בשבע מהדורה דיגיטלית

הרצח בכפר דומא:
"השימוש בעינויים היה פסול מיסודו"

עם סיומו של משפט הזוטא בפרשת דומא, ח"כ בצלאל סמוטריץ' מתריע מפני התנהלותו הפסולה של השב"כ בפרשה

אבישי גרינצייג , ו' בניסן תשע"ח

מיצג העינויים לפני שנתיים בתל אביב
מיצג העינויים לפני שנתיים בתל אביב
צילום: הדס פרוש, פלאש 90

"ככל שנחשפים לעיניי עוד ועוד פרטים, אני חש כי הגיעו מים עד נפש ואיני יכול עוד לשתוק כאשר לנגד עיניי מתגלה תמונה מבעיתה של פגיעה אנושה בזכויות עצורי פרשת דומא, תוך הפרה גסה של החוק ותוך הונאת הדרג המדיני הממונה על פעילות השב"כ".

במילים אלו פותח ח"כ בצלאל סמוטריץ' את מכתבו, שנשלח השבוע אל שרת המשפטים איילת שקד ואל היועמ"ש אביחי מנדלבליט.

ברקע המכתב, שנחשף לראשונה ב'בשבע', עומד משפט הזוטא בפרשת דומא, אשר הגיע בימים אלה לישורת האחרונה. בסוף השבוע שעבר הושמעו סיכומי התביעה וההגנה. המשפט כולו התנהל תחת צו איסור פרסום גורף, בדומה להתנהלותה של הפרשה כולה עוד משלב חקירות השב"כ. מדובר במשפט מקדים למשפט העיקרי, ובו נדרשים שלושת שופטי בית המשפט המחוזי במחוז מרכז לקבוע אם הודאות הנאשמים ברצח שלושת בני משפחת דוואבשה קבילות מבחינה משפטית ויכולות להוות ראיה לחובתם. עורכי דינם של הנאשמים טוענים כי ההודאה והשחזור הוצאו מהם תחת לחץ כבד של עינויים, ולכן דורשים כי בית המשפט יפסול את קבילות הראיות. על פי המקובל בעולם המשפט, הודאת החשוד במעשה נחשבת "מלכת הראיות", אך כדי להיות קבילה היא חייבת להינתן מרצונו החופשי של החשוד ללא שימוש באמצעים פסולים.

כזכור, עמירם בן אוליאל חשוד שביצע את הפיגוע בדומא והקטין א' חשוד שתכנן יחד עם בן אוליאל את ההצתה הקטלנית. לפני כשנתיים נעצר עמירם בן אוליאל על ידי השב"כ תחת צו איסור פרסום גורף. בצעד חריג הוצאו לשניים צווי מניעת מפגש עם עורך דין, שהוארכו מדי כמה ימים עד למקסימום המותר על פי חוק - 21 יום. בן אוליאל נחקר ממושכות על ידי חוקרי השב"כ, שהשתמשו במניפולציות שונות ובמדובבים, ללא הצלחה. לכל אורך הדרך הוא שמר באופן מוחלט על זכות השתיקה.



טוען....

17 יום לאחר שנעצר, סמוך לחצות הלילה, החליטו בשב"כ להשתמש ב"אמצעים מיוחדים" כלפי בן אוליאל כדי לשדלו להודות. על השימוש באמצעים המיוחדים הוטל צו איסור פרסום ופרטיו אינם ידועים, אולם בכמה כלי תקשורת פורסם כי העינויים כללו סטירות, מתיחת הידיים וכיפופן, הטיית הגב לאחור ואמצעים נוספים. לדברי גורמים הבקיאים בנושא, מדובר בעינויים פיזיים קשים שלא מותירים בפני הנחקר ברירה אלא לשתף פעולה כדי שייפסקו.

מיד לאחר תחילת העינויים, בן אוליאל נשבר בחקירה והודה במיוחס לו. הוא הודה בתכנון הרצח ובביצועו כנקמה על רצח מלאכי רוזנפלד הי"ד 30 יום לפני ההצתה בדומא. בימים הבאים המשיך בן אוליאל לשתף פעולה עם חוקריו, לטענתו מתוך פחד מהמשך העינויים.

הייתה פצצה מתקתקת?

בפנייתו אל שקד ומנדלבליט מטיל ח"כ סמוטריץ' ספקות כבדים באמינות ההליך החקירתי והמשפטי כולו בפרשה זו, בעיקר בשל התנהלות השב"כ: "השב"כ עוטף את עצמו בשלל צווי איסור פרסום וחסיונות שונים כדי להסתיר מעיני הציבור את האמת העגומה: חוקרי השב"כ עינו קשות, ללא כל צורך סיכולי ובניגוד לחוק, שני צעירים יהודים כדי שיודו שהם ביצעו את הפיגוע בדומא. הפגיעה הקשה בזכויות הנחקרים מטילה צל כבד על החקירה עצמה, על ההליך המשפטי שמנוהל בהמשך לה, על אמינותם של שירות הביטחון הכללי ושל אנשיו של היועץ המשפטי לממשלה, ופוגעת אנושות באמון הציבור ברשויות אכיפת החוק".

לדבריו, טוהר ההליך כולו, שחשיבותו רבה במיוחד בהליכים פליליים על מנת להוציא את הצדק אל האור, נרמס במקרה זה ברגל גסה "רק כדי לתת מענה ללחץ הציבורי שהופעל על רשויות אכיפת החוק לאחר הרצח המזוויע בדומא, שזעזע בצדק מדינה שלמה. רשויות החוק חשו תחת לחץ ציבורי וקיבלו אור ירוק לעשות הכול כדי להביא לדין את מבצעיו. 'הכול', כולל עבריינות בשם החוק, פגיעה אנושה בזכויות אדם ואזרח ובטוהר ההליך המשפטי, הונאת הדרג המדיני ונטילת סיכון קריטי להוצאת הודאות שווא והרשעת חפים מפשע".

סמוטריץ' מוסיף כי כדי להכשיר את מעשיו, הציג השב"כ מצג שווא בזמן אמת מול שרת המשפטים, לפיו החשודים הם חברים בתשתית טרור והם בגדר "פצצה מתקתקת", שכדי "לסכלה" יש הצדקה לשימוש באמצעי חקירה אסורים. לדבריו, יש כמה הוכחות לכך שההגדרה "פצצה מתקתקת", שעליה נשען השב"כ כתואנה לביצוע העינויים, הייתה מצג שווא. תחילה, העיתוי של התחלת ועצירת העינויים: "במשך 17 יום, בעשרות רבות של חקירות, השב"כ ניסה לשדל בדרכים שונות את שני החשודים להודות בביצוע הרצח, אך לא השתמש בעינויים כלל", מתאר סמוטריץ', "אם אכן עמירם בן אוליאל וא' היו פצצה מתקתקת, מדוע השב"כ המתין זמן רב כל כך עד שהחלו במסכת העינויים? מדוע השב"כ לא חשש שבזמן שחולף ייצא פיגוע רצחני?". בדומה לכך, גם עיתוי הפסקת העינויים מערער את הנחת הפצצה המתקתקת, לדבריו: "מדוע מיד לאחר שנפגש עמירם בן אוליאל עם עורך הדין איתמר בן גביר פסקו העינויים? האם הרעש התקשורתי שייצרו עורכי הדין של החשודים נטרל את הפצצה?".

"שנית", הוא מוסיף, "בפועל לא סוכלה שום פצצה. תוצאה החקירה האחת והיחידה היא ההליך המשפטי המתנהל כעת במטרה להרשיע את הנאשמים בביצוע הרצח. כידוע, בג"ץ קבע מפורשות כי הגנת הצורך בשל הפעלת אמצעי חקירה מיוחדים כנגד 'פצצה מתקתקת' חלה רק: 'כאשר קיימת מידת סיכון קונקרטי ואימננטי להתרחשות הפיצוץ'. האם פתאום לאחר 17 יום הפצצה התחילה לתקתק?" מקשה סמוטריץ'.

בהתחשב באוסף הנתונים הללו קובע סמוטריץ' כי "כעת, לאחר שהתפזר מסך הערפל, מתברר שמדובר היה במצג שווא. החשודים בשום פנים ואופן לא היו פצצה מתקתקת, מטרת החקירה הייתה לפענח אירוע שאירע בעבר ולהביא לדין את החשודים. הא, ותו לא. ולכן השימוש בעינויים נגדם היה פסול מיסודו, והשב"כ ידע זאת בזמן אמת".

מאחר שהעינויים בוצעו ללא הצדקה, טוען סמוטריץ', לא ייתכן לקבל את הודאות החשודים ולבסס עליהן את ההליך המשפטי. "האם יעלה על הדעת שפרקליטות המדינה תכיר בלגיטימיות החוקית של הודאות שניתנו אך ורק בפני חוקרי השב"כ לאחר העינויים?" הוא מפנה את השאלה לנמענים.

לחשוף את העובדות לציבור

עובדות מעניינות נוספות שנחשפות במכתב, מגלות כי התנהלותו של החשוד עמירם בן אוליאל במהלך החקירות מעלה אף היא סימן שאלה ביחס למהימנותה המשפטית של ההודאה תחת עינויים.

"ככל הידוע לי, חוקרי השב"כ דרשו מעמירם בן אוליאל לחזור על ההודאה בפני חוקר המשטרה והוא הסכים", מספר סמוטריץ', "אך כאשר הגיע החוקר המשטרתי, בן אוליאל חזר לשמור על זכות השתיקה וטען בפני חוקר המשטרה שההודאה שמסר לחוקריו היא הודאת שווא שהוצאה ממנו רק מחמת העינויים הקשים שעבר. 'בלית ברירה', נקרא שוב ראש צוות החקירה של השב"כ לחדר החקירות ולאחר דין ודברים שב בן אוליאל לשתף פעולה ואף הסכים לבצע שיחזור של ההצתה לאחר שהובהר לו שזו הדרך היחידה לסיים את החקירה. ראש צוות החקירה אף איים עליו שיש ברשותו כלים שהוא יכול להפעיל: 'אני רוצה לצאת לשטח, תעזור לי להשתכנע שזה הסיפור שלך, אני רוצה לגמור ת'חקירה. אתה לא רוצה לצאת – בוא נמשיך. אבל אני יש לי ת'כלים שאני יודע להפעיל'.

"לא יעלה על הדעת שהשחזור נוהל על ידי קצין משטרה, כאשר בסמוך לו עומד ראש צוות החקירה של השב"כ שעינה את בן אוליאל, ושאף המריץ אותו לשתף פעולה תוך כדי השחזור כאשר הוא ניסה להתחמק. אלו בוודאי לא הודאה ושחזור מרצון אלא מתוך פחד מעינויים. לאחר מכן הוחזר בן אוליאל למתקן השב"כ ולחוקריו. בחקירות אלו בן אוליאל מדבר, אך כאשר הגיע שוב חוקר המשטרה חזר בן אוליאל לשמור על זכות השתיקה לאורך כל החקירה. רק כאשר שב חוקר השב"כ, בן אוליאל שב לדבר ולהודות במעשה וטען כי פעל לבד. ושוב עינוהו.

"חוקרי השב"כ לא הצליחו להוציא ממנו מידע נוסף בסבב העינויים הזה. אם כן מדוע פסקו העינויים לאחר מכן? ברור שהחקירות שבאו לאחר חקירת העינויים היו המשך ישיר שלה, והסכמתו של בן אוליאל לשתף פעולה עם חוקריו נובעת אך ורק מסכנת האיומים שריחפה מעל ראשו כל העת".

סמוטריץ' אף מצטט את תגובתם של אנשי השב"כ להתרחשות שתוארה לעיל, שלדבריו מעידה על כך שהשב"כ אינו דובר אמת: "אחד מחוקרי השב"כ טען כי ייתכן שבן אוליאל הסכים לדבר רק עם חוקרי השב"כ ולא עם חוקרי המשטרה, כי יש אנשים שמרגישים פחות בנוח לדבר עם חוקרי המשטרה. זו טענה שלא תיאמן, שמלמדת כי השב"כ מסרב לומר אמת".

"מי ערב לנו שהנאשמים הנוכחיים הם אכן אלו שביצעו את הרצח ולא אנשים חפים מפשע שהודו תחת עינויים?! איך אנחנו אמורים לישון בשקט בלילה ולהסתובב עם מצפון נקי ביום?!", מתריע הכותב, ואף קובע כי במצב עניינים זה, לעולם לא תהיה תשובה ודאית בפרשת הרצח בדומא: "זיהום החקירה גרם לכך שמה שלא תהיה תוצאת ההליך המשפטי לא ניתן יהיה לתת בו אמון ולדעת בוודאות שהבאנו את האשמים לדין. התנהלות השב"כ גרמה לכך שחלף הוודאות הנדרשת כל כך בהליך הפלילי לנצח תמשיך לרחף עננת הספק מעל הפרשייה ופתרונה".

סמוטריץ' מתייחס גם לטענות לפיהן החשודים היהודים קיבלו יחס זהה למקביליהם המחבלים הפלשתינים, ודוחה את ההשוואה מכול וכול: "בניגוד לטענות, מדובר במקרה קיצוני ביותר שאין לו כל תקדים במשפט הישראלי, למיטב ידיעתי גם לא מול הטרור הפלסטיני. לא ידוע לי על מקרה בו נחקרים שעונו על ידי השב"כ סירבו לאחר מכן לשתף פעולה עם חוקרי המשטרה וטענו בפניהם שההודאות הוצאו מהם בכוח. מעולם הפרקליטות לא הסתמכה אך ורק על ההודאות שהוצאו על ידי חוקרי השב"כ לאחר עינויים".

גם התנהלותה של המערכת המשפטית שאמורה לפקח על פעולות השב"כ, מעלה אצל סמוטריץ' חשש לחיפוי על מעשים שלא ייעשו: "איני יודע האם חוקרי השב"כ רימו את אנשיו של היועץ המשפטי לממשלה וגרמו להם לחשוב שמדובר אכן בחקירה שנועדה לנטרל פצצה מתקתקת ולא להביא להרשעה בשל אירוע עבר, או שאנשיו של היועץ ידעו את האמת בזמן אמת ולא אמרו אמת לדרג המדיני הממונה עליהם. שתי החלופות מדירות שינה מעיניי וידירו מן הסתם שינה מעיני כל מי שייחשף למסכת העובדות הקשה סביב הפרשה".

בסוף המכתב יוצא סמוטריץ' גם נגד מעטה החשאיות הכבד שבו אופף השב"כ את הפרשה כולה, ומתריע כי גם החלטה זו פוגעת קשות באמון הציבור במערכת: "גם הניסיונות להסתיר את האמת מן הציבור באמצעות נשיאת שם ביטחון המדינה לשווא בהוצאת צווי חיסיון המבוססים על העובדה שמדובר בחקירה שנוהלה על ידי השב"כ פוגעים באמון הציבור. מה בדיוק יש לשב"כ להסתיר?! מי שבטוח בצדקת טיעוניו לא פועל בכדי להסתיר ולטשטש את מעשיו!... גם העובדה שבית המשפט יושב עכשיו על המדוכה אינה יכולה להיות מספקת בשל העובדה שהדבר נעשה במחשכים ותחת צווי איסור פרסום כבדים. כך לא ניתן לצפות מן הציבור לתת אמון במערכת".

למעשה, לאחר שגולל את פרטי הפרשה ומסקנותיו, דורש סמוטריץ' משקד ומנדלבליט לעצור את ההליך המשפטי נגד החשודים ולבדוק מחדש את כשירותה של החקירה ותוצאותיה, על מנת להציגן בסופו של דבר לציבור. "אני קורא לכם לעצור את ההליך המשפטי המתנהל כעת, לתחקר עד תום את המסכת העובדתית של החקירה האמורה, להסיק את המסקנות המתבקשות ולחשוף לציבור את מסקנותיכם, כמו גם את כלל העובדות כפי שנתגלו בהליך המשפטי, בכדי שהציבור יוכל לשפוט".

"בנט, תתנצל"

בשדה הפוליטי לא נמצאו ח"כים או שרים שמיהרו לקחת אחריות על המתרחש עם היחשף דבר העינויים. ח"כ מוטי יוגב (הבית היהודי) ניסה לקבל תשובות האם השב"כ מענה את העצורים, אך השב"כ לא השיב לפניותיו חרף העובדה כי יוגב חבר בוועדת המשנה למודיעין ולשירותים חשאיים. יוגב אומר ל'בשבע' כי עד היום הוא מנסה לקבל תשובות, ללא הצלחה.

ראשי הבית היהודי נקטו גישה מינורית. שרת המשפטים איילת שקד הגנה על עמדת השב"כ, ואמרה אז: "פניתי ליועץ המשפטי לממשלה מספר פעמים. פניתי לראש השב"כ מספר פעמים. אני בדיאלוג עם שניהם. שניהם התחייבו שהכול נעשה בפיקוח של היועץ המשפטי לממשלה ושהכול נעשה במסגרת החוק ובליווי בתי משפט".

מי שהיה נחרץ עוד יותר הוא יו"ר המפלגה נפתלי בנט, שאמר בכנס מנהלים של העיתון 'בשבע': "אני בדקתי לעומק וגם שרת המשפטים, לא תולים אנשים מהרגליים ולא היו פגיעות מיניות ולא היה ניסיון התאבדות. הכול מפוקח ומבוקר ברמה האדוקה ביותר. אתם מעדיפים להאמין לאיתמר בן גביר או לאיילת שקד, שרת המשפטים של מדינת ישראל?".

השבוע פנינו לשר בנט וביקשנו את התייחסותו על הכחשתו הגורפת לטענותיו של עו"ד איתמר בן גביר על העינויים, אך הוא בחר שלא להגיב. עו"ד בן גביר, פרקליטו של בן אוליאל, אומר ל'בשבע' כי בנט חייב לעשות חשבון נפש ולהתנצל. "בלי להיות בקי בעובדות, בלי לשמוע אותי ששמעתי מכלי ראשון את העינויים שבן אוליאל עבר ממש כמה דקות לפני שנפגשתי איתו, הוא יצא בהכחשה נחרצת ומזלזלת. בצוק איתן בנט עשה צעד מאוד נכון, הוא לא הסתמך על התדרוכים בקבינט ויצא לשטח כדי להתרשם בעצמו מאיום המנהרות. הייתי מצפה ממנו לעשות אותו דבר כאשר עולות טענות כל כך קשות נגד השב"כ".

מה אתה מצפה ממנו כעת?

"קודם כול, תתנצל ותגיד שטעית, תודה שהטעו אותך ומסרו לך מידע שקרי. אך העיקר הוא העתיד. השר בנט צריך לוודא שהשב"כ לא מפר זכויות אדם בסיסיות ולא משקר לדרג המדיני ולבתי המשפט. אנחנו ראינו מה קרה כאשר החשודים נחקרו במחשכים. כעת גם המשפט שלהם מתנהל במחשכים, אסור להשלים עם המציאות הזאת".

גם מומחים למשפט פלילי קובעים כי הודאה תחת עינויים היא לכל הפחות מוטלת בספק ועלולה להיחשב כהודאת שווא. פרופ' בועז סנג'רו, מומחה בסוגיית הרשעת חפים מפשע, אומר ל'בשבע': "הודאה בעקבות עינויים כמובן שאיננה מלמדת אותנו האם המודה עבר את העבירה המיוחסת לו. אפילו הודאה ללא הפעלת לחצים פסולים עלולה להיות הודאת שווא, כפי שהוכח במחקרים ובמציאות. קל וחומר שהודאה בעקבות עינויים עלולה להיות הודאת שווא. ככל שהחוקרים לוחצים על הנחקר להודות גדלים הסיכויים שיודה, אך הודאה כזו לא תבדיל בין אשם לבין חף מפשע.

"בנוסף לכך, ידועה תופעה שבה נחקר מודה הודאת שווא בעקבות הפעלת לחצים פסולים ולאחר מכן מודה הודאות שווא נוספות גם ללא צורך בהפעלת אמצעים פסולים על ידי החוקרים, משום שהוא חושב שכבר לא משנה אם יודה שוב לאחר שכבר הודה – ממילא גורלו נחרץ להרשעה. בעקבות הנתונים שנאספו בפרויקט החפות האמריקני, שבו משווים דגימות דנ"א של אסירים הזועקים לחפותם לדגימות שנשמרו מזירות הפשע ומאתרים מאות הרשעות של חפים מפשע, ידוע שהודאת שווא היא גורם מרכזי להרשעת חפים מפשע. בישראל לא קיים פרויקט כזה משום שהמשטרה והפרקליטות – בניגוד צורם לחוק – לא הקפידו לשמור את הדגימות מזירות הפשע, כך שברוב המקרים לא ניתן לבצע השוואות גנטיות".

גורם במשרד המשפטים אומר ל'בשבע' כי בניגוד לזיכרון הציבורי, הפיגוע בדומא לא היה ניסיון רצח בודד אלא בעקבותיו אירעו שני אירועי הצתה נוספים, שבמזל הסתיימו בלי הרוגים. בעקבות אירועים אלה התגבשה ההערכה במערכת הביטחון כי קיימת חוליית טרור יהודי שמתכננת להוציא פיגועים רצחניים נוספים נגד ערבים. למרות חומרת הפיגוע בדומא, הבהירו במשרד המשפטים בזמן אמת לראשי השב"כ כי אין היתר להשתמש בעינויים על מנת לפענח את האירוע בדומא אלא אך ורק כדי לסכל פיגוע עתידי, ובשב"כ קיבלו זאת.

עוד אומר אותו גורם כי המערכת מבחינה בין אירועי תג מחיר של נוער הגבעות ובין מעשי הקבוצה הקיצונית שעומדת מאחורי הפיגוע בדומא, והיחס אל שתי הקבוצות שונה בהתאם. אין למשרד המשפטים יכולת לדעת בזמן אמת האם החשש של השב"כ לפצצה מתקתקת מוצדק או לא, והעובדה שבסופו של דבר לא הושג מידע נוסף בעקבות השימוש באמצעים חריגים אינה מעידה על כך שהחשש לא היה מוצדק. הגורם מוסיף כי הצורך בסיכול חוליית הטרור נועד גם להגן על חיי יהודים, עקב ההערכה המודיעינית של השב"כ כי מעשיהם העלו את מספר ניסיונות הפיגוע של פלסטינים.

הגורם מבהיר כי קיימים פערים משמעותיים בין טענות עורכי הדין של הנחקרים על האמצעים המיוחדים שבהם השתמש השב"כ ובין הדברים ששמע בזמן אמת המשנה ליועמ"ש רז נזרי מהנחקרים כאשר ביקר אותם.

מדוברות השב"כ נמסר בתגובה: "שירות הביטחון הכללי עומד מאחורי ממצאי החקירה כפי שהוצגו בפני הפרקליטות בסיומה, ובהתאם להם הוגשו כתבי אישום. מעבר לאמור, המשפט מתקיים בדלתיים סגורות ובהתאם אין ביכולתנו להתייחס לתכניו, ובכלל זה לראיות המבססות את האישומים. עם זאת, ייאמר כי לאחר הגשת כתב האישום נעצרו הנאשמים עד לתום ההליכים ומעצרם שב ומוארך מעת לעת בהחלטות של בתי המשפט הנחשפים בין היתר לחומר הראיות בתיק".