"הציבור לא יודע שהלוחמות האלה לא יוכלו אחר כך ללדת בגלל הפציעות בשירות".
"הציבור לא יודע שהלוחמות האלה לא יוכלו אחר כך ללדת בגלל הפציעות בשירות".צילום: אביר סולטאן, פלאש 90

אין לי חשק להצטרף להתנפלות הכללית על הדברים המסעירים והמקוממים באשר לטיבן וכישוריהן של נשים, שנאמרו לפני כמה חודשים בשיעור במכינת בני דוד בעלי וחוללו סערה כשצוטטו השבוע בחדשות ערוץ 2.

גם אין לי כוונה לתקוף אישית את הדובר, שנחשב לתלמיד חכם רציני ומעמיק במקצוע האמונה והמחשבה, אם כי גם לכזה שנוטה להתבטא בחריפות בוטה. כשצריך לבקר רבנים, עדיף בעיניי שיעשו זאת רבנים. מה שכן, נראה לי שהציבור הדתי בכלל והתורני בפרט יכול וצריך ללמוד כמה לקחים מהסיפור הזה, ולשם כך אעיר כמה הערות.

קודם כול צריך להבין את הנזק. אחד הנושאים הבוערים על סדר יומם של מכינת עלי ובוגריה המשרתים בצה"ל הוא שילוב חיילות בתפקידי לוחמה. קשה להסביר לחילונים את הגישה היהודית ההלכתית הדוגלת באיסור "לא יהיה כלי גבר על אישה", ומכוונת לאורח חיים של הפרדה בין נשים לגברים כדי למנוע הרגל עבירה. כשהערכים הללו מתנגשים עם עיקרון השוויון בין המינים, שבתרבות החילונית הפך לערך מקודש, הציבור החילוני מתקשה לוותר על עמדתו או להגמיש אותה מתוך התחשבות בחייל הדתי.

הטיעון העיקרי שמנע עד כה שילוב לוחמות גם בגולני ובצנחנים הוא זה שמתייחס ליתרון הגברי בתחום הפיזי. אבל התבטאויות פוגעניות שמתפרשות כיחס מזלזל וממעיט בערכן ובכישוריהן של נשים גם בתחום הרוחני, רק מקשות על האפשרות לשכנע שלפחות במישור הכוח הפיזי אכן יש לנשים נחיתות מסוימת שפוגעת ביכולתן לתפקד כלוחמות. מי שמייחס לנשים מגבלות בתחום הרוחני בלי הוכחות ובניגוד למקובל, מרגיל את הציבור לא להקשיב לדבריו גם כשהוא מדבר על המגבלות המוכחות של נשים בתחום הפיזי.

אם הצורך להיזהר בדיבור לא היה ברור עוד קודם, הלקח הזה היה צריך להילמד לפחות לאחר שדברים שאמר ר"מ אחר במכינת עלי על כך שבנות שמתגייסות לצבא יוצאות "לא יהודיות בקצה" הפכו למשל ולשנינה. ספק אם התבטאויות פוגעניות בנושאים רגישים יכולות להיאמר היום אפילו בחדרי חדרים, ובטח שאין להתבטא כך בכינוסים ציבוריים או בשיעורים שעולים לצפייה חופשית ביוטיוב. הדברים שפורסמו השבוע אומנם לא נאמרו בהקשר של שילוב לוחמות או בכלל בהקשר צבאי, אבל הם לא תרמו לנכונות של הציבור להקשיב למסרים של מכינת עלי בכל הקשור לנשים, כישוריהן ותפקידן בעולם.

סוגיית הלוחמות בצה"ל היא מקרה חריף במיוחד של התנגשות ערכי יהדות עם ערכים פמיניסטיים, אבל המתח בין היהדות לפמיניזם מקיף אותנו מכל עבר ונמצא על סדר היום כל הזמן. ההשקפות הבעייתיות שרבני המכינות ובוגריהן פוגשים בצה"ל לא נולדו במפקדת יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר (יוהל"ם). הן יובאו לשם מהמחלקות ללימודי מגדר באוניברסיטאות, והן מחוללות תמורות ומהפכות לא רק בצה"ל אלא גם בתוככי הקהילות הדתיות. המחקר במחלקות הללו אומנם רחוק מאוד מלהיות אובייקטיבי, חסר פניות ונקי מאג'נדה, אבל הדרך להיאבק בו היא להתמודד עם הדברים במישור האינטלקטואלי והמחקרי.

במסגרת השאיפה להשתלב לא רק בצבא אלא בעוד מערכות ועמדות השפעה, אולי הגיע הזמן לשלוח כמה מבוגרי מוסדות עלי לפקולטות למדעי הרוח והחברה. את מלחמת הדעות בנושא המגדרי צריך לנהל באופן משכנע עם נימוקים מבוססים, תוך נכונות להתעמת ולהתמודד עם טיעוני הצד שכנגד, ולעיתים גם להסכים לאמת החלקית שיש בעמדתו. אחרי הכול, על אף שהיהדות מתנגדת לטשטוש ההבדלים בין המינים, עדיין הבסיס הוא שוויוני ורב המשותף על המפריד. וכבר הדגיש הרב צבי יהודה קוק בשיחותיו כי "השווה הכתוב אישה לאיש" הוא הבסיס העיקרי והשוויוני שעל גביו באים הבדלי הגוונים, הכישורים ונטיות הנפש בין המינים.

שחיקה בזהות היהודית

לפני כמה שבועות הוזמנתי להנחות דיון שנערך כחלק ממפגש בין נערים שלומדים בישיבה תיכונית ובין תלמידי תיכון חילוני יוקרתי. כל אחד מבתי הספר יוצג בפאנל על ידי מורה ושני תלמידים. על פי קווי המתאר של הדיון שסוכמו מראש, השאלות שהצגתי להם נועדו לבחון ולהציף גם את השווה וגם את השונה באורחות החיים ובתפיסת העולם. בין השאר שאלתי את שני הנערים מבית הספר החילוני מה דעתם על נישואי תערובת עם בת זוג שאינה יהודייה. שניהם השיבו ללא היסוס שאין להם שום בעיה עם זה, כי האהבה היא מעל לכול. בדיעבד הצטערתי שלא שאלתי את המורה שישבה איתם בפאנל האם זוהי ההשקפה שמונחלת בבית הספר או שמדובר בדעתם האישית של התלמידים.

לקראת כנס ירושלים ה-15 שיתקיים בשבוע הבא ערכנו, באמצעות חברת הסקרים גיאוקרטוגרפיה, סקר שבדק את יחסו של הציבור היהודי בישראל לנישואי תערובת בין יהודים לגויים. לשאלה "האם אתה מתנגד או תומך בנישואין בין יהודים לבין מי שאינם יהודים" ענו כ‑53 אחוזים "מתנגד" או "מתנגד מאוד". כ‑21 אחוזים השיבו "תומך" או "תומך מאוד", וכ‑23 אחוזים השיבו "לא תומך ולא מתנגד". אם נצרף את התומכים והנמנעים יחד נמצא כי כ‑44 אחוזים מהיהודים בישראל אומרים שהם לא מתנגדים לנישואי תערובת.

הנתונים מדאיגים הרבה יותר כשמתמקדים בנשאלים שהגדירו את עצמם כחילונים, המהווים מדגם מייצג של המגזר החילוני בישראל. מבין החילונים, רק 23 אחוזים מתנגדים לנישואי תערובת. כ‑40 אחוזים תומכים או תומכים מאוד, וכ‑35 אחוזים השיבו "לא תומך ולא מתנגד".

אין לי סקר מלפני חמישים או ארבעים שנה שאני יכול להשוות אליו את התוצאות האלה, אבל די ברור שחלה שחיקה מאוד משמעותית בהתנגדות לנישואי תערובת בציבור החילוני. תמיד היו יוצאים מן הכלל שחרגו מהשורה, אבל בעשורים הראשונים של המדינה הודגשה הזהות הקולקטיבית שלנו כעם השב לארצו, והיה ברור שעתידנו הלאומי, במיוחד לאחר השואה, מותנה בהקמת משפחות יהודיות שיבנו את דור העתיד של העם היהודי. בעשורים המאוחרים יותר הנושא האישי הושם במרכז והנושא לאומי נדחק הצידה. השקפות ליברליות, אוניברסליות וקוסמופוליטיות חדרו עמוק אל תוך החברה הישראלית, במיוחד לאגף החילוני שלה. אם בעבר, מסיבות דתיות או לאומיות, היה ברור גם ליהודי ויהודייה חילונים שהם וילדיהם רוצים להיות חלק משרשרת הדורות של עם ישראל, היום זה פחות ברור. או שאולי אנשים לא מבינים את הקשר בין נישואי תערובת לאובדן הזהות היהודית.

אין ספק שהתקשורת החילונית תורמת במידה לא מבוטלת לשחיקה הזאת. היחס המצוי בה לנישואי התבוללות נע בין אדישות לאהדה. כך למשל, במשך שנים עקבו כתבי רכילות בשקיקה אחר רומן שנרקם בין הדוגמנית הישראלית בר רפאלי לשחקן הקולנוע האמריקני ליאונרדו דיקפריו. הכתבים לא הסתירו את שאיפתם – שלא התממשה בסוף – שזה ייגמר בחתונה. בגיליון ראש השנה האחרון, מוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות חגג בכתבות ענק את נישואיה הצפויים של הזמרת הישראלית דניאלה פיק עם במאי הסרטים ההוליוודי הנודע קוונטין טרנטינו. ומכיוון שלא די בכתבה אחת על נישואי תערובת, נכללה באותו מוסף גם כתבה על חתונתה הצפויה של זמרת מוסלמית מישראל עם נגן הליווי שלה, יהודי שאפילו מניח תפילין – חתונה שבוטלה לבסוף.

התקשורת אוהבת לנגח את יאיר נתניהו, בנו של ראש הממשלה. אבל לפני ארבע שנים, כאשר התפרסם שלנתניהו ג'וניור יש חברה נורבגית, התקשורת דווקא פרגנה. בין השאר דווח כי זוג האוהבים, שמאז כבר נפרדו דרכיהם, באו ביחד ביום העצמאות ה‑66 לטקס הדלקת המשואות בהר הרצל – לתפארת מדינת ישראל.

כמו בנושאים אחרים רבים, גם ביחסה לנושא הזה התקשורת הישראלית לא משקפת את עמדת רוב הציבור. על פי סקר גיאוקרטוגרפיה, כ‑65 אחוזים מקרב הציבור המסורתי מתנגדים לנישואי תערובת. בציבור הדתי והחרדי ההתנגדות מגיעה ל‑88 אחוזים, בעוד שיעור התמיכה הוא פחות מאחוז.

האם אפשר גם כיום לבסס התנגדות להתבוללות על מניעים לאומיים, או שרק עמדה דתית ומסורתית יכולה להבטיח את המשך קיומו של העם היהודי? על כך נדון בין השאר במושב שיעסוק ביחסה של החברה הישראלית לנישואין בין-דתיים בכנס ירושלים. בינתיים נראה כי בציבור החילוני בישראל רוב היהודים והיהודיות נישאים אלו לאלו ולא בנישואי תערובת בעיקר משום שזה מה שנמצא בסביבה.

לתגובות: [email protected]