בשבע מהדורה דיגיטלית

תסריט דמיוני

לפני שנה אף אחד לא היה מאמין שהאנשים הכי קרובים למשפחת נתניהו יחתמו על הסכם עד מדינה.

שלמה פיוטרקובסקי , כ"א באדר תשע"ח

לא ישלם מחיר על מעשיו? ניר חפץ (משמאל)
לא ישלם מחיר על מעשיו? ניר חפץ (משמאל)
צילום: יוסי זמיר, פלאש 90

1

תעצמו את העיניים (מטאפורית כמובן, תמשיכו לקרוא) ותדמיינו את התסריט הבא: יום ראשון בבוקר, כל כותרות אתרי האינטרנט זועקות: "מקורב מאוד לראש הממשלה נעצר לחקירה".

מהדורות החדשות גם הן נפתחות בידיעה המרעישה. שמו של העצור הטרי עדיין לא מותר לפרסום, אבל הרמזים כבר ברורים והשמועה רצה בקבוצות הווטסאפ - מדובר בבנו הגדול של נתניהו, יאיר. בשעות אחר הצהריים מובא יאיר להארכת מעצר בבית משפט השלום בתל אביב, ובהמשך מוארך מעצרו עוד פעם או פעמיים. אחרי שבוע וחצי במעצר יתחילו השמועות לצאת החוצה. עורך דין שמתמחה בסגירת עסקאות לעדי מדינה פוטנציאליים ייראה נכנס ויוצא ממשרדי יחידת להב 433 של המשטרה, וכותרות ראשונות בסגנון "הערכות: יאיר נתניהו יחתום על הסכם עד מדינה בתוך שעות" יתחילו לצוץ. בתוך 24 שעות ההסכם עם נתניהו ג'וניור כבר ייצא כהודעה רשמית של משטרת ישראל, ובמהדורת חדשות הערב נשמע מפיו של אמנון אברמוביץ', או עמית סגל, מה אמר נתניהו הצעיר ל"מקורביו", לאחר שהחליט לחתום על ההסדר שבו הוא מתחייב להפליל את אביו.

נשמע לכם דמיוני? עכשיו בואו נחזור במכונת הזמן לאחור, לא הרבה, רק שנה, נניח. האם סדרת הסכמי עד המדינה שנחתמו עד היום עם האנשים המקורבים ביותר לראש הממשלה לא הייתה נשמעת לנו אז דמיונית לחלוטין?

האפשרות שיאיר נתניהו יוחתם על הסכם מעין זה תישאר כנראה נחלת הדמיון (אף שכמאמר הפתגם האמריקני, "לעולם אל תאמר לעולם לא"), וכך גם ההלצה שרצה השבוע על האפשרות שרעיית ראש הממשלה תוחתם על הסכם כזה (זה, אגב, לא יקרה משום שהחוק מטיל מגבלות קשות על עדותם של בני זוג זה נגד זה). אבל העובדה שהאפשרות הזאת הופכת למשהו שמדברים עליו, אפילו כעל בדיחה, מעידה על כך שמשהו כאן מצריך מחשבה.

השאלה הראשונה שצריך לשאול היא מתי המסה של עדי המדינה הופכת את הפרקטיקה הזאת כבר לבלתי לגיטימית. הרי כל הרעיון של עדי מדינה הוא ויתור מסוים על העיקרון של שוויון בפני החוק, במטרה ללכוד את העבריינים הגדולים באמת. השאלה היא היכן עובר קו האיזון שמעבר לו הוויתור על השוויון בפני החוק כבר גדול כל כך, ששכרו קטן מהפסדו. האם העובדה שאנחנו מוחלים מחילה גמורה לעוד פושע ועוד פושע, רק כדי ללכוד את מי שהוא הפושע הגדול בעיני המשטרה, אינה פוגעת בעצמה באמון של הציבור בשלטון החוק. בהקשר הזה חשוב לשים לב לכך שבעוד שמומו פילבר לפחות שילם באובדן משרתו ובחוסר יכולת לשוב לשירות הציבורי לצמיתות, כלל לא ברור מה ישלם חפץ על מעשיו. האם הסכם שבמסגרתו הוא לא ישלם על מעשיו שום מחיר ממשי הוא בכלל הסכם לגיטימי?

שאלה שנייה שצריך לתת עליה את הדעת היא מה הן הפרקטיקות שבהן עושה המשטרה שימוש על מנת לגייס עדי מדינה. מעקב אחרי הפרסומים בתקשורת בשבועות האחרונים מעלה את החשד שכלי המעצר לא משמש רק לשלילת מסוכנות ולמניעת שיבושי חקירה, כפי שקובע החוק. יותר ויותר מתקבל הרושם שתאי בתי המעצר משמשים מנוף לחץ על חשודים "לעבור צד", וממילא עולה השאלה האם מדובר בשיטה לגיטימית. בסופו של דבר, עד המדינה נכנס בחתימה על ההסכם לעסקה לא פשוטה, והשאלה היא האם אין כאן חתימה תחת לחץ בלתי סביר, בוודאי בשביל מי שהוא אזרח נורמטיבי, שאינו מורגל בשהות בתאי מעצר.

2

דואג לביתנו

בימים האחרונים מתקבל הרושם שאת משבר חוק הגיוס יצר יעקב ליצמן בכך שהעמיד לקואליציה אולטימטום לחקיקת חוק הגיוס לפני התקציב. אולם מי שעקב אחרי ההתפתחויות בנושא, בטח שם לב שלצעד שנקט סגן שר הבריאות קדם צעד אחר של אביגדור ליברמן. לפני כשלושה שבועות פרסמה לשכתו של שר הביטחון הודעה לפיה הוא מינה במשרדו צוות שיגבש הצעת חוק גיוס חדש, במקום החוק שבג"ץ פסל. הצוות, שליברמן כינה אותו "מקצועי", לא כלל שום נציגות חרדית. בתוך זמן קצר ליברמן גם הודיע שמפלגתו תתמוך אך ורק בחוק שיגובש בידי הצוות שהוא הקים.

הצעד שנקט ליברמן הבהיר פתאום לראשי המפלגות החרדיות שהמכשול העומד בינם ובין חוק הגיוס איננו רק מכשול משפטי. הסיפור לא מתמצה רק בשאלה האם היועמ"ש יאשר את החוק והאם בג"ץ יפסול אותו. הסיפור הוא פוליטי, והקואליציה רחוקה מלעמוד מאחורי כל חוק גיוס שבו הם יחפצו. המציאות הזאת היא שגרמה לליצמן ככל הנראה לצאת עם האולטימטום בעניין חוק הגיוס, בתקווה שאולטימטום יחייב את הקואליציה להתיישר עם דרישותיו.

השאלה היא למה ליברמן החליט לטפס על העץ הזה, והתשובה נעוצה ככל הנראה בניסיון לברוא מחדש את מפלגת ישראל ביתנו. בבחירות לכנסת ה‑18 קיבלה ישראל ביתנו תוצאה מדהימה, 15 מנדטים. מאז זוהי תוצאת הייחוס שאליה שואף ליברמן להגיע. בכנסת ה‑19 מנתה מפלגתו, שרצה יחד עם הליכוד, רק 11 ח"כים, ואילו בבחירות האחרונות התוצאה הייתה מאכזבת עוד יותר - שישה מנדטים, שאחד מהם אבד לה עקב פרישתה של ח"כ אורלי לוי-אבקסיס. בניסיון להפוך את המגמה, מנסה ליברמן לחזק את הקו האנטי-חרדי של מפלגתו, כך בסוגיית המרכולים וכך גם בסוגיית הגיוס. זאת מתוך הבנה שלכס שר הביטחון הוא לא יחזור עם שישה מנדטים בלבד. אלא שהתקווה הזאת עלולה ביום הבוחר להתנפץ לרסיסים, כאשר יתברר לליברמן שהימנים ברובם הלכו לליכוד, ומתנגדי החרדים מצאו מנוחה דווקא ביש עתיד.

3

השיטה משכפלת

המחאה נגד הייצוג הדל מאוד של נשים בקרב מקבלי פרס ישראל השנה היא בבסיסה מחאה מוצדקת. המחשבה כאילו ישנו איזה מדד מדעי לשאלה מי צריך לקבל את הפרס, והנבחרים הם תמיד הטובים ביותר בכל תחום, היא תפיסה נאיבית. מעניקי הפרס, חברי הועדות, סובלים גם הם (לא בהכרח באשמתם, אגב) מהטיות שמביאות לתוצאה הסופית, שבה כמעט כל מקבלי הפרס הם גברים אשכנזים חילונים בגיל הפנסיה.

כמובן שלצפות לאיזון מלא אי אפשר. מטבע הדברים פרסי ישראל ניתנים על הישגים משמעותיים והישגים כאלו נמדדים בפרספקטיבה, כלומר ממרחק השנים. התוצאה היא שהפרסים מבטאים את ישראל של שנות ה‑70, ה‑80 וה‑90, ולא את ישראל של שלהי העשור השני למילניום השלישי. ישראל ההיא הייתה הרבה פחות שוויונית בכל קנה מידה, וגם לזה יש כמובן השפעה. ועדיין אין שום הצדקה לנוכחות הנשית והמזרחית הדלה כל כך. כי פרסי ישראל לא מבטאים רק הוקרה טכנית, יש להם גם אמירה חברתית.

הבעיה בביקורת שנשמעה עד היום היא שהיא לא נגעה בתרופה, רק במחלה. הבעיה נוצרה בין היתר בגלל השיטה שבה נבחרים כיום זוכי פרס ישראל, והדרך לשינוי חייבת לעבור בשינוי השיטה. הדרך שבה שורת ועדות בוחרות במנותק זו מזו את הזוכים בכל קטגוריה, משכפלת את מאפייני הזוכים ולא יכולה להביא לגיוון. רק שינוי השיטה, שיכול לבוא בכמה דרכים, יוכל להביא ליותר גיוון וייצוג בקרב הזוכים בפרס. המועד להתחיל לעבוד על זה הוא אתמול, לא מחר. שר החינוך בנט – לטיפולך.

*** הפינה הכלכלית ***

בעיות בארנק

כל מי שארגן פעם חגיגה גדולה מכיר את הרגע הזה. זו יכולה להיות חתונה, בר מצווה או סתם אירוע גדול ויפה. בסופו מגיע השלב שבו מתיישבים סביב שולחן בקצה האולם, המחשבונים מוצאים מהכיסים, פנקסי הצ'קים נפתחים ורגע התשלום מגיע. כי בסוף לכל חגיגה יש תג מחיר, ואין חגיגות חינם.

רגע לא פשוט כזה מגיע השנה, 2018, לאוצר של מדינת ישראל. מי שקצת עקב אחרי חגיגת הבזבוזים שהוביל שר האוצר כחלון אשתקד במשרד האוצר, שמע לא פעם את המשפט "יש כסף בקופה, אנחנו רוצים להחזיר אותו לאזרחים". ואכן, מי שעקב אחרי המספרים יכול היה לראות בשנת 2017 זינוק מדהים בגביית המיסים בישראל. פעם אחר פעם בישרו הכותרות על "עודפי גבייה", ואלו תורגמו למבצעי בזבוזים של האוצר כדוגמת תוכנית 'נטו משפחה' למשל, שעלותן למשלמי המיסים היא מיליארדים רבים של שקלים. אולם מה שהציבור שם לב אליו פחות הוא הדרך שבה הגיעה רשות המיסים לתוצאות היפות הללו, ומה תהיינה ההשפעות ארוכות הטווח של הדרך הזאת על גביית המיסים בשנים הבאות.

דוגמה אחת למהלך מאוד משמעותי כזה הוא הוראת השעה שנתנה הטבת מס על תשלום דיבידנד מ"חברות ארנק". הסיפור הוא כזה: אחת משיטות תכנון המס שהפכו לרווחות בישראל בעשורים האחרונים היא פתיחת "חברת ארנק". אדם שהכנסותיו גבוהות פותח חברה שהוא בעל המניות הבלעדי בה, ודואג שהכנסותיו תגענה לחברה ולא אליו ישירות. החברה משלמת על רווחיה רק מס חברות, שהוא נמוך בהרבה ממס ההכנסה. בהמשך, כאשר האדם רוצה לקחת כסף הביתה הוא משלם על המשיכה מס דיבידנד.

במשך הזמן התברר לאוצר שבחברות הארנק הללו נצבר הרבה כסף שהמדינה לא ממסה אותו כראוי. הפתרון שנמצא היה מחד הקשחת התנאים לאפשרות ליהנות ממס דו-שלבי, ומאידך מתן הנחה במס על הדיבידנד, תחומה בזמן, שתתמרץ אנשים להוציא את הכסף מהחברות הללו ולשלם עליו מס. ההיענות למבצע הייתה מטורפת, והמס ששולם הגיע לכעשרה מיליארד שקלים. אז איפה הבעיה, תשאלו בוודאי. התשובה היא שעשרה מיליארד השקלים הללו נגרעו מההכנסות שהיו צפויות ממיסים בשנים הבאות. שהרי קופתן של חברות הארנק, שאמורה הייתה לחלק דיבידנדים לאורך השנים הבאות, התרוקנה.

את התוצאה של המהלך הזה, של מהלכים נוספים וגם של ההבנה ששנת אקזיטים כמו 2017 לא חוזרת כל שנה, אפשר לראות באופן ברור בתחזיות ההכנסה של האוצר. השאלה הקשה היא כמובן איך יתמודד האוצר עם המצב בלי שהגירעון יזנק. אם 2018 תהיה שנה טובה מבחינת הפעילות הכלכלית ומצב שוק ההון, המשבר לא יהיה קשה מאוד. אך אם השנה הנוכחית תלווה במשברים, סופה של חגיגת 2017 עלול להיות כואב מאוד.

לתגובות: shlomopy@gmail.com