בשבע מהדורה דיגיטלית

איפה הם, הבחורים ההם

נערי גבעות לשעבר מספרים על החיים כיום עם משפחה וילדים והשינויים שעברו במהלך השנים האחרונות.

דביר עמר , ז' באדר תשע"ח | עודכן: 13:43

נוער הגבעות
נוער הגבעות
צילום אילוסטרציה: נתי שוחט, פלאש 90

צבי כבר מכיר היטב את רחובות מרכז תל אביב, רונן לעומתו מכיר יותר את ספסלי הכולל בבני ברק. יששכר גר בחוות מעון וחולם לנטוע כרם בעבר הירדן, ואילו עדי הסתגל לחיים שקטים ביישוב בית חגי בדרום הר חברון ועובד כקבלן.

חייהם של הארבעה מתנהלים היום במסלולים שונים, גיאוגרפית ומנטלית, אבל לכולם עבר משותף, שהצמיח אותם אידיאולוגית אל המקום הנוכחי.

המושג הכוללני "נערי גבעות" הפך למטבע לשון שחוק בעיקר באמצעי התקשורת או הרשויות בישראל, בלי לבדוק מה באמת מתרחש מאחורי שתי המילים הללו. מתברר שהנוער הזה הוא כבר בן יותר מדור אחד, ובוגריו כבר מביטים לאחור על השנים שעשו בגבעות, ומספרים כיצד החיבור לאידיאולוגיה של יישוב הארץ הוביל אותם להמשיך באותו נתיב עשייה או לבחור בדרכים נוספות.

אחד השמות הבולטים בקרב מיישבי הגבעות לפני כ-15 שנה הוא רונן ערוסי, שהקים בעשר אצבעותיו את גבעת 'סנה יעקב' הסמוכה ליישוב הר ברכה. ההחלטה שקיבל לפני כעשור הייתה מהדהדת בנוף האנושי של חבריו בגבעות: הוא החליט לאמץ אורח חיים חרדי ועבר להתגורר בבני ברק, שם הוא לומד תורה ומשתייך לקהילת חסידי ברסלב המקומית.

אולם המעבר מיישוב גבעות הטרשים אל לב הערים מתרחש גם בכיוון שונה, תחת הכותרת "הפצות". מדובר בדרך כלל במי שעשו את שנות הנעורים ואף את שנות הנישואין הראשונות בגבעות יהודה ושומרון, אולם בהמשך בחרו להנחיל את האידיאולוגיה התורנית שאותה חיו בגבעות לציבור הישראלי הספון בבנייני הענק בגוש דן. כך למשל, הזמר והיוצר סיני תור, שהחליט אחרי שנים רבות בהרי חברון לעבור אל רמת השרון.

בליבה של תל אביב מתגבש גרעין של משפחות תלמידי הרב יצחק גינזבורג, שהגיעו אל לב הבורגנות הישראלית הישר מגבעות יצהר. צבי (29) ואוריה הס וילדיהם הם מהוותיקים בגרעין, שמסמנים לעצמם בלוח השנה כבר ארבע שנות מגורים במרחק נגיעה מרחובות אבן גבירול וארלוזורוב. "רציתי להיפגש עם אנשים שונים, לשמוע, ללמוד מהם ולהביא את העולם שלי. לא יודע אם היה אצלי כזה מהפך, אלא הרגשתי צורך לעבור לעיר, רציתי לפעול בעוד תחומים והלכתי על זה. ראיתי שאין אנשים וקפצתי למים", הוא מנמק את המעבר.

הס נולד וגדל בקדומים. לאחר כמה שנות לימוד בתלמוד תורה מורשה בירושלים, עבר ללמוד בישיבת עוד יוסף חי ביצהר והיה פעיל במשך שנים במאבקים על ארץ ישראל. הוא התגורר לא מעט בגבעות לפני שהתחתן, ובמשך שנה וחצי אחרי החתונה גר בגבעת תקומה שליד יצהר. כיום המגורים בתל אביב הם כמעט טבעיים לו. "בשנה הראשונה היה לי יותר קשה", הוא מודה, "היום חיים סבבה עם זה". עם זאת, הוא לא מסתיר את הקשיים של מי שגדל במרחבים ועובר לחיות בעיר ללא הפסקה. "מכל הבחינות קשה לגור בתל אביב, הקטע הכלכלי והחינוך זה סרט. הילדים לא יוצאים חופשי, צריך לשמור עליהם".

הסיבה הראשונית למעבר לתל אביב הייתה מבחינתו כדי לפעול בנושא המסתננים. אולם כשהגיעו לעיר, נמשכו בני הזוג באופן טבעי להפצות והיום זוהי עיקר פעילותם בעיר.

איך אתה רואה במבט לאחור את השנים שהיית בגבעות?

"אותו דבר כמו בעבר. הייתי שותף במאבקים על ארץ ישראל ועכשיו אני במקום אחר. משקיע בתחום ההפצות, פחות פנוי להשקיע בתחומים אחרים. אני רואה בחיוב את אלו שגרים בגבעות, זה דבר מעולה. אני גם לא חושב שכולם צריכים לגור בתל אביב".

לדבריו, עצם המציאות שלהם בתל אביב מקרבת יהודים באופן טבעי לעבודת ה'. הוא מספק דוגמה: "עשינו תשליך בטיילת ליד הים בראש השנה. אישה אחת הקשיבה לנו מהצד, ולאחר סיום התשליך היא ביקשה שנתקע לה בשופר. כשהתחלנו בתקיעת שופר, היא לא הפסיקה לבכות. הדבר נגע בה מאוד. בסוף היא גם לקחה את הכתובת שלנו".

עיקר הפעילות של משפחת הס מתמקדת בבית הכנסת 'אור הצפון', בחברותות, שיחות אישיות, שיעורים ועוד. הקשרים הובילו גם לאירוח השכנים בסעודות שבת: "בסעודות שבת הם מתעלים ממש. חלקם אף פעם לא היו בסעודת שבת. שולחן השבת שלנו הוא רגיל, אבל בשביל מי שלא מכירים - לשבת שעתיים בנחת זה דבר שלא קיים. עצם המראה שמגדלים את הילדים בנחת ובכיף ובזוגיות טובה, הדברים הפשוטים שלנו, בשבילם זה חידוש גדול וזה עושה להם טוב".

את עבודת ההפצות של הס מלווה מורו ורבו, הרב יצחק גינזבורג, שאיתו הוא מתייעץ בקביעות. "ההפצות בתל אביב זה דבר שמאוד מעניין את הרב גינזבורג, והוא מדבר הרבה בהתוועדויות על כך שהוא רוצה שנצא להפצות". לפני חצי שנה הצטרפו אל משפחת הס שתי משפחות נוספות מיצהר, בעקבות קריאתו של הרב גינזבורג.

המושג הפצות מיתרגם אצל י', כיום אברך בישיבת 'שובו בנים' הברסלבית בירושלים ובעבר פעיל בולט בגבעות, בצורה מעט שונה. י' אומנם עוסק בהפצות ברחבי העיר, אולם את עיקר כוחו הוא משקיע בלימוד התורה. "המלחמה האמיתית היא לא בגבעות, אלא בבית המדרש. המטרה שלנו היא לא רק לתקוע דגל בגבעה, אלא לעבוד את הקב"ה. עיקר המאבק שלנו היום הוא בתורה ובתפילה, ויישוב הגבעות זה רק חלק מההשתדלות שאנחנו צריכים לעשות", הוא שוטח את משנתו המחודשת ביחס ליישוב הארץ.

י' מרגיש שגם כיום הוא מקיים את מצוות יישוב הארץ, בבחירה שלו להתגורר בחלקים שאינם מיושבים ביהודים בעיר ירושלים. "בכוח האמונה וכוח הקב"ה אנחנו הולכים ברחובות ששום יהודי לא הולך בהם, ואני גם מקיים מצוות יישוב הארץ וגר במקומות שאנשים לא רוצים לגור בהם. אני חס ושלום לא נגדם", הוא אומר על חבריו בגבעות, "אני חושב שהם מקיימים בלי ספק את מצוות יישוב ארץ ישראל, אבל לדעתי לא שם עיקר המאבק היום. עוד תורה ועוד תפילה זה עוד טיח ועוד לבנה לבניין שנבנה כאן".

אידיאליסט וסטייליסט

לעומת הדוגלים במשימת ההפצות, רבים מאלו שבנערותם בנו את הגבעות בתנאי הישרדות, בוחרים להמשיך במשימה שנטלו על עצמם בגיל צעיר, גם אם באורח חיים שעוטה על עצמו לבוש חדש. לצד אורח החיים הכפרי והפשוט שמזוהה עם החיים בגבעות, ישנן כאלה שמכריזות בשנים האחרונות על שדרוג אורח החיים לכיוון ממוסד ואף בורגני יותר. בחלק מגבעות גוש שילה, למשל, אפשר למצוא בתים יפהפיים ורחבי ידיים, שמצליחים לשלב בין אידיאולוגיה לסגנון שלא מבייש מגזיני עיצוב.

היישוב חוות גלעד, שעלה לאחרונה לכותרות שלא בטובתו, עובר גם הוא שינוי מנטלי שכזה, שאותו מוביל אחד ממייסדיו – איתי זר. "אני אומר לחבר'ה: אפשר להיות אידיאליסט וסטייליסט", אומר זר, "אפשר להיות אידיאליסט ולחיות כמו שצריך. נכון, אם אין לנו ברירה נחיה בבוץ ובקונטיינרים. אבל זה לא האידיאל. אנחנו בני מלכים ואנחנו צריכים לשאוף לחיות כמו שצריך. אם אנחנו מכבדים את עצמנו, יכבדו אותנו. כשהאויבים רואים שאתה חי כמו שצריך, הם מבינים שחזרנו לארץ ושאנחנו לא זמניים כאן".

זר, בן 42, עובד כיום אצל אביו משה זר בתחום הקרקעות והנדל"ן ביו"ש ובמקביל לומד מזרחנות באוניברסיטה הפתוחה. כל שנותיו גדל ביו"ש כמתנחל חלוצי, נער גבעות אם תרצו. "בשנת 82' עלינו למצפה צבאים ליד קרני שומרון, היינו למעשה הגבעונים הראשונים. אחרי שירות צבאי בגבעתי קניתי סוס והגעתי איתו לחוות 'נוף קנה', שם שמרתי על המקום. מאוחר יותר הביאו לשם שלושה קרוואנים, היום זו גבעת אלוני שילה". בגיל 26, לאחר הירצחו של אחיו גלעד, עזב את אלוני שילה והקים יחד עם אשתו את חוות גלעד, בין קדומים ליצהר.

חוות גלעד הייתה בעבר סמל למאבקים מרים במעשי פינוי והריסה. זר אומנם היה בגבעות ונשאר בגבעות, אבל משהו באמירה האסטרטגית אצלו השתנה עם השנים וחילופי הדורות. ממשפטים נחושים שהובילו אחריהם רבים לעמוד מול השופלים, הוא עבר לטון נינוח ופייסני בהרבה מול רשויות המדינה.

מה השינוי שהתחולל אצלכם בשנים האחרונות?

"השינוי שלנו קשור לשינוי של המדינה. המדינה יותר ימנית, ממילא היא פחות מציקה להתיישבות. אין מה להשוות את המציאות היום למציאות שהייתה בעבר. בעבר הציבור פה ראה שדוחקים אותנו לפינה, אז הוא נהיה קיצוני. בעיקר נוער שרואה שחור ולבן כשבאים ומציקים לו. היו תקופות שכל שבוע באו בלשים והם לא נתנו לנו לישון, אז אנשים נהיים אנטי ממסדיים וממלכתיים. היום רוח המפקד כבר לא עוינת אותך, ואתרי אינטרנט ימניים יחד עם הפייסבוק והווטסאפ גורמים לכך שהתקשורת לא עושה מה שהיא רוצה. לצד הרגיעה הזאת, התחילו לבנות כאן יותר מעשרה בתי קבע בשלוש השנים האחרונות".

האם השינוי אצלך חל גם באידיאולוגיה?

"אידיאולוגית לא השתניתי, וגם רוב חוות גלעד. כן התבגרנו, רואים קצת אחרת את המציאות. כל בן אדם משתנה, אני לא מתבייש להגיד שראיתי ולמדתי. איתי זר הוא אותו בן אדם בדיוק, עם שינויים לפה או שינויים לשם, יכול להיות שלמדנו דברים בדרך. יש לי אידיאולוגיה שאני מאמין בה ואני לא מוותר עליה, וחלק חשוב ממנה הוא אחדות עם ישראל. תמיד צריך לזכור: גלעד הי"ד נרצח ורצינו להקים יישוב, זה מה שהניע אותנו, תשובה ציונית הולמת".

זר בחר להיפרד לפני שנים אחדות ממוטיב בולט של אנשי הגבעות: הפאות. המטרה היא ליצור בידול בינו ובין נערי גבעות אחרים, שהוא מגדיר אותם כקיצונים וחולק מהותית על דרכם. "בעבר גידלנו פאות כחלק מהרצון להתקרב לה', אבל היום אנחנו לא רוצים שיציירו אותנו כמשוגעים וימתגו אותנו, אז חלק מאיתנו הורידו את הפאות. עדיין נשארנו אידיאליסטים ודתיים לא פחות מבחינת עבודת ה', תפילות וכדומה".

איך הקשר שלך היום עם המדינה?

"אני אוהב את המדינה, מתפלל לשלום המדינה, ומאמין שזו ראשית צמיחת גאולתנו. אנחנו תלמידיו של הרב קוק, תמיד הייתי ממלכתי ותמיד ידענו שאנחנו בדרך החיובית. היו שנים שלא הנפתי דגל, אבל ידעתי שיש ירידות ועליות. היו לי תקופות קשות. מעולם לא קידשנו את הריב עם המדינה, ואם נקלענו למריבות זה בלית ברירה. אבל היום רוח המפקד משתנה ולא דוחקים אותנו לפינה. ישב אצלי בבית השר לביטחון פנים גלעד ארדן ואכל ארוחת ערב. למה הוא בא? זה מראה שהוא מכבד אותנו ומאמין בצדקת דרכנו. בני הנוער שלנו כאן הם ציונים ומתגייסים ליחידות הכי קרביות, החל מח"ן גולני ועד שריון. אפילו הרב אביחי רונצקי כתב בעקבות כך מאמר 'סליחה מנוער הגבעות'".

מעגלה לאוטובוס

אבל נראה כי השינוי שהתחולל אצל זר בחוות גלעד לא מאפיין את החלק העיקרי של בוגרי הגבעות האחרים. מבחינתו של יששכר מן (34), נשוי ואב לשישה מחוות מעון, לא השתנה כמעט שום דבר בשנים האחרונות. "מה שהשתנה אצלי בחמש עשרה השנים האחרונות זה השערות הלבנות, יש לי כמה", הוא עונה בחיוך. "בגדול אני חושב אותו דבר, עדיין חולם ליישב את הארץ וכל מה שאז חלמנו בתור נערים. היום אני אולי עם קצת יותר שכל, אבל לא הרבה יותר. היום אני מסוגל להבין אנשים שחושבים אחרת ממני, מה שאז לא הייתי מסוגל להבין".

איך הגעת לגבעות?

"גדלתי ביישוב בית אל שבבנימין לאבא שמחובר לארץ ישראל, יש לו כרמים והוא בעל יקב עתיר פרסים. בהמשך למדתי בישיבה התיכונית הר אפרים שבקדומים. בהתחלה ביקרתי בכמה מאחזים, ביניהם גבעות עולם אצל אברי רן כשהיא הייתה טרנזיט, אחר כך עברתי ממש לגור בגבעת רונן ועברתי קצת גם בגבעה של אריאל בן שטרית ביצהר", הוא מתאר את ראשית דרכו בגבעות.

באותה תקופה הוא לא רק עסק ביישוב הארץ. נפשו חשקה גם בלימוד התורה. "החלטתי שאני גם רוצה ללמוד תורה בישיבה בקבר יוסף, שם זכיתי להיות חברותא של הרב הלל ליברמן הי"ד".

מן נזכר בתקופות הקשות שעשה בימים הראשונים להקמתן של הגבעות השונות. "אחרי הפינוי מקבר יוסף עלינו להקים את גבעת 'אש קודש'. היה שיא החורף וגרנו מתחת לעגלה. היינו בגבעה 24 שעות, לא נסענו הביתה. כל יום, כל היום, ככה במשך שלושה חודשים. את האוכל קיבלנו מהרבש"ץ האזורי, שהיה מביא לנו את שאריות האוכל מהחיילים". בהמשך המקום "השתדרג", כלשונו, כשהעגלה הפכה לג'יפ ישן שבו יכלו לישון, ולאחריו הובא לגבעה אוטובוס שלם.

כשאש קודש נראתה להם מבוססת דיה, עברו מן וחבריו לנקודה החמה הבאה: גבעה 725 ביצהר. "באותה תקופה נחתם הסכם המאחזים, ובתור נער הזדעזעתי מהרעיון לעשות הסכמים עם המדינה. חברים שהכרתי במקום הביאו אותי לחוות מעון. בהתחלה אמרתי לעצמי: מדובר במחנה קיץ נחמד עם ארבע משפחות וכמה רווקים, בוא נהיה פה כמה ימים. ואני עדיין פה כמה ימים, כבר 15 שנה".

מן, אם כן, ממשיך להגשים גם באמצע העשור הרביעי לחייו את האידיאולוגיה שחי כנער גבעות. למעשה, האידיאולוגיה שלו אף נרחבת בהרבה.

מה הם היעדים הבאים שלך?

"החלום האמיתי שלי הוא להיות חקלאי, אבל בשביל להיות חקלאי אתה צריך שטח או בעלי חיים. כבשים ניסיתי לגדל במשך כמה שנים, אבל זה לא שרד בגלל הגניבות. ניסו לגנוב לי שוב ושוב, פעם אחת אפילו הצליחו. לגבי שטחים, יש לי כמה דונמים של כרם יין ואני מקווה לעוד. מבחינתי, אני תמיד מסתכל לעבר הגבעה הבאה. למרות שאני רואה במשימה שלי היום בתור קבלן בניין בארץ ישראל זכות גדולה - לפני מאה שנה אתה יודע כמה אנשים חלמו לבנות את הארץ? - ועדיין זה לא החלום שלי. החלום שלי זה עבר הירדן. יש לי מקום שבכל פעם שאנחנו עולים לגולן אני צופה בו. הוא מעל הירמוך, אחלה מקום לכרם, שם אני חולם להיות".

חלק נוסף ולא מבוטל בפאזל שיוצרים בוגרי נוער הגבעות, הם אלה שאומנם עזבו את הגבעות, אך בחרו להתגורר ביישובים הסמוכים לגבעות המוצא. על המעבר מהגבעה ליישוב מספר עדי קולני (32), נשוי ואב לשישה שמתגורר ביישוב בית חגי שבדרום הר חברון. "ברגע שמתחתנים ומקימים משפחה החיים משתנים", הוא מסביר את השינוי, "עברתי לגור ביישוב ואת עיקר הזמן השקעתי בפרנסה. באופן טבעי, הלוחמנות של גיל 17 ירדה. התברגנות טבעית אני קורא לזה, הפרנסה וצורכי החיים הם חזקים".

איך הגעת כנער לגבעות?

"גדלתי בקריית ארבע וכל החינוך שמחנכים אותנו זה אהבת ארץ ישראל, מגיל אפס מגדלים אותנו על אהבת הארץ. למדתי בישיבה התיכונית בקריית ארבע והיו לנו שיעורי חקלאות עם נתנאל עוזרי הי"ד. הוא גר בשטח חקלאי מחוץ לישיבה ואני בתור נער צעיר מאוד התפעלתי מהמסירות נפש שלו. בישיבה הייתי לפעמים ממיר את השיעורים היותר משעממים בשיעורי חקלאות ואהבת הארץ. נתנאל היה מחדד לנו הרבה דברי תורה ואהבת הארץ, כך התחילה דרכי בגבעות". בהמשך עבר קולני לגור בגבעות יצהר במשך שנתיים ולמד במחזור הראשון של ישיבת 'דורשי ייחודך' ובישיבת 'עוד יוסף חי' ביישוב.

איך התנהלו החיים שלכם בגבעה?

"בתקופה שלי למדנו הרבה תורה ונלחמנו על ארץ ישראל. בגיל 17 הקמנו גבעה ליד היישוב מעלה חבר. מכסף שאספנו פרוטה לפרוטה מעבודות אצל קבלנים, קנינו כמה חבר'ה טרקטור ונטענו כרמים ושדות חיטה. היינו מסתובבים כל היום עם תפילין. קמים לפנות בוקר, משננים תנ"ך ולומדים עד הזריחה, ולאחר תפילת שחרית היינו יוצאים מי לעבודת הקרקע ומי לבנייה. בתקופה שלי זו הייתה חריצות בלתי רגילה. היינו גם שומרים בלילות. אני פחות מכיר את נערי הגבעות של היום, אבל מעריץ אותם".

האם השנים הללו תרמו לך?

"כן, זה מאוד בנה אותי", מאשר קולני, "היו לי אז קוצים בישבן, ובמקום ללכת ולהסתובב הלכתי למקום שהתחברתי לאדמה, לערכים ולארץ ישראל. אם לא הייתי מוצא את עצמי שם, הייתי מוצא את עצמי במקומות אחרים בחיים. בחרתי לנתב את הכוחות למקום חיובי, יש לזה ערך מאוד מאוד חשוב. זה מתאים לנוער שלא מוצא את עצמו במסגרות. קיבלתי גם מקצוע לחיים. אני קבלן של עבודה עברית, עוסק בעיקר בשיפוצים ותוספות לבתים".

קולני, מבחינתו, ממשיך את הדרך שהתחיל בגבעות, באופן שמתאים למצבו הנוכחי. הוא בעיקר מלא הכרת הטוב לאותה תקופה. "קיבלתי משם גם אהבה גדולה לארץ ישראל. למרות שאני לא מכיר אותם היום, אני מעריך מאוד את המסירות. האידיאלים שלי כלפי הארץ לא נעלמו. בסך הכול התבגרנו ואנחנו עסוקים בגידול תיישים חדשים", הוא מכנה בחיבה את הילדים, "רוב חבריי מהתקופה ההיא ממשיכים היום בבניין הארץ, מי בבנייה, חקלאות, טיולים וכדומה. רואים בבירור שהערכים והאהבה למולדת עוד נטועים בנו".

Dvir794@gmail.com