האם נכון לפרסם וידאו מזירת פיגוע?

הרב יובל שרלו, ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר וחבר מועצת העיתונות מתנגד לפרסום קלטות וידאו מזירת פיגוע. המאמר המלא.

הרב יובל שרלו , כ"א בשבט תשע"ח

הרב יובל שרלו
הרב יובל שרלו
צילום: אלירן אהרון

פרסום קלטות מאירועי טרור הוא בעל חשיבות מרובה. נקודת המוצא (חשוב להדגיש שזו נקודת מוצא, ובהמשך תבורר גם נקודת הסיום) צריכה להיות כי לא מסתירים דבר מהציבור, וכל מה שניתן לחשוף יש לחשוף אותו, כחלק מהחתירה לחיים של אמת ציבורית.

באופן ממוקד יותר, הפרסום הוא בעל חשיבות ציבורית, שכן הוא חושף את המצב הביטחוני, את האיומים והצורך בדרכי התמודדות עם טרור, ועניינים תוכניים רבים אחרים. הוא גם אחד הכלים המעוררים את הדיון הציבורי ביחס לשאלות הנוגעות לביטחון תושבי מדינת ישראל, יחסנו עם שכנינו, ואין כמוהו כדי לחולל דיון בשינויים הנדרשים ובמגמות המשותפות.

גם מבחינה מוסדית – נכון יהיה שלא לתת בידי אף אחד את הכוח למנוע פרסומים כאלה. בראש ובראשונה בשל העובדה שהניסיונות למניעת פרסום הם נחלת העבר. בעולם של רשתות חברתיות, ושל צמצום הבעלות של כלי התקשורת על המידע, יתגלה הניסיון למנוע פרסום בכוח כפארסה וכבלתי אפשרי.

מעבר לכך, לא טוב לתת בידי גוף כלשהו את הסמכות לפרוש וילון בין הציבור לבין המציאות, שכן סמכות זו בהכרח תנוצל על ידי אותו גוף גם למטרות לא ראויות. גם ההלכה המקורית לא העניקה לבית דין סמכות ענישה פלילית על פרסומים, אפילו לא על לשון הרע, וגם לא עילה לתביעה אזרחית.

ככל נקודת מוצא, צריך לבחון גם את מה שעומד מולו. מול חובת הציבור לדעת חייבת לעמוד גם הרגישות הגדולה לחיי הפרט, לפגיעה בכבוד המת ובכבוד המשפחות, להפיכת אירוע טראגי ומשמעותי לסרטון צהוב ומלא דם, להריסת האינטימיות ועדינות הנפש, ולעוד נזקים גדולים מאוד שסרטונים אלה מטפחים. הצורך להתחשב בכל אלה הוא חלק מהקוד האתי של התקשורת כאשר עוסקים בכלי תקשורת, והוא חלק בלתי נפרד מאישיות בני אדם. בסופו של דבר, סרטון האבטחה מהצומת היה בידי אדם כלשהו, שקיבל את ההחלטה להפיץ אותו לכל עבר, ואת שיקול הדעת האתי, האנושי והמוסרי הזה צריך לבחון, ולהתחשב גם בה.

לאן יכולה להוביל ההתחשבות הזו ? את הסרטון היה צורך לפרסם, מנימוקים עקרוניים שהועלו לעיל.

ברם, אם הכוונה היא לדיון הציבורי על הביטחון – אפשר היה להמתין הפרסום, לפחות אחרי ההלוויה, או אחרי השבעה. הדיון הציבורי יהיה רלוונטי גם שם; אם הכוונה היא לעורר את הציבור – היה אפשר להסתיר את החלקים הנוראיים של הסרטון, שאינם הכרחיים למטרה; ניתן כנראה לעשות עוד דברים רבים, ביחד עם המשפחה, כדי לשקלל את החובה לפרסם ביחד עם הרגישות האנושית, ושניהם גם יחד חשובים לנו. כך צריך לפעול בחברה רגישה.

הדברים אינם מכוונים רק לעבר. סביר להניח שסרטונים כאלה ילוו מצבים רבים בעתיד, מסוגים שונים – למן מלחמות ועד תאונות, ולמן רציחות ועד אונס. כאמור, חקיקה או ניסיון כפייה למניעת פרסום לא יעזרו.

ברם, שינוי דמות האדם, העצמת הרגישות, קוד אתי פנימי, ואיזון בין הטיעונים השונים יש בהם כדי להתקדם למקום שהוא נכון יותר מבחינה תקשורתית.