת מבטי, אבל זה לא משנה את העיקרון. אגב, מנדלבליט לא החמיץ את ההזדמנות והביע פעמיים את עמדתו שלשר הביטחון ולרמטכ"ל אין סמכות להכתיב תוכן לגל"צ, עמדה שלא שמעתי באותה צלילות ובהירות כשגורמים בצבא ניסו להתערב בתכני התוכנית של אראל סג"ל. אולי כי דיבורים מהפוזיציה לא שמורים רק לטוקבקיסטים, וגם יועצים משפטיים יודעים לעשות חישובים תקשורתיים.

לתגובות: 2sherki@gmail.com