משיירת יחיעם ועד לכבישי יו"ש

חוקר מורשת שיירת יחיעם מספר את סיפורה של השיירה ההיא צעד אחר צעד ומציג את הלקחים לצה"ל ולמדינת ישראל של ימינו, ביו"ש ולא רק שם.

שמעון כהן , כ"ו באדר תשע"ח

עיקול ההתקלות
עיקול ההתקלות
צילום: עמית אלסר



טוען....

לפני שבעים שנה, תש"ח, היה חודש מרץ לחודש עקוב מדם במאבקים על הדרכים, מאבקי השיירות. ביומן ערוץ 7 הבאנו את סיפורה של שיירת יחיעם עם מי שחקר את סיפורה, רס"ן במיל' עמית אלסר, נין לחלוצי הגליל.

"כילדים חונכנו על ברכי השיירה", הוא מספר על הגורם שהוביל אותו לחקר השיירה ההיא. "כמעט בכל יום זיכרון ועצמאות היו סיורים וצעדות. שיירת יחיעם היא אחד הסיפורים המדממים והפועמים של המחיר ששילמו מי שבזכותם אנחנו חיים בגליל המערבי. זה חוזר אליי כנער סקרן ולאחר מכן כקצין סיור, חקרתי את האירוע טקטית וככל שנכנסתי פנימה גיליתי דברים מרתקים. בשנים האחרונות חקרתי יותר ומצאתי דמויות שפעלו באזור, הגעתי לכתובים וארכיונים ובעיקר חקר שטח שבו הלכתי כמעט מטר אחר מטר את כל המרחב והגעתי לסיפורים אישיים ואנושיים מרתקים".

כשהוא נכנס לסיפורה של השיירה עצמה מדגיש אלסר כי יש לראות את סיפורן של השיירות בהקשר הכולל של ההתיישבות ומתוך ההבנה ש"החרב והמחרשה לא נפרדים. השיירות נועדו לאפשר את קיום הישובים".

מדובר בסיפורן של שמונה נקודות התיישבות אמיצות מחוץ למפת החלוקה של האו"ם, ושמונה נקודות אלה נאבקות להחזיק את עצמם עם הפלוגות הלוחמות שפעלו בלילה, ואין ברירה אלא לשלוח שיירה כדי להעביר אספקה ולהחליף אנשים. היו שיירות עוד קודם לכן, אבל שיירה במאסה קריטית כזו כפי שהייתה שיירת יחיעם לא הייתה. חייבים לזכור שיום לפני כן עברה שיירה לגוש ההתיישבות הצפוני, חניתה אלון ומצובה. היה הכרח לעזור לאותה נקודת התיישבות מבודדת, על בסיס הצורך לשמור על מפעל ההתיישבות בפריפרייה של אז ושל היום".

באתר המארב
צילום: עמית אלסר

"בצד הטקטי, הייתה תפיסת המגננה. לא באנו כאן לכבוש אלא להתיישב במרקם חיים משותף עם מי שהיו סביבנו והמצור התהדק על גרונות הישובים. אני יודע את זה מסבא שלי, גבריאל דוננפלד, שהיה המוכתר של גרבה והוריו ממייסדי נהרייה. חבל החנק הלך והתהדק וסכנת הפלישה הוודאית הייתה מלבנון. בישובים היו עשרות ילדים. רק באלון היו כמאתיים ילדים. הוצאת השיירה הייתה סוג של הכרח כדי לשמור על עורקי החיים פתוחים".

יחיעם, הוא מספר, הייתה מעין מוצב חודר וההבנה הייתה שאם יחיעם תיפול הרוח של הרבה מההתיישבות תיפול בתקופה שהשאלה הגדולה היא אם להישאר או לא, "היה ברור שהם רצו לתקוף", הוא אומר בהתייחס לכנופיות הפורעים ומבהיר: "כל הזמן היו התראות לתקיפה על הישובים. מזה נולד הצורך להוציא שיירה, גם בנחיתות טקטית מוחלטת, מסורבלת, כבדה, בכביש צר ובין כפרים. ידעו על המארב אבל האמינו שבכוח המקל והנשק ניתן יהיה להקים מדינה".

אלסר מציין כי העיקרון הזה של פעילות גם במחיר כניסה לסכנה מנחה את כוחותינו עד ימים אלה: "גם בלבנון השניה והראשונה בקורס קציני סיור בלבנון ליוויתי שיירות ואתה מוציא שיירות גם כשיש איומים כי המטרה היא עילאית. אתה בוטח במיומנות האנשים והנשק למרות שבאותם ימים היא לא הייתה גבוהה. אלו מפקדי מחלקות וגדודים שלא באמת תירגלו ולא באמת היו בקרב, הם היו תחת השלטון הבריטי והרגישו צורך להכין את תכנית ד' להיאחזות בישובים בכוח. הם האמינו בכוח הנשק ועד ימינו אלה שיירות חוטפות ביהודה ושומרון ובמקומות נוספים כי המשימה חשובה כל כך ולכן מוציאים שיירה".

"אספו אז את הנשק מכל הישובים. הישובים היו בלי נשק והם האמינו בכוח הרובה והאמונה. לילה לפני כן, מפקד הגזרה, שהוא קודם כל חבר חניתה, בן עמי פכטר שנאמרו עליו טענות שאני מזים אותן אחת אחרי השנייה, החליט לשלוח כנהוג מחלקה גדולה שתתפוס תל שולט, ובכך תהפוך את השיירה למאובטחת. באותו לילה, ליל פורים חורפי וגשום, הוציאו אותם כנהוג ופתאום קיבלו איתות דחוף מחניתה לחזור אחרי שכבר היו בשער. הפור נפל על אותה מחלקה שהמשיכה את חגיגות הפורים ולמחרת יצאה לנהריה, וזו המחלקה שכולה נהרגה באוטובוס שבמרכז הקרב שהחזיק תשע שעות. עשר שנים אחרי זה לא חגגו בגליל פורים בגלל האבל בעיקר בחניתה".

על היערכות הכוחות הערבים הוא מספר כי "כיום ידוע לנו שכל הגבעות מסביב כבר היו תפוסות סביב מצובה ונהריה ועוד כדי ליצור גל שני של התקפה שמשימתו היא משימת צבא ההצלה - השמדת יהודי פלשתינה, הסמל פגיון נעוץ בתוך מגן דוד מלמד על המגמה הזו. ככל הנראה בן עמי קיבל התראות על הכוחות הללו בדרך ולא רצה שיהיה סיפור ה-39 כמו סיפור ה-ל"ה בדרך לגוש עציון חודשים אחדים קודם לכן, השיירה הוכנסה לאוטובוס. המ"מ שנהרג שהיה חבר בן זוג של אחות סבי, וזו המחלקה שנלחמה על חייה במרכז אזור הלחימה ונהרגו 34 מחבריה".

על הקרב עצמו הוא מספר כי הגיע מידע ממודיע מסמרייה, שהתברר שהיה מודיע כפול, ובסביבות שתיים בצהריים יצאו לדרך. קיבוץ יחיעם סוגר את גשר הגעתון מבלי להודיע על כך. על אחת ממשאיות השיירה גשר כבד מאוד, שבעה כלי רכב עוברים בכפרים ושם אמורים היו לקבל התראה שהכול שקט. "הייתה דממה והם הבינו שיש משהו ואכן, לקראת בית הקברות של כברי, שהיא נקודה שלטת מצויינת למארב שסוגרת מצד אחד עם בית הקברות עם הרבה מחסות, הכביש צר ומתפתל ומצד צפון אמת מים שמובילה לטחנת קמח וכך ישנו מעין משולש מוות שמכתר אותם ונפתחת אש מדויקת, הכניסו אותם ללוע הארי. מי שהוביל היה איש צבא מקצועי מצד האויב. יש השערה שזה היה מפקד מצבא זר. היה שם מ"פ יגוסלבי שעבד יפה מאוד ובסוף יולי ניסה לבצע מארב דומה".

הלאה להמשך אירוע המארב: "הראשונים שחוטפים הם הנהגים. הרכב הראשון הוא רכב בריטי ולכן הנהג בצד ימין. הירי פוגע במפקד, איתן זייץ, וסגנו תופס את הפיקוד ומצליח לפרוץ ולהגיע עם הרוג ופצועים ליחיעם ובעצם התופת מתחוללת מאחוריהם. ברכב השני בן עמי שם את עצמו במרכז כובד המשימה, הרכב מתהפך, מנסים לתפוס עמדה שלטת ומתחיל מסע מילוט עד שהוא נהרג למחרת מזרחה משייח' דנון. שתי משאיות עם ציוד – זו עם הגשר נתקעת והרכב הבא הוא עם חברי יחיעם וקבוצת לוחמים. הרכב הזה מצליח בתמרון לחזור אחורה, מתייעץ עם המ"מ שפורץ קדימה עם האוטובוס והוא אומר לו להגיע במהירות להזעיק עזרה מנהריה. קילומטר מערבה יש מארב אחורי והרכב מתהפך, מתקיים קרב פחות מוכר שמנהלים אותו שניים וחלקם מחלצים דרך הנחל ודרך קיבוץ סער וגם שם עולים על מארב, בחור נהרג ורוב הקרב נערך באוטובוס שמושך אליו את רוב האש. המחלקה מנהלת קרב של 9 שעות ובאוטובוס יש 37 או 39 אנשים. הם נלחמים באופן בלתי יאמן מתוך האוטובוס, מנסים לחלץ החוצה ונקטלים באוויר, מנהלים קרב גבורה בלתי נתפס, לא נכנעים עד שהאוטובוס עולה בלהבות. שניים, עמיקם כספי ועמוס דולב, מצליחים לחלץ, עמיקם מגיע פצוע ליחיעם ורוב העדויות מהאוטובס מגיעות ממנו. כל היתר נקטלים ובשדה הקרב השותת דם הזה נותרים מעל ארבעים הרוגים".

מוסיף אלסר ואומר כי "הלוואי ובכך היה מסתיים הסיפור. לא בזה הסתיים הקרב", וכוונתו לכך ש"מעבר לקטל בקרב נעשה חילול הגופות ברמה של קטסטרופה שעד היום מכה גלים בגליל. זו תופעה שהייתה מוכרת כבר בל"ה שזוהו בזיהוי קבלי. כאן העצמה הייתה שכולם חוללו ולא ניתן היה לזהות אותם". אלסר מספר על עדויות אישיות שהגיעו אליו משלבי זיהויים הבלתי אפשרי של החללים, "הרב קלר נשבע שאת מה שהוא ראה הוא לוקח אתו לקבר. זו תוצאה מאוד קשה מעבר לעניין הפיזי. הגליל הוכה באבל והיה בטוח שהכול נגמר וכל נקודה תצטרך להילחם על חייה".

לזכרם. אנדרטת הנופלים
צילום: עמית אלסר

בהמשך הדברים מזכיר אלסר את הפעולות הקטנות שנעשו לאחר נפילת השיירה על מנת למנוע התקפה רבתי על הישובים, ובהקשר זה הוא מרגיש חובה להדגיש את פעילותו של "גדוד 21 של חטיבת כרמלי שלא הפסיק לחטוף במלחמה הזו. הגליל המערבי חב את קיומו לחטיבת כרמלי ובעיקר לגדוד 21 שהחזיק את הגליל המערבי ולאחר מכן הוכה והיה כעוף חול. הם הקיזו את הדם בשיירה ובישובים".

על שיחותיו עם הדור הנוכחי אודות השיירה ומורשתה הוא מספר: "אני קורא לזה היסטוריה יישומית, לקחת את ההיסטוריה הרשומה ולראות איך מיישמים את אותם עקרונות עלינו אנו. אני כל הזמן מדבר על ערבות הדדית ואחדות. אנשי השיירה היו אנשי הקריות שלא הכירו את הישובים אבל הייתה להם מטרה להקים מדינה. אני מנסה לחנך למקצוענות בלתי מתפשרת", הוא אומר ומספר על מפגש עם לוחמי צה"ל שבפניהם הציג את משימתו של גדוד 21 באמצעים של ימינו ולאחר שבוצעה משימתם ציין בפניהם שהמשימה המקורית נעשתה ללא הכלים של ימינו, מתוך נחישות ואמונה.

"מעבר לכל זהו הקשר בין התיישבות ללחימה והעמידה האיתנה שקיימת היום בהתיישבות הפריפרית בצפון, ביהודה ושומרון, איפה שנגור ניאלץ להילחם ושם נישאר. הלחימה משרתת את ההתיישבות

לקראת סוף הדברים נשאל אלסר אודות השיח שהוא מקיים סביב סיפורה של השיירה עם קצינים ולוחמים צעירים ועם בני נוער בני דורנו שמחונכים לא פעם על הצבת סימן שאלה על ערכי ציונות והתיישבות, על הקשר בין החרב והמחרשה, על הקרבה ואידאליזם, דור הפוסט מודרניזם שהופך הכל לסיפור של נרטיבים ולא של צדק. איך מועברים המסרים והמורשת הללו לדור הזה?

"זו נקודה מאוד כואבת. ברמה האישית אני חש את הדרך לפני שהגיעו אליה. זו בדידות קדמית ואמונתית וזה לא פשוט. אני מוצא את עצמי באתר השיירה מנסה להעלות את המורשת הזו. למזלי יש ארגונים כמו 'השומר החדש' וזו השפה וצריך להבין את זה. אנחנו לא נלחמים בשביל החרב והכיבוש אלא כדי לשבת בנחלתנו ומוכנים להילחם על זה. אלו דיבורים שלא מספיק נפוצים בשיח ישראלי, אבל לשמחתי יש כמה ארגונים שמרימים את הדגל הזה".

יצוין כי ביום העצמאות הקרוב, ה-19 באפריל, יתקיים באתר השיירה ביחיעם אירוע חגיגי וערכי להנצחת גבורת הלוחמים וחגיגת 70 שנה של התיישבות אמיצה באזור, בהובלת המיזם הפילנתרופי ״אוצרות הגליל״ שהקימה אשת העסקים רעיה שטראוס בן דרור, תנועת השומר החדש, תנועת אור ותנועת אחריי. מארגני האירוע מציינים כי "כל התנועות השותפות באירוע הן ציוניות ועוסקות בהתיישבות, חקלאות ועשייה חברתית. הכניסה לאירוע ללא תשלום".