הרבש"צים חזרו מפולין: "נשברתי"

רכזי ביטחון מגוש עציון יצאו למסע מרגש וטעון בפולין, דווקא בצל סערת החוק הפולני על הנצחת השואה, ושבו עמוסי תובנות ולקחים.

שמעון כהן , ט' בניסן תשע"ח

הרבש"צים בסיור
הרבש"צים בסיור
צילום: מארגני הסיור



טוען....

בשבוע שעבר קיימה קבוצת רכזי ביטחון מאזור גוש עציון סיור בפולין עליו שוחחנו עם אפי סומך רבש"ץ כפר עציון המוצא בסיור שקיימו ערך מוסף לא רק בשל גילם של המשתתפים בו, אלא גם בשל תפקידם הביטחוני.

"חשבנו על מיזם משמעותי שנוכל לעשות בשנת השבעים למדינת ישראל, ועלה הרעיון לצאת לפולין למחנות ההשמדה שם, על מנת להכיר מקרוב את הזוועות שעבר העם היהודי. לטעמנו, מההיבט ההיסטורי מדינת ישראל נבנתה על אפרם של ששת המיליונים.

''אנחנו לא יודעים מבחינה היסטורית אם המדינה הייתה קמה ללא השואה. אנחנו גם מחברים זאת לחודש ניסן שבו אנחנו יוצאים משיעבוד לגאולה, יציאה מהגזירה על הקיום של עם ישראל".

בדבריו מציין סומך כי מדובר ב"יוזמה אישית עצמאית שלנו" שכן אין גוף כדוגמת משרד הביטחון או צה"ל העומד מאחורי מיזם שכזה, על אף ההשלכות הייחודיות שלו על אופן תפקודם כאנשי ביטחון. לטעמו " זה סיור שכל רכז ביטחון וכל מי שעוסק בביטחון חייב לקיים אותו, כי בסופו של מסע אנחנו חוזרים עם מטען רגשי עצום ותובנות על קיומנו כעם ומדינה חופשית ריבונית ועצמתית בחסדי שמים".

כשנשאל במה הוא עצמו, אפי סומך, שונה היום מכפי שהיה לפני הסיור, אומר סומך כי השוני חל מהרגע שבו הגיעו לפולין והחוויה ושמיעת הקולות וראיית המראות גם בעיניים עצומות במקומות שבהם התרחשו הדברים "מהכיכר בקרקוב ששם מכנסים שבעים אלף מיהודי העיר לאקציות בדרך למחנות ההשמדה, במפעל שינדלר שמעסיק יהודים בתקופה הזו והם ניצלים בעצם העובדה שהם עובדים שם, וגולת הכותרת היא המסע לאושוויץ בירקנאו, ההיחשפות לזוועות והתחושות מאוד חזקות. אכן דברים שרואים משם לא רואים מכאן. מדובר בעוצמות שלא תיארתי לעצמי שאחווה".

כשהוא על נקודת המבט שלו דווקא כאדם בוגר שמגיע לפולין קולו של סומך נשבר והוא אומר: "נשברתי כאבא וכסבא לראות ולחשוב איך הייתי מתנהל במצבים כאלה... ואני לא יודע איפה אני בסיפור הזה, באפוס ההיסטורי הזה. היום אני מסתכל בהכרח על אותם ששרדו כאוד מוצל מאש ואני מעריץ אותם. כשאני שומע ורואה ניצולי שואה שמקבלים תקצוב מינימאלי ותנאי מחיה קשים... כשאתה בארץ אתה אומר 'איזה מסכנים' אבל לא יוצא מגדרך, אבל כשרואים את הזוועות מבינים שזה לא יתכן. מבחינתנו הם בעדיפות ראשונה בחברה הישראלית, הרבה מעבר לכל האחרים. בזכותם אנחנו חיים".

כשנשאל אם יתכן ונכון יותר שהמסעות לפולין ייועדו לאנשים בגילאים בוגרים יותר ולאו דווקא לתלמידי תיכון הוא סבור שאכן כך הוא. "שלושה מילדיי היו במסעות פולין. אני לא מזלזל בערך של מסעות הצעירים, אבל הם עדיין נשמות צעירות שלא מבינות ולא קולטות עד הסוף מה אירע לנו. אני לא מדבר באופן כוללני, אבל יש בכך גם איזה 'פאן' של נסיעה בחו"ל לצד הביקור במחנות ההשמדה. היותר משמעותי, יותר חזק ועוצמתי הוא לצאת כשאתה בגיל בשל".

"מעולם לא חלמתי שאסע לפולין אי פעם וכשהיוזמה עלתה קפצתי עליה כמוצא שלל רב כ'עכשיו או לעולם לא'. אני חושב שהמועצות האזוריות, משרד הביטחון והצבא, שבברכתו יצאנו, צריכים לרתום את הרבש"צים לעניין הזה. זה נותן תוספת משמעותית".

באשר לתוספת הזו למי שעוסקים בפיקוח נפש בטחוני מדי יום ביומו, אומר סומך: "ישנו ערך מוסף מאוד גדול ומשמעותי, שבהכרח תורם לרמת המוטיבציה כאשר אנחנו חוזרים לארץ בתודעה שאנחנו מגינים על חיי חברנו ומשפחותינו. זה נותן לנו את נקודת המבט שביטחון הישוב והמרחב שאנחנו אחראים עליו הוא בידינו. זה נותן לנו את העוצמה הרגשית והתודעתית של הגנה בגופנו. יש לנו "לוקסוס" שלא הייתה לאחינו להגן על עצמנו, למעט הפרטיזנים ומובילי המרידות בגטאות. זה נותן לנו את הדבר החזק ביותר. הרגשתי את זה כשהגעתי לכפר עציון. אמרתי שאנחנו חוגגים שבעים לישראל, חמישים לחזרתנו לכפר עציון בקבוצה שהגיעה מרכבות המוות שנתנו את נפשם ודמם. עברתי בשער כפר עציון והרגשתי את זה באופן מאוד עצום".

בסוף דבריו מעיר סומך ומציין כי קודם ליציאה "הייתה התלבטות אם להגיע לפולין בעקבות החוק שיצא שם, אבל החלטנו בשבת זכור לצאת בכל זאת, כדי לזכור את עמלק דווקא במקום שבו הדברים היו, במקום שבו דמי אחינו זועקים מהאדמה".