בשבע מהדורה דיגיטלית

הקלטת הלוהטת

בעידן הפייק ניוז הקלטות אולי נותנות תחושה של אמת אותנטית, אך למעשה גם הן מציגות מציאות מאוד חלקית

יאיר שרקי , ט"ז בשבט תשע"ח | עודכן: 18:27

הסנסציה מנצחת את השיקול העיתונאי. שרה נתניהו
הסנסציה מנצחת את השיקול העיתונאי. שרה נתניהו
צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

אם לסכם במילה אחת את חדשות השבוע או החודש האחרון: הקלטות.

זו מילת המפתח שמדליקה את עיניו של כל כתב או עורך חדשות, נוסחת הקסם שמבטיחה קליקים ורייטינג וטראפיק, ולא כל כך משנה התוכן. לא משנה מי המקליט ומי המוקלט, העיקר שהשורש קל"ט יופיע באותיות אדומות בכותרת. שכולם יראו את הקולות ואת הלפידים. מרשימה חלקית של המוקלטים האחרונים קשה למצוא מכנה משותף אחד: מיאיר נתניהו וניר מימון ועד להוריהם קובי מימון ושרה נתניהו, אריה דרעי, יולי אדלשטיין, משה גפני, ואפילו גם בכירי המשטרה ומח"ש סיפקו לא מעט חומר. גם רבנים כמובן הם יעד אטרקטיבי להקלטות, מהרב עובדיה המנוח ועד הרבנים שצולמו בחשאי כשהם תוקפים את השירות המשותף בצה"ל.

מה יש בהן בהקלטות שהופך אותן למושא התשוקה של העיתונאים והציבור? פרט לריגוש שבשמיעת אנשים בשעת כעסם, עליבותם או סודם, זו השאיפה לאותנטיות. בעידן של פייק ניוז, הקלטה נותנת תחושה של אמת מזוקקת, רגע של הצצה מאחורי המסכות והאיפור אל הדברים שמסתירים מאיתנו, אל השיחות בחדרי החדרים בלי הפוליטיקלי קורקט.

הבעיה שבשם אותה חתירה לאותנטיות והמחשבה שכאן מסתתרת לה איזו אמת כמוסה, נוצר עולם שלם של פייק, שבו עצם ההקלטה יותר חשוב ממה שנאמר בה. אלא שדווקא קטעים קצרים שמתיימרים להציג אמת, מציגים מציאות חלקית. מחמישים שניות של התפרצות זעם אי שם לפני תשע שנים, רוצים לגזור שגברת נתניהו מעורערת נפשית (אם הדבר נכון, פרסום ההקלטה הופך בעייתי עוד יותר), או לחילופין ראיית זהב להעסקה הפוגענית לכאורה במעון ראש הממשלה. ייתכן שגברת נתניהו מתעמרת בעובדים, אבל לשם כך יש בית משפט, ואוי למי שמסיק מסקנות על בסיס חמישים שניות מלפני תשע שנים.

הדיון שנוהל השבוע באולפנים בשאלה האם ההקלטות ראויות לשידור נערך כמעט לצורכי פרוטוקול בלבד. השאלה כבר לא רלוונטית, ותעיד על כך העובדה שלמרות הביקורת שנשמעה גם מכמה עיתונאים ישרים שאינם חסידי נתניהו או הימין, בשורה התחתונה לא היה כלי תקשורת שנמנע משידור פולו-אפ של הקלטת. כל עיתונאי שחומר כזה יתגלגל לידיו, יודע שאם הוא לא יפרסם, יחלפו שעות או ימים בודדים והוא ישמע את זה אצל המתחרים. הסנסציה מנצחת את השיקול העיתונאי הקר, והפרטים פחות חשובים כשהנה לנו רמיקס של נוי אלוש, והנה חיקוי בארץ נהדרת. ההתרגשות בקולוסאום כבר מזמן לא הגיעה לשיאים כאלה.

חרב פיפיות

ולגופה של הקלטת. גברת נתניהו אכן פגעה ביחסים שבין מעסיק למועסק, אבל המקליט פגע בהם עוד יותר. הנסיבות המדויקות של הפרסום אינן ברורות כשהמקליט כבר אינו בין החיים, אבל באופן עקרוני שימוש בהקלטה לא יכול היה להיעשות בלי אישורו והסכמתו. כמו שיש חיסיון בין עורך דין ללקוח ובין רופא למטופל, גם יועץ תקשורת צריך לשמור על כבודם וסודותיהם של מעסיקיו. ייעוץ תקשורתי זו עבודה שכוללת הרבה רגעי משבר ולחץ. כל עיתונאי, פוליטיקאי ודובר יודע זאת. אם לא מתאים לו, הוא יכול להתפטר או להתקומם בזמן אמת. לא מדובר בעובד ניקיון מתחתית ההיררכיה שזה מטה לחמו, אלא באדם עם כוח ועוצמה ותפקיד בכיר. אחרי אירוע כזה, מי יכול לדבר בחופשיות עם האנשים שהוא שוכר כדי שיסייעו לו? אותו הדבר ביחס להקלטת יאיר נתניהו על ידי המאבטח (שם, לפחות לטעמי, הייתה הצדקה עיתונאית משמעותית יותר). קשה להבין איך אישי ציבור מוכנים להיות מאובטחים אחרי הדלפה כזאת. הפעם המאבטח הקליט במועדון חשפנות, ומחר ההקלטה יכולה להיות מתוך סיטואציה יומיומית הרבה יותר, אך כזו שעדיין דורשת את צנעת הפרט, או מסתם שיחה פוליטית רגישה. פסו אמונים.

שלא יובן לא נכון, אני עיתונאי. אני מתפרנס מהדלפות והקלטות. פרסמתי בעבר הקלטות שונות וגם עכשיו אשמח לקבל כל קלטת בעלת ערך עיתונאי. הקלטות או מצלמות נסתרות הן כלי עיתונאי מצוין שמאפשר חשיפה מדויקת ובלתי אמצעית, אבל משהו בטירוף ההקלטות כבר חרג מהערך האמיתי שלהן. גם העיתונות נפגעת בטווח הארוך: יו"ר הכנסת בוודאי יחשוב כמה פעמים לפני שיתדרך עיתונאים בחופשיות, אחרי שהקלטה שלו משיחת "אוף דה רקורד" מצאה את דרכה החוצה. גם שיחות הטלפון עם מקורות שלא לציטוט עשויות להיות מוקלטות משני הצדדים. עיתונאים יכולים להקליט, אבל גם להיות מוקלטים בעצמם.

השבוע, יום אחרי גל ההקלטות האחרון, שלח לי מישהו סיבוב נוסף של "הקלטות" מהרב יגאל לוינשטיין - שיעורים שהועלו לאתר של מכינת בני דוד בעלי, אבל מילא, כל זמן שיש סאונד אפשר לקרוא לזה הקלטות. הרב לוינשטיין אומר שם דברים קשים אבל מנומקים, שבהחלט חורגים מהקונצנזוס הישראלי אבל הם דעה לגיטימית. בניגוד לפעמים הקודמות, לא מצאתי שם עלבונות כלפי נשים או הומואים. ובכל זאת, התלבטתי אולי יש כאן סיפור עיתונאי חם שאני מפספס. המסקנה הייתה שאת התוכן הזה כבר שמענו, ואז הבנתי שאם היה מדובר במאמר מודפס ההתלבטות הייתה קצרה יותר. המילים אותן מילים, אבל כשזה מוקלט זה אחרת. דברים שייאמרו בריאיון גלוי יזכו אולי לציטוט במבזק החדשות לפני שייעלמו, אבל אותו טקסט בדיוק שיגיע מתוך הקלטה חשאית יקבל כותרת ראשית ויעורר עוד פייק-סערה. כבר נתקלתי בדוברים של אישי ציבור שכדי להעביר את המסרים שלהם מייצרים "הקלטות חשאיות" של האישים שהם מייצגים. לפעמים אפילו כדאי להרעיד קצת את המצלמה או את מכשיר ההקלטה, כדי שהתוצר הסופי ייראה ויישמע מחתרתי. ככה זה כשכולם רואים את הקולות.

סיפורו של קמפיין

ואפרופו הקלטות, גם אני חטאתי השבוע ופרסמתי במהדורה המרכזית הקלטות מתוך ראיונות שעורך צה"ל למלש"ביות דתיות. או יותר מדויק: נערות שביקשו פטור מטעמי דת, אך זומנו לריאיון. סעיף 40 לחוק שירות ביטחון קובע בפירוש את הקריטריונים לפטור: "א. טעמים שבהכרה דתית מונעים אותה מלשרת בשירות ביטחון; ב. היא שומרת על כשרות בבית ומחוצה לו. ג. היא אינה נוסעת בשבת". אבל צה"ל הרחיב את ההגדרות בהרבה. המראיינים מתפקדים כמשמרת הצניעות של הנערות הדתיות. הם סורקים את האינסטגרם והפייסבוק שלהן, לראות אם יש איזו תמונה שחורגת מקוד הלבוש באולפנות, בוחנים אותן מה פרשת השבוע ואילו צומות הן צמו לאחרונה, ויש אפילו חיילות שתפקידן לבדוק בזמן אמת אם אחת המצהירות מחוברת לוואטסאפ בשבת.

אפשר להבין שהצבא חושש מהצהרות כוזבות שכל תכליתן היא להשתמט מצה"ל, אבל החוק די ברור: המבחן הוא לא האם המלש"בית בקיאה בכל דיני איסור והיתר, או האם היא מכינה כוס תה בכלי שני בשבת. הדרישה היבשה היא רק שמירת כשרות והימנעות מנסיעה בשבת. כשפניתי לצה"ל לפני כמה חודשים יחד עם התנועה לחופש המידע כדי לברר כמה ראיונות כאלה נערכו בשנים האחרונות, סירבו בצבא למסור את הנתון בטענה שהוא אינו קיים במערכת הממוחשבת, אבל קצין בכיר דווקא ידע לטעון השבוע שמתוך 19 אלף בנות שהצהירו בשנה האחרונה, רק 750 זומנו לראיונות מהסוג הזה. 400 מתוכן חזרו בהן מהצהרת הדת תוך כדי הריאיון, ועוד כ‑250 בנות הצבא מסרב להכיר בהצהרת הדת שלהן, טוען שהיא שקרית ומוכן להגיע איתן לבית המשפט. אני לא מזלזל ב‑200 משתמטות, גם לא ב‑700, השאלה היא האם מדובר רק במאבק בהשתמטות או בניסיון להרחיב את מעגל המתגייסות. בשבוע שעבר נערך כנס של רבנים ספרדים חרדים שטוענים שגם בנות המגזר החרדי נתקלות בקושי בהשגת הפטור שבעבר היה אוטומטי. זו חזית חדשה שכדאי לצבא לשקול האם הוא באמת רוצה לפתוח.

בצה"ל גם טוענים שאין כל ניסיון לשדל בנות דתיות להתגייס, אבל הקמפיין התקשורתי בהובלת דו"צ מספר סיפור אחר לגמרי. דוגמה מצוינת היא המשחק במספר המתגייסות, כפי שכבר כתבו בהרחבה אריאל פינקלשטיין וקלמן ליבסקינד. השניים נעצו סיכה בבלון והוכיחו שצה"ל מטה את גרף המתגייסות כלפי מעלה. אין מה להיתמם, מי שמסתובב בחוגי הציונות הדתית רואה את העלייה בכמות ובאיכות המתגייסות הדתיות, אבל היא כנראה פחות דרמטית ממה שצה"ל טען במסגרת הקמפיין האגרסיבי שלו בנושא. באותה הזדמנות, כששאלתי כבר לפני כמה חודשים את דו"צ על מספר הראיונות, ביקשתי גם נתונים מדויקים למספר המתגייסות הדתיות החל משנת 2000. השבוע קראתי שוב את התשובה, וגיליתי למרות שהפנייה שהוגשה בהתאם לחוק חופש המידע כללה בקשה לפירוט משנת 2000, בצה"ל דילגו בקלילות ושלחו נתונים מ-2010. הם לא טורחים להסביר אפילו מדוע העשור הקודם הושמט.

ואם כבר מדברים על מספרים, מעניין לבחון לא רק את הגידול במספר המתגייסות, אלא האם מספר המקבלות פטור מטעמי דת (חרדיות ודתיות יחד) קטן בהתאמה. ובכן, לפי צה"ל ב-2011 היו קצת יותר מ-14 אלף פטורים, במשך השנים זה טיפס ל‑16 ו‑17 אלף, ובשנה האחרונה, כפי שאמר אותו קצין בכיר, המספר כבר קרוב ל‑19 אלף. קשה לעשות כאן מתמטיקה מדויקת, כי בכל שנה השנתון גדל וצה"ל לא מוסר נתונים באחוזים, אבל מעניין לשמוע שגם מול הזינוק, מספרן של מקבלות הפטור לא נשחק אלא ממשיך לגדול. נתון מעניין שבאג'נדה הנוכחית, בצה"ל מעדיפים להצניע.

לתגובות: 2sherki@gmail.com