הרב חיים נבון
הרב חיים נבוןצילום: דוד הוכברג

'מכים שורשים', ספרו החדש של הרב חיים נבון, כתוב כמו צפירת אזעקה. הרב נבון נחלץ להתריע על סכנת הפוסטמודרניזם ולנסח אלטרנטיבה שפויה. בספר הוא מתאר איך עובר הפוסטמודרניזם על האנושות כמו הוריקן. בשם השאיפה לחירות הוא מפרק כל הקשר ומערכת טבעית - לאום, משפחה, מסורת - ולבסוף אפילו את האדם עצמו.

בני אדם, מסביר הספר, צומחים תמיד מתוך הֶקשר. הפוסטמודרניזם תופס את ההקשר כדיכוי ומנסה לנתץ אותו, אלא שבכך הוא מרוקן את האדם. ההקשר שמתוכו אנחנו מופיעים איננו כבלים אלא להפך - חלק אינטגרלי ממה שמעניק לנו אנושיות ומשמעות. פירוק כל הקשר הופך את החיים האנושיים לדלים וריקים ומאיים על עצם קיום החברה.

הספר הוא מניפסט נגיש ובהיר, שניכר כי נכתב בהשקעה רבה ומתוך עושר של מקורות והוגים. בכך הוא תורם תרומה חשובה במאבק נגד תופעה שמפוררת את המערב כמעט בלי התנגדות.

הגישה השלטת בספר נקראת שמרנות, אבל אפשר גם לכנות אותה פלורליזם-זהותני: כל זהות לגיטימית בתנאי שתהיה מושרשת בהיסטוריה ובתרבות, ושתכבד את ההקשר האנושי ולא תחריב אותו. היכן מתבטא הפלורליזם שבשיטה? לדוגמה, כשהספר מעלה על נס את ניסיונו של נתן שרנסקי בכלא: הוא גילה שאפשר להסתמך על אסירים בעלי זהות חזקה, גם אם שונה מאוד משלו, כמו נוצרי פנטקוסטלי, או כשהספר טורח להדגיש שעם ישראל איננו עדיף על אחרים אלא שונה מהם, ושונות זו לבדה מצדיקה את חוק השבות. אפילו כשהוא מבכה את היעלמותה של תפיסת "הספרים הגדולים" שכל בן תרבות חייב להכיר, הוא מסביר שכל אדם צריך להכיר את תרבותו שלו. כלומר: אין ספרים גדולים מבחינה אבסולוטית, אלא לכל תרבות הרשימה שלה.

הטיעונים הללו נגזרים מהפלורליזם הזהותני: כשאנחנו מעריכים כל זהות מושרשת, זה כולל גם את הנצרות, האסלאם או ההינדואיזם. במקביל נשללת מאיתנו היכולת לומר שתרבות מסוימת עדיפה. אבל האם "העם הנבחר" - כלומר עדיף, לא רק שונה - איננו חלק אינהרנטי מהתפיסה היהודית? האם אין עניין להתנגד לאמונתו של נוצרי אדוק דווקא מתוך נאמנות לזהות היהודית?

ברי לי שהרב נבון לא טוען, חס וחלילה, שהנצרות היא בסדר גמור או שהוא מתכחש ל"אתה בחרתנו". לעניות דעתי הוא בוחר בגישה שתשכנע קהלים רחבים ככל האפשר, גם כשבאופן אישי הוא מאמין ביותר מזה. הפלורליזם הזהותני מתאים למטרה זו, שכן רבים יזדהו עם טיעוניו, גם כשאינם מאמינים בזהות היהודית-דתית. אלא שלמרות זאת עולה השאלה האם את המטרה הצנועה יותר שהספר הציב לעצמו הוא מצליח להשיג.

אובדן תחושת האמת

עצם הקביעה שהאנושיות באה תמיד בתוך הקשר, היא חידוש. נכון, גם בעבר אנשים חיו בתוך הקשר, אבל פלוני פרנסואה שחי במאה ה‑17 לא היה מודע לכך. הוא לא היה מדבר על "הספרים הגדולים של תרבות המערב", אלא על "הספרים הגדולים" סתם. מעצם המודעות לכך שהאדם נתון בתוך הקשר, שדעותיו אינן אובייקטיביות אלא צומחות מתוך הקשר, כבר מתערער הביטחון שלו בהן.

כשהספר נוקט קו הגנה של "אני מחזיק בזהות שלי משום שהיא שלי", ולא אומר "משה אמת ותורתו אמת - והם בדאים", הוא מגיב לאותו קו שבר שאליו הגיב הפוסטמודרניזם. בעצם גם הוא כבר עלה על הרכבת של אי היכולת לטעון לאמת אבסולוטית. כשקשה לטעון "המסורת שלי היא הנכונה" נותר רק להצהיר "היא המסורת שלי".

לו היה השמרן מדבר על זהות ספציפית בתור האמת, הרי שהשוני בינו ובין הפוסטמודרניסט היה מובהק. ברגע שהטיעון הוא בעד שמרנות באשר היא, מופיע דמיון מוזר ביניהם: הפוסטמודרניסט אומר "אין אמת ולכן הכול לגיטימי (ובלבד שלא תפגע באחר)", ופלורליסט זהותני אומר "אין אמת אחת ולכן הכול לגיטימי (ובלבד שיבוא מתוך זהות)".

אובדן תחושת האמת הוא אקוטי. ראשית, כי בדלת האחורית חוזרות הרעות החולות של הרלטיביזם. מספרים שפעם ציווה פקיד בריטי להוציא להורג הודים על ששרפו אלמנה בחיים. כשחרדו מכובדים הודיים להסביר לו שמדובר במסורת עתיקה, הוא ענה שישנה מסורת בריטית עתיקה להוציא להורג רוצחים. הסיפור מבריק, אבל מעמיד קושיה קשה על השמרנות שהיא בעצם פלורליזם זהותני - מדוע עדיפה המסורת הבריטית על פני המסורת ההודית?

גם בלי התמודדות מול זהויות אחרות, הגישה הזאת בעייתית: היא רופפת כי היא באה מתוך עיקרון מופשט ולא מתוך תחושת הזדהות. אדם שקופץ לנהר להציל את אשתו בשם עיקרון מוסרי ולא משום שזו אשתו, מוכיח שזהו קשר בעייתי. באותה מידה קשה להתחבר למסורת בשל עיקרון מופשט. אדם לא מחבר רשימת ספרים גדולים משום ש"זהו הקאנון שלי", אלא משום שהוא מאמין בערך המוחלט שלה, כפי שאדם אוהב מרק עגבניות בגלל הטעם העגבנייתי שלו, ולא בגלל אהדה עקרונית למרקים. אדם שנוקט שהיהדות היא אמת, לא צריך את הטיעון השמרני. אדם שלא תופס אותה כאמת, כמה חזק יאחז בשורשיו בשם עיקרון מופשט?

עם ישראל מסר את נפשו לא על אל כלשהו אלא על ה' שהוא אלוקינו - אך גם אחד. אנו מאמינים בתורת ישראל בגלל קבלת אבות, אבל קבלת האבות הזאת היא בעלת אופי ופנים. היא אומרת "להעביר גילולים מן הארץ", ולא "לנוצרי ישנה זהות חזקה אז נסתדר יחד".

לא נסיכים קטנים

אפשר היה לטעון שגם אם זהות מופשטת חלשה מזהות שורשית, עדיין במצב הנתון רק טיעון כזה יכול לשכנע אדם מערבי לכבד את הזהות הזאת. אלא שלעניות דעתי אפילו מטרה זו מושגת רק חלקית, שכן אם ננסה לתמצת בצורה גסה את הטיעונים המופיעים בספר בשבח הזהות, הם יתנקזו בסוף ל"ככה", או ל"זהו טבע האדם". הזהות כובלת אותך וגורמת לאפליה? זה נכון, אבל פוק חזי שזהו טבע האנושות: הזהות ממלאת אותה, וחוסר זהות מרוקן אותה. למה? טבע. כלומר ככה. האם "ככה" היא תשובה?

הגמרא מספרת על אביי ורבא שנשאלו בהיותם ילדים היכן נמצא הקב"ה. רבא הצביע אל התקרה. אביי יצא החוצה והצביע אל השמיים. יש אנשים שמצביעים אל התקרה, כלומר מסתפקים ב"ככה" - ומוצאים בו עומק אמיתי. אנשים כאלה ימצאו בטיעוניו של הספר משען ועידוד. אבל אחרים לא מסתפקים בזה, ומוכרחים לצאת להביט אל השמיים. הם אינם "נסיכים קטנים" חסרי שורשים, אלא בעלי שאיפה להבין מדוע "כך ראוי להיות". הטענה ש"אלו החוקים, והם עתיקים ומוצדקים גם יחד", אינה מספקת אותם, לא משום שהם מתכחשים למסורת ולזהות אלא משום שחיוני מבחינתם להבין, לא רק לשיר "Tradition".

אותם אנשים אכן עלולים להתדרדר לפוסטמודרניזם אם לא יקבלו תשובות שאינן "ככה". למה? בין השאר בשל הסיבה הבאה: הספר מראה מה רע בפוסטמודרניזם, אבל לא מציע שום פתרון לבעיות שיוצרת הזהות (שגם הספר מודה בהן, במובלע). בלי הסבר משכנע מדוע הזהות נכונה ושווה את הסיכונים שהיא יוצרת, יהיו כאלו שייסחפו להתנגד אליה. העובדה שהפוסטמודרניזם הוא בעייתי איננה נימוק מספיק מבחינתם.

האם קיימת שיטה שמסבירה את טבע האדם ולא רק אומרת "ככה"? האם הטבע יכול להיות יותר מאשר חוק נוקשה ועיוור? לעניות דעתי ישנה דרך כזו, והיא טמונה בדברי רבותינו, ראשונים ואחרונים, שמדברים על טבע ועל מהות באופן של "כך ראוי להיות". לא כאן המקום להאריך, רק לציין שגישה זו נוקטת כי כל תפיסה אנושית אכן באה מתוך זהות סובייקטיבית - אבל דווקא כך מתגלה אמת אוניברסלית.

כדי לאמץ את השפה הזאת ולמצוא בה תשובות צריך לתת בה אמון עמוק של דברי אלוקים חיים ולא אמון מופשט של "זו הזהות שלי". מה שעומד בדרכו של אמון כזה איננו רק הפוסטמודרניזם, אלא גם המודרניזם עצמו. הרציונליזם הכמו-מדעי והקומון-סנס המערבי (שעליו נסמך הספר במובלע), לא מאפשרים לנו להתייחס ברצינות למונחים כמו מהות ורוחניות. בשביל אדם מודרני זוהי מקסימום אזוטריקה נחמדה, שעשוע לשעות הפנאי. נכון שאין בפוסטמודרניזם בשורה, אבל יש בו ברכה כשהוא סודק את התפיסה הרציונליסטית המונוליתית, ומפנה דרך להבנה חיה יותר של הזהות שלנו.

הכותב הוא תלמיד בית המדרש ראש פינה