בשבע מהדורה דיגיטלית

"בית דינא שריא"

חכמי ישראל נזהרו מלהיות מקילים שיטתיים, שלא ייראו דבריהם כסחיפה הלכתית במקום פסיקה הלכתית ראויה.

הרב יואל קטן , ט"ז בשבט תשע"ח

הרב יואל קטן
הרב יואל קטן
צילום: אתר ישיבה

מסופר במסכת עבודה זרה (לז, א) שרבי יהודה נשיאה, נכדו של רבי יהודה הנשיא, היה הולך בדרך עם רבי שׂמלאי משמשו. "אמר לו: שׂמלאי, לא היית אמש בבית המדרש כשהתרנו את השמן (שמן של גויים, שכמה דורות קודם נגזר עליו שהוא אסור באכילה). אמר לו: בימינו תתיר אף את הפת! אמר לו: אם כן קרו לן בית דינא שריא" (אם נתיר גם אכילת פת גויים יכנו את בית דיני בכינוי הגנאי 'בית דין מתיר', מפני שהתרנו כבר שלושה היתרים מחודשים).

ומבאר רבי ישעיה דטרני בביאורו תוספות רי"ד: "פירוש, מפני שגם בפת לא יכלו רוב הציבור לעמוד בה (בגזירת איסור פת גויים), וכמו שהתרת את השמן - מטעם זה תתיר גם את הפת! והוא ענה: גם הפת הייתי מתיר אילולי שכבר התרתי שני דברים" (ואיני יכול להתיר דבר נוסף כי אז יקראו לבית דיני "בית דינא שריא"). ומסביר הרב עובדיה מברטנורא (עדויות ח, ד): "שכל בית דין שמתיר שלושה דברים שאין ההיתר שלהן פשוט - קרו ליה בי דינא שריא". ובשו"ת שלמת חיים (סי' תתשפח) מוסבר: אמנם "כח דהתירא עדיף" – "אבל יש לו גבול שלא יעברנו". ועל פי הגמרא הנ"ל ברור שמדובר גם בגבול איכותי ותוכני, וגם בגבול כמותי.

נזכרתי בגמרא זו ובדיון שסביבה כאשר עברתי על הספר החדש 'אבוא ביתך', שאלות ותשובות בנושא זוגיות ומשפחה. שני מחברים לספר, שני תלמידי חכמים החיים עמנו, אב ובנו. האב הרב דוד, ראש ארגון רבני צֹהר ורבה של העיר שוהם (שהיה אף מועמד לכס הרב הראשי לישראל), כתב את בסיס הספר ואת עיקר התוכן ההלכתי שבו, והבן הרב אברהם, למדן מבריק ורהוט-כתיבה, מרבני ישיבת הר עציון, ערך והוסיף ושכתב. ההקדמות לספר מאת מחבר א' ומחבר ב' מרתקות וייחודיות, ומציגות באופן מרגש את שיתוף הפעולה הלמדני המיוחד, שבא לידי ביטוי ביצירת הספר בידי שני תלמידי חכמים שאחד מהם הוא אביו ורבו של משנהו.

הספר עוסק כאמור בבירורים הלכתיים בענייני אישות ומשפחה, כאשר בעקבות שאלה המוצגת כאב-טיפוס של שאלות מסוגה בתחומה, מובאת פתיחה שבה מובהר הרקע המציאותי שסביבו בקעה ועלתה הדילמה ההלכתית, אחריה מובאות באופן מסודר ושיטתי, סעיף אחרי סעיף, הנקודות ההלכתיות שבהן יש לדון סביב שאלה זו על מקורותיהן, כולל פסקי רבנים בני דורנו, והתייחסות המחברים אליהן. בסוף כל פרק נמצא סיכום בהיר ומפורט, שבדברים חדים ורהוטים קובע את עמדת המחברים הלכה למעשה בשאלה הנידונה, כפי הבנתם וגישתם והכרעתם. כ"ה נושאים נידונים בספר זה, מהם כבדי משקל מאוד ואקטואליים בעיקר בדורנו, חלקם אף גורליים לשואלים עצמם ולעיתים גם לציבור כולו, ורק בארבעה מהם נדון כאן.

כך למשל בפרק השני, אשר דן ב"תכנון משפחה" על פי ההלכה, מביאים המחברים שתי דעות מה כוללת מצות "לָעֶרֶב", הקיימת אחרי שילדו בני הזוג כבר בן ובת וקיימו מצות פרייה ורבייה. דעה אחת מחייבת, בחומרה אומנם פחותה מאשר במצות פרייה ורבייה, ללדת עוד ילדים כפי האפשר, ודעה אחרת קובעת שמצות "לערב" מחייבת אך ורק לידת בן ובת נוספים, ותו לא. דא עקא, שהדעה השנייה היא דעה זניחה ושולית בהלכה, שלא נאמרה על ידי אף אחד מגדולי הפוסקים, למרות שיש בה היגיון רב. להפך, למרות שמאוד הגיוני היה לומר שמצות "לערב" שמדרבנן מוסיפה רק עוד נדבך אחד מקביל למצות פרייה ורבייה מדאורייתא, ברור מתוך כך שכל הראשונים והאחרונים ונושאי הכלים בשולחן ערוך לא הביאוה, שהם לא סברוה.

המקור היחיד שבו מוזכר שניתן להסתפק לקיום מצוות "לערב" בבן ובת נוספים בלבד, הוא ברשימת פסקי החיבור 'נימוקי יוסף' שנכתבה על ידי אחד מחכמי איטליה, כאשר בחיבור עצמו אין לכך זכר, ואולי מדובר בטעות או בהרהורי ליבו של אותו מחבר. האם זו דעה שקולה לדעת כל שאר הפוסקים?

לתדהמתי המחברים מקילים בנושא באופן גורף. מסקנתם היא ש"כשהוליד אדם ילדים וילדות (ולפחות בן ובת), והוא סבור שאם יוסיף להוליד ייווצרו מכך קשיים כלכליים, זוגיים או חינוכיים, הרי שמעיקר הדין אין הוא חייב להביא ילדים נוספים לעולם". האם אין כאן שאלה הרת גורל העוסקת בהולדת ילדים נוספים שכל אחד מהם עולם מלא, הזוקקת בירור הלכתי פרטני עם תלמיד חכם, כפי שהם קבעו בתשובות אחרות? האם ההכרעה מסורה לשיקול דעתו הפרטי של כל זוג על פי נטיותיו לראות בחומרה יותר או פחות גדולה את קשייו הכלכליים? (ולאיזה זוג צעיר אין קשיים כלכליים?) גם לפי המקורות שמביאים המחברים אי אפשר להשאיר את תורת כל אחד ואחד בידו באופן פשוט וגורף!

רב הקהילה נשכח

פרק ד' עוסק בשאלה הכאובה של הפריה מלאכותית לרווקה. קללת הרווקוּת המאוחרת פוגעת היום בכל חלקה טובה, וקיימת תופעה רחבה ומצערת שבנים ובנות איכותיים רבים לא מוצאים במשך שנים בן זוג מתאים. הבנים יכולים בשעת הדחק לחכות, ורבים מהם נישאים באמת בעשור החמישי לחייהם. אבל אצל הבנות רכבת הפריון דוהרת קדימה, ובהמשך העשור הרביעי הסיכוי להיריון טבעי, גם אם יימצא בן זוג, הולך ופוחת. אפשר לדחות את הקץ בכמה שנים בעזרת שאיבת ביציות ואכסונן עד למציאת הנסיך המתאים, אבל בנות רבות נוטות לפתרון האחרון לפי דעתן: הפריה חוץ גופית על ידי תורם גוי אנונימי וגידול ילד ברווקותן. ייתכן באמת שלא נעברה על ידן שום עבירה מפורשת, אבל בוודאי שקיימת כאן בעיה ציבורית-הלכתית ממדרגה ראשונה, ויש להכריע עד כמה רוח ההלכה היהודית סלחנית לחריגה זו, ועד כמה תיפגע החשיבות העליונה שבחיזוק כוחה של המשפחה היהודית מדרכי פוריות עקלקלות אלו, למרות המודעות לכאב של אותן רווקות.

ואומנם גם הרבנים סתיו אינם מתירים הפריה חוץ גופית לרווקות לכתחילה, אבל כן "בנסיבות מיוחדות ולאחר קבלת היתר מתלמיד חכם". לענ"ד זהו מעין בלוף הלכתי – איזו רווקה מבוגרת על סף סיום פוריותה אינה נמצאת בנסיבות מיוחדות? אולם עוד לפני כן הם עושים לדעתי מעשה שלא ייעשה: בין הראיות שהם מביאים להקל בשעת הדחק, הם מצטטים "מסמך בכתב ידו של הרב עובדיה יוסף" שמחזיקה אישה אנונימית, "שבו התיר לה להרות כשהייתה רווקה מבוגרת" (עמ' 87). האם מסמך עלום כזה ראוי לבוא בקהל פסיקה הלכתית? לענ"ד זהו מעשה חמור, וטוב היה שלא הייתה מובאת ראיה מפוקפקת זו כלל בספר זה.

בפרק ו' דנים המחברים בהיתר לבחור או בחורה להינשא לבחיר/ת ליבם שאינו/ה שומר/ת מצוות. אחרי הבאת הצדדים השונים לעניין זה, והדגשת חשיבות בניין בית יהודי כשר, הם מכריעים: "ראוי להימנע ככל האפשר. עם זאת, כאשר קיים מצע משותף של אמונה ומחויבות בסיסית להלכה, אין צורך לדקדק בציציותיו של בן הזוג". לענ"ד זוהי מסקנה מזעזעת. יש כאן היתר מפורש לשאת בן זוג או בת זוג שאינם מחויבים ממש לשמירת מצוות, בלי לשים לב להשלכות החמורות שהדבר עלול להביא לעתידו של בן הזוג שומר המצוות ולעתיד ילדיו. סיפורי הצלחה בודדים של בני זוג מאושרים אינם יכולים לחפות על כישלונות רבים מספור. כך לא בונים בית המבוסס על התורה והמצוות!

בפרק י"ד נידונה שאלת האפשרות לערוך חופה בבית הכנסת, בניגוד למקובל. אין ספק שצודקים המחברים שמדובר במנהג מאוחר שנובע בעיקרו ממאבק ברפורמים שכמעט אינו רלוונטי היום, ושיש מקום להקל בדבר בשעת הצורך. אבל במסקנה לא מוזכר כלל רב בית הכנסת המיועד, או הקהילה ומנהגיה, כפונקציה להכרעה המעשית בשאלה זו, ומוזכר רק הצורך לשמור על אווירת של צניעות וכובד ראש בבית הכנסת. לדעתי זו השמטה משמעותית. בעניינים הקשורים לכלל ולקהילה ולשימוש בנכסיה, אי אפשר בשום אופן להימנע מלהתייחס לסמכות נציגי הקהל וקל וחומר רב הקהילה. איך הם נשכחו במהלך הדיון?

הרבנים לבית סתיו הם תלמידי חכמים, והם ידידיי. הם לא ביקשו את הסכמתי או את חוות דעתי לספר 'אבוא ביתך' ולפסקים שנמצאים בו. אולם ראינו עד כמה נזהרו חכמי ישראל מלהיות מקילים שיטתיים, שלא ייראו דבריהם כסחיפה הלכתית במקום פסיקה הלכתית ראויה. בספר זה לדעתי נחצו גדרות וטושטשו גבולות, יותר משלוש פעמים. מי שמכריז על עצמו בפומבי כ"בית דינא שריא", אינו אמור להיות מופתע כשהוא מקבל התייחסות ראויה לכך מרבני ישראל.