בשבע מהדורה דיגיטלית

"הזלזול בכל דבר מימין - בלתי נסבל"

בועז ביסמוט, עורך 'ישראל היום', לא מתנצל על הכימיה המיוחדת עם נשיא ארה"ב, על אהדתו לנתניהו וגם לא על היותו חובב יהדות מושבע

יאיר שרקי וגדעון דוקוב , י"ג בניסן תשע"ח | עודכן: 10:33

"אני אוהב להראות לצד השני עד כמה לפעמים הם לא עיתונאים, אלא ליצנים". בועז ביסמוט
"אני אוהב להראות לצד השני עד כמה לפעמים הם לא עיתונאים, אלא ליצנים". בועז ביסמוט
צילום: שלומי יוסף

זה היה אמור להיות עוד אייטם טלוויזיוני קצר וחגיגי לציון עשור לעיתון ישראל היום.

בועז ביסמוט הוזמן לאולפני ערוץ 10 זמן קצר לאחר שנכנס לתפקיד העורך הראשי של העיתון, וכבר ממשפט הפתיחה של המראיין, ירון לונדון, היה ברור שההתנגשות בדרך. "אנחנו מציינים עשר שנים לחנוכתו של העיתון הזה שנוסד מפני ש...?" הפנה לונדון את השאלה לביסמוט המופתע, שהגיב מיד: "מפני מה נוסד עיתון? נוסד עיתון כדי לתרום לשיח...". לונדון לא ויתר, העלה את שמו של הבעלים שלדון אדלסון והגדיר את ישראל היום "דפקטיבי מלידתו".

נדמה שביסמוט רק חיכה לרגע הזה. במקום להצטדק ולהתנצל הוא מיהר לעלות להתקפה. הוא הסביר שהדפקטיביות, אם קיימת, היא של שוק התקשורת לפני הופעתו של ישראל היום. במשך עשר דקות רהוטות הדף בנימוס אבל בתוקף את הערותיו המזלזלות של המגיש. זו הייתה התנגשות מרתקת בין האליטות המתחלפות בתקשורת הישראלית. כשלונדון הזועם עלה לטונים גבוהים הוא הפסיק לפתע את הריאיון, אבל מאז ביסמוט בולט כאחד הדוברים הרהוטים בימין.

הוא די חריג בנוף. עיתונאי ימני, חילוני, עם חוש הומור ומבטא צרפתי דק. בשנה האחרונה הפך למרואיין מבוקש באולפנים, אליהם הוא מגיע תמיד מוקפד ומחויט, לבוש בחליפה טובה, בלורית מטופחת ועם המשקפיים העגולים המפורסמים שלו. פעם בשבוע הוא מצטרף כמגיש אורח לרזי ברקאי בגלי צה"ל, ובין לבין גם עורך את העיתון הנפוץ במדינה. כשאנחנו נכנסים אליו למשרד במערכת ישראל היום בתל אביב, שנה בדיוק מאז שנכנס לתפקיד העורך הראשי, הוא מזדרז לקחת את עיתוני הבוקר שמונחים על השולחן ולערוך לנו השוואה תמציתית בין העיתון שלו ובין הנמסיס - ידיעות אחרונות. "פה אתה רואה עיתון שכל כולו זה באמת מגמה, מגמה אחת", הוא מציג את שער ידיעות, שהבליט באותו בוקר את חקירות נתניהו וחתימת ההסכם עם ניר חפץ, "והשני מביא לך חדשות", הוא שולף גיליון של ישראל היום, שאומנם דיווח בהרחבה על ההסכם עם ניר חפץ, אבל רק בכותרת השנייה, מתחת לדיווח חגיגי על פגישת נתניהו-טראמפ שנערכה ערב קודם לכן. "לעיתון שלי יש קו מנחה, שזה דיווח מאוזן. הוא לא קם בבוקר ומחפש ראשים, מנת הדם היומית שלו, אלא מנסה, ואפילו מצליח, להיות הכי מאוזן כיום - תוך כדי שהוא זוכר שהוא עיתון ימני שמרן, קודם כול ישראלי ויהודי, לא מתבייש בזה. ולכן מפעם לפעם תמצא אצלי כתבה שהיא חיובית לגבי ראש ממשלת ישראל".

אחת הטענות היא שזה עיתון שהוא יותר פרו-נתניהו ורק אחר כך פרו-ימין.

"מה לעשות? מ-2009, מי ראש הממשלה? אני אשם? צריך להאשים את קהל הבוחרים... מה לעשות שהימין יודע לשמר את מנהיגיו? ואם נניח שראש ממשלת ישראל היה לצורך העניין יאיר שרקי? היו אומרים לי שאני שרקיתון, יש להניח. אל תצחק. שים לב, אני יכול להיות או ביביתון, ואם לא, אז מיד אני הופך להיות בנטון. לא ייתכן שהעיתון הזה יהיה ישות עצמאית, לא ייתכן הרי שיהיה לנו, לעיתונאים ולעורכים כאן, עמוד שדרה", הוא מטעים בנימה אירונית, "זה הדבר שאתה צריך לשאול עליו: למה כל דבר שבא מימין, כל דבר שלא משתייך לעדר, מיד בא הזלזול הזה, שהוא דבר בלתי נסבל".

הפעם הראשונה שאתגרתם את נתניהו מימין באופן בולט הייתה קצת אחרי שנכנסת לתפקיד העורך הראשי, במשבר המגנומטרים. לקח כמעט עשר שנים עד שזה קרה.

"אני יכול לתת לך תשובות על כמעט שנה שאני עורך ראשי, אל תשאל אותי מה היה לפני או אחרי. אף על פי שלפני היה לי מורה מצוין ועורך נהדר, אני יכול לדבר איתך רק על השנה האחרונה. לא כי אני מפקפק במה שהיה לפניי. אני תשע שנים יושב במקום הנפלא הזה, תשע שנים ישבתי לצידו (של העורך הקודם, עמוס רגב - י"ש) והרבה דברים שאמרו בגנותו, ביקורת לא צודקת נגדו, אני יכול לבוא ולהגיד שזה היה קשקוש אחד גדול. בעניין הספציפי של כותרות ראשיות, עמוד ראשון, עריכת עיתון – זה תשאל אותי רק על השנה שאני העורך".

מה באמת השתנה מאז שנכנסת לתפקיד?

"נתחיל בכך שקיבלתי ירושה לא פשוטה: עיתון מוביל. יכולתי ללכת אחורה. מה הייתי צריך לעשות? לבסס. לפעמים זה עוד יותר קשה, בעיתון מוביל אתה יכול רק ליפול. כי בחיים מה שקשה זה לא להצליח ולעשות את המכה, אלא לשמר. מה שיניתי? קודם כול הדברים הטכניים – כל עורך יש לו את הגרפיקה שלו. אגב, אני אדם עם הומור עצמי למרות שאני שמרן, אז אני אוהב לעשות דברים שהם קצת..." הוא רומז ומחייך, ומסביר: "נניח ידיעות שכביכול בעדר חושבים שהן הכי חשובות בעולם, אצלי אתה תמצא אותן במדור הרכילות. כי עם כל הכבוד, אני פה גם לאיפכא מסתברא, וגם להראות לצד השני עד כמה לפעמים הם לא עיתונאים, אלא ליצנים".

היו גם כאלה שעזבו, או הועזבו, סמוך מאוד לכניסתך. חשבת שאין מקום לדן מרגלית ומרדכי גילת בעיתון?

"בוודאי שהיה לי מקום לכולם, גם את ירון לונדון הייתי לוקח. אבל אני אומר דבר כזה: מה אמרו כל הזמן על ישראל היום? אין לכם מודל עסקי. כל היום מודל עסקי, מודל עסקי, מודל עסקי. בסוף, אם העסקה של אחד עולה כמו עשרה אחרים, לצורך העניין, או פי 20, מה אני עושה? אני שומר אחד ומפטר 20 אחרים? או 20 אחרים שבתחילת הדרך – מפתח אותם? כל אחד והשיקול שלו. עם כל הכבוד, העיתון הזה – אומרים עליו שיש לו כיסים עמוקים, שהוא עושה מה שהוא רוצה, שיש לו מיליונים – זה לא ככה. ב‑11 החודשים האחרונים אני יודע את זה".

העיתון מחזיק את עצמו? מכסה את עצמו?

"העיתון מנסה להיות מאוזן. אבל אתה מכיר גם כלי תקשורת אחרים, אז יש לי בשבילך סקופ ענקי: בוא תמצא לי את העיתון שמרוויח. מי כמוך יודע איזו תקופה אנחנו חווים היום, ולכן כל אחד מאיתנו נמצא היום במאמץ להגיע לאיזון ואולי אפילו להרוויח, למה לא. אני רואה משכורות של אנשים, אני יודע מה העיתון שלי היום יכול או לא יכול. 11 חודשים אני עורך ראשי. כיף להיות עורך ראשי של עיתון, אתה באמת כמו קברניט, כמו קפטן במטוס, עושה מה שאתה רק רוצה. לפעמים, בינינו, בסוד, אתה משתוקק להפך - שהבעלים יזרוק לך איזו הערה, איזה טיפ, שתדע את הכיוון. שום דבר הוא לא אומר. שום דבר. וזו הגדולה של העיתון הזה, ישראל היום. בדיעבד, כשהחלו כל הפרשיות האלה, אתה מגלה שעיתון אחד סחר למשל מאחורי הגב של קוראיו ועיתונאיו, אתר אחר - זה בחקירה, אני לא יודע מה נכון ומה לא. בסופו של דבר, מה אתה יודע על העיתון הזה? כן, חטאנו, פשענו, אנחנו עיתון ימני!".

גם אתם מככבים בפרשת 2000, כשנתניהו לכאורה סחר עם נוני מוזס באפשרות של הפצת העיתון שלכם.

"נו, ו...? העיתון, לכאורה, נכנע לתכתיב?".

ממה שאנחנו יודעים, לא.

"הנה אמרת את זה אתה, לא אני. צריך להתנצל היום הרבה בפניי ובפנינו".

הדיווחים האלה הפתיעו אותך, או שהכרת לחצים כאלה מאחורי הקלעים בזמן אמת?

"כשראיתי את גיא פלג והחשיפות שלו, הופתעתי מאוד. אני ידעתי שהוא יושב ומדבר ומבקש? איך אדע? אני פה עוסק בעיתונות, עם כל הכבוד. זה היה בזמן הבחירות בארצות הברית, הייתי טרוד בלראות מה באמת קורה בבחירות, בניגוד לעדר שכבר החליט מי ינצח".

ובדיעבד, כששמעת את הציטוטים משיחת נתניהו-מוזס?

"הכול לכאורה. אם זה נכון – לא אוהב".

אתה מתבטא בעדינות.

"מה אני, אדם גס ובוטה?".

"יש יותר עדי מדינה מקקטוסים במדבר"

ביסמוט מדבר בשטף. ובכל זאת, כשמגיעים לנתניהו הוא מאמץ את המזג הדיפלומטי. ניכר שהוא מעריך, אולי אפילו מעריץ את ראש הממשלה, אבל קיימת אצלו בין השורות גם ביקורת, שאותה הוא מקפיד להסוות.

להערכתך, נתניהו יצליח לצאת בשלום מהחקירות?

"אני לא יועץ משפטי ולא משפטן. אבל גם יריביו של ראש הממשלה שלנו נדהמים מחוסנו מול כל ההתקפות התקשורתיות. הוא מאמין ביושרו, ואני מאחל לו את זה בתור ראש ממשלת ישראל. ואגב - אמרתי לך, אני מכבד את המוסד. אותו דבר אמרתי שאני מאחל גם לאולמרט. לא אני קובע ולא אתה קובע, אנחנו העיתונאים יכולים לחשוף דברים, אבל יש בתי משפט שמחליטים".

יכול להיות שנתניהו ראש ממשלה מצוין, אבל אולי הוא מעד, גם אם הוא לא מושחת, ועבר על החוק במסגרת הניסיונות שלו לשרוד?

"נו, ברור שזאת אפשרות. אם מעד – ברור שילך הביתה, ואם לא – הציבור יבחר בו שוב ושוב. אני חושב שהציבור חכם יותר מאשר הרבה מעמיתינו. לגבי נתניהו, איפה ההבדל ביני ובין עורך של עיתון יומי נפוץ אחר? שהוא יוצא מתוך הנחה שנתניהו לא מתאים לתפקיד, ומאחר שכך צריך כל הזמן למצוא ולהכפיש. ויש לך עורך אחר שחושב שראש הממשלה מצוין, אבל מדווח, מקווה שהוא לא סרח, אבל אם סרח – ינהג בהתאם. אבל אנחנו עוד לא שם, זה כל ההבדל. כשנהיה שם נדבר. למה להקדים תרופה למכה?".

יש לנו המלצות משטרה בשתי פרשות, עדי מדינה.

"יש לך במדינת ישראל יותר עדי מדינה מקקטוסים במדבר, אבל עדיין מחפשים את האקדח המעשן, נכון? אז אם מצאו אותו – תהיה לו בעיה. אם ימצאו את האקדח המעשן, הבעיה תהיה שלו, לא שלי. אנחנו עורכים עיתון, מתארים את המצב, מספרים מה שקורה".

מי לדעתך יכול להחליף את נתניהו בהנהגת הימין?

"שאלה מצוינת, אני סקרן".

בנט?

"נפתלי בנט הוא שר חינוך מצוין, יש לו עבר צבאי מאוד מפואר שאני מאוד מכבד. הוזמנתי לקרני שומרון לפני כמה שנים, לא הכרתי את בנט, אבל כל הצעירים שם אמרו – נפתלי בנט, נפתלי בנט. אז חיפשתי וראיתי אותו בעימות בתוכנית טלוויזיה והבנתי שמדובר פה בכוכב. אגב, מה בקשר לאיילת שקד?".

אחד מהם יכול להיות ראש הממשלה?

"כל אחד שיש לו שאיפות יכול להיות. יש גם ישראל כץ, יש גם יולי אדלשטיין, גלעד ארדן, הרבה. אני מאוד מקווה שאחרי עידן נתניהו, יורשו של נתניהו יהיה מהימין".

דווקא מהליכוד?

"פה לא אתבייש להגיד שאני לא זוכר שהצבעתי למפלגה אחרת מלבד הליכוד. כל השנים הייתי ליכודניק. תראה את העורך הטיפוסי: מסורתי, ספרדי, ליכודניק, ותראה: אני גר בצפון תל אביב, ואני הייתי שגריר, ואני עורך עיתון, אתה רואה איזה יופי? אני תשובה טובה לתוכנית 'סלאח, פה זה ארץ ישראל'".

מתפלל בשלושה בתי כנסת

גם בתוך הימין ביסמוט הוא דמות לא שגרתית. בין שורה ארוכה של פובליציסטים חובשי כיפה סרוגה ואשכנזים ברובם, ביסמוט הוא מייצג אותנטי של הימין החילוני המסורתי, וכן - גם המזרחי. אותו קהל שמהווה חלק מרכזי בבסיס הכוח של הימין והליכוד, אבל זוכה לפחות נוכחות באליטה הימנית החדשה.

עד כמה העובדה שאתה ספרדי, בן לעולים מתוניסיה, מרכזית בזהות שלך?

"יש לי שלוש קהילות דתיות שאני משתייך אליהן. יש את קהילת יחד - כיפות סרוגות אשכנזים עם ניגוני קרליבך; יש את 'משכן כהנים' - יותר עיראק, איראן, חאלב, ליד הבית שלי בצפון תל אביב; ועכשיו יהודים ממרוקו אבל גם מתוניסיה ואלג'יר הקימו בית כנסת חדש באזור. יש תנועה של התחדשות בתי כנסת בתל אביב, ובגלל שהקידוש שם עם כל המשקאות התוניסאיים שאני מאוד אוהב, פתאום אני מוצא את עצמי שם. זה לא רק שאני לא מתכחש, זה חלק ממני! כל שבת אני באחד מבתי הכנסת. יום שישי אתה גמור, יושב עם חברים ואז מגיע הביתה. אבל אצלי ההליכה לבית הכנסת הגיעה לשלב שזה אוטומט, זאת לא שאלה. והבן שלי עם ציצית".

ברגע שבו הוא מזכיר את המשפחה, הוא עובר לקצב אחר. העיניים שלו מבריקות בגאווה כשהוא מציג את תמונות הילדים שתלויות על הקיר מאחוריו. בולטת במיוחד התמונה הגדולה של בנו דוד, ילד עם כיפה בוכרית גדולה ועיניים יפות. ארבעה ילדים יש לו, אחת מנישואיו הראשונים ועוד שלושה מרעייתו השלישית, רות, אותה הכיר כוונסה - צרפתייה קתולית, וליווה אותה בתהליך הגיור שעברה. כשאנחנו מדברים על הגיור עיניו שוב מבריקות, הפעם בהתרגשות שהוא מנסה להסתיר ללא הצלחה.

"זאת לא הייתה יוזמה שלי, אבל היא מאוד רצתה ולחצה. זה היה תהליך קשה ומייגע. יש לי גם תובנות על הגיור, אחרי שחוויתי את זה על בשרי. לא צריך לשנות את הלימוד והדרישות, גיור זה לא חליפה שאתה תופר על פי מידותיך. אבל כן צריך לקצוב את זה בזמן, שנתיים-שלוש, למעט בביורוקרטיה. אני זוכר שישבנו במסעדה ערב אחד, והתקשרו לאשתי ואמרו לה להגיע לוועדה לקראת הגיור, והיא פשוט התחילה לבכות מהתרגשות. הרגע הזה שהיא אומרת שמע ישראל ומצטרפת לעם היהודי, והרגע הזה שדוד הבן שלי נולד כבר יהודי, והרגע הזה שהבת שלי מיכל נכנסת למקווה ושרה - זכיתי לכאלה שיאים, שליד כל זה אתה כל כך קטן. זכיתי לשיא, באמת".

אפשר להגיד שהתהליך הזה קירב גם אותך עוד יותר ליהדות?

"זה תמיד היה, כי כמו שאמרתי לך, סבא שלי היה רב בבית כנסת באשדוד ואמא שלי שומרת מסורת. מאחר שהייתי כתב בחו"ל, וגם נסעתי המון לעולם הערבי וחוויתי הערות אנטישמיות עוד מילדותי, אז אני מכיר את זה, ויש בי המון גאווה יהודית. אבל תהליך הגיור של אשתי חיזק את זה עוד יותר. הגרעין היה שם, ופשוט בא מישהו והשקה אותו. אבל להבדיל מאחרים, למשל צבי יחזקאלי, שאני מאוד מעריך אותו, הוא סוג של חזר בתשובה. אז איך זה שאני מדבר ככה, ודווקא לא עם כיפה? כי שוב אנחנו חוזרים לעניין של המסורתיים. זה לא משהו שגיליתי, תמיד היה את זה, תמיד שמתי כיפה, לא הייתי מדליק טלוויזיה בשבת. אחרי זה אני נחלש-מתחזק-נחלש-מתחזק, אבל הגרעין תמיד היה. והילד שלי הולך עם ציצית, וזה בצפון תל אביב, כולם מסתכלים בהלם. אני לא מנסה להעמיד פנים ולהיות מה שאני לא. אני מאמין, אבל בדרך שלי. הילדים במוסד חרדי, מוסד של יהדות התורה. הבוקר הבאתי אותו לבית הספר, אני לא מתחפש, באתי עם טרנינג אדום, טי שירט זרוק, כובע מצחייה. כל המורים ומנהל בית הספר שואלים: מה שלומך, מר ביסמוט? זה מה שאני אוהב. חב"ד קוראים לי 'השגריר של חב"ד בעולם החילוני'. לצורך העניין אני שגריר החילונים בעולם החרדי, מוצא את עצמי בכל העולמות".

למה בחרת בחינוך חרדי?

"זה ליד הבית, חינוך טוב. בשלב מסוים הוא בטח ילך לבית ספר אחר, אבל כיף שהוא מקבל בסיס. קח לדוגמה את אמא של אשתי, שאני מאוד מודה לה ומעריך את מה שהיא עשתה. המרחק בינה ובין היהדות זה כמו המרחק ביני ובין תולדות הפינגווינים באנטרקטיקה. היא לא מבינה בזה וזה גם לא מעניין אותה. כשהיא באה בבוקר לעזור לאשתי לפעמים, אני שומע אותה צועקת 'ונסה, הילד שכח את הציצית'. ברוך השם, אני מסתכל על הקב"ה ועל הבית הזה ומחייך. הנה אדם שלפני כמה שנים חשב שכל הדבר הזה זה דבר מוטרף וכת, ופתאום האמא רצה אחריו עם הציצית בגאווה. באמת ביהדות יש משהו מדהים וכובש".

אני שם לב שכשמדברים על הגיור ועל היהדות, נדלק לך ניצוץ בעיניים עוד יותר מהשיחה שלנו על נתניהו וטראמפ.

"כן, זה הדבר שלי. הייתי יכול בשקט להיות העורך של יתד נאמן או המודיע. המלחמות שלהם הרבה יותר קדושות. בסופו של דבר קירוב לבבות זה דבר שתמיד אפשרי, אף פעם אל תחשוב שיש משהו אבוד. יש חוסר ידיעה, יש חוסר תקשורת, אין חוסר רצון. פגשתי נערים חרדים מהפלג של עיתון הפלס, שאמורים להיות הכי עוינים. דיברנו וצחקנו וכאבנו, איזה כיף. ולנוכח האנטישמיות בעולם, אני לא יכול לשנוא יהודים. שמאלנים, חרדים, קיצונים, לא משנה. קיבלתי את המחלה הזאת בלידה: אוהב יהודים! אוהב יהודים יחיה".

היחיד שמבין את טראמפ

לבד מהחיבה הלא מוסתרת שלו לנתניהו, יש מנהיג אחד שביסמוט ממש מעריץ: דונלד טראמפ. הנשיא האמריקני שהפך גם לידיד אישי שלו והעניק לו שורה של ראיונות עוד במהלך הקמפיין, כשביסמוט היה אחד הפרשנים הבודדים שהעריכו נגד הזרם שטראמפ ינצח. מאז הוא הספיק לראיין את הנשיא בבית הלבן כבר שלוש פעמים, והוא כנראה הישראלי שפגש את טראמפ הכי הרבה פעמים מאז שנבחר, למעט ראש הממשלה נתניהו.

"כמה חטפתי במערכת הבחירות כי העזתי להגיד שהוא יכול לנצח. כמה הגחיכו אותנו ואת העיתון כשאמרנו שיש לו סיכוי. זה היה ברור שהוא לוקח, אבל כמובן בראיונות כל אחד היה מומחה לארצות הברית שהבין, ואני הייתי הקוריוז שאומר טראמפ, טראמפ, טראמפ. בינגו, בסוף הוא ניצח. ומה שמדהים אותי זה שאלה שלא חזו את ניצחונו – מסבירים עכשיו מה הוא הולך לעשות.

"השתתפתי בפאנל עיתונאים באילת. אמרתי שהוא יכיר בירושלים כבירה, וכולם 'מה פתאום, מה פתאום'. שבועיים אחר כך הוא מכיר. אמרתי שהוא יעביר את השגרירות, אמרו 'לא, לא, לא'. שבועיים אחרי זה הוא מעביר. הם ממשיכים לא להבין אותו, פשוט לא תופסים את האיש, לא הבינו איך הוא עובד. עם האיש הזה – כן, נוצרה לי כימיה. איזה כיף, נוצרה לי כימיה עם נשיא ארצות הברית, אני צריך להתנצל על זה?".

כמי שמכיר אותו, וכנראה קורא אותו טוב מרוב הפרשנים, מה להערכתך הוא יעשה עם הפלשתינים והמשא ומתן?

"אני רואה פה מסלול התנגשות: הוא כן ייתן לזה צ'אנס, אבל מאחר שהפלשתינים מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות – הם יחמיצו שוב. עם כל הכבוד, נשיאים אמריקנים שרצו לתת להם הרבה יותר, וראשי ממשלות שרצו לתת להם הרבה יותר – זה תמיד התקבל שם ב'לא, לא, לא'. הם קיבלו כל כך הרבה הזדמנויות והחמיצו אותן. כשהיו הסכמי אוסלו, בואו אפתיע אתכם עכשיו, תמכתי. לא רציתי את זה, אבל אמרתי: אתה יודע מה? אם יש הזדמנות, הרי אני אוהב שלום, אתה מתפלל שלוש פעמים ביום, למה אנחנו מייחלים? לשלום. אבל כל זמן שלצד השני יותר חשוב שלי לא תהיה מדינה מאשר שלו כן תהיה מדינה – לא תהיה להם מדינה".

אבל טראמפ לא ינסה לכפות ויתורים?

"אני חושב שטראמפ כן מצפה לוויתורים מצידנו. יכול להיות שאיך שאני רואה את הבנייה ביו"ש ואיך שהוא רואה את הבנייה ביו"ש, ייתכן שאין פה חפיפה".

הוא ידרוש הקפאה?

"לא יודע. בוא קודם כול ניתן לו זמן והזמן יעשה את שלו. מאחר שאני כן מקווה וחושב שהוא ינצח ב‑2020, ומאחר שאני רואה אותו על מסלול התנגשות עם הפלשתינים, יש להניח שהזמן פה הוא לטובתנו".

זה שלא בונים היום חופשי ביהודה ושומרון, זה בגלל טראמפ או נתניהו?

"אם ישראל לא הייתה מכירה בירושלים כבירתה, יש להניח שלא היה עובר זמן וגם ארצות הברית לא הייתה מכירה בה כבירה. אז יש פעמים שהיא לא בונה והיא צודקת, ויש מקומות שהיא לא בונה והיא טועה. אתה מכתיב. אבל אני עורך עיתון, מה אני מבין בזה".

פוליטיקה היא לא חלום

ביסמוט (53) בשיאו מבחינה מקצועית, אחרי קריירה ארוכה בעיתונות הכתובה, אותה החל ככתב ספורט במעריב, ובהמשך שליח העיתון בפריז. שנים ארוכות הוא כתב גם בידיעות אחרונות ובאמצעות הדרכון הצרפתי שלו דיווח ממדינות כמו איראן, לבנון, סוריה, תוניסיה, אלג'יריה, לוב, תימן, עיראק ואפגניסטן. הוא סיקר מלחמות ואירועים פוליטיים, דיפלומטיים ובינלאומיים. מכל אלו לקח הפסקה קצרה לטובת התחום הדיפלומטי שתמיד משך אותו, והיה שגריר ישראל במאוריטניה במשך ארבע שנים. אך לבסוף שב לעיתונות והגיע לכיסא העורך הראשי.

מה הסיכוי שנראה אותך ממשיך מכאן לפוליטיקה?

"זה זן מיוחד, פוליטיקה. פעם חשבתי שזה לא מקצוע. אבל בדיוק כמו שעיתונות זה כן מקצוע, גם פוליטיקה זה מקצוע. כשהייתי צעיר חלמתי שלושה דברים: או שאהיה מרצה, זה כיף, כמו תיאטרון, לדבר מול קהל; או עיתונאי, זה ריתק אותי במיוחד במהפכה האיראנית כשהסתכלתי על העיתון המתחרה והתמונות מהמהפכה של חומייני; או דיפלומט, כי למדתי בבית ספר צרפתי עם כל הדיפלומטים. ב"ה אני עמית בכיר בבר-אילן, הייתי שגריר, ואני עורך עיתון, לא עיתונאי. אז זה מה שחלמתי. בחלומות שלי כילד, אף פעם לא חלמתי על פוליטיקה".

והיום?

הוא חושב מעט, לא שולל, ומשיב בשאלה: "אתה ממליץ? אבל יש כל כך הרבה מהם! תסתכל על הקריירה שלי, תמיד הייתי ייחודי. הייתי שגריר במאוריטניה – שגריר ישראלי יחיד. ישראל היום זה גם כן עיתון ייחודי. בבתי הספר הזרים תמיד הייתי היהודי היחיד, היינו שלושה יהודים בבית הספר פה בארץ. כעיתונאי, כשכיסיתי את הלוויה של אסד בדמשק הייתה קבוצת כתבים ספרדית, קבוצה אמריקאית, ואני ישראלי. תמיד הייתי, אתה יודע, לבד. בפוליטיקה יש 120... סתם, אני צוחק. לא יודע, אף פעם לא חשבתי על זה".

ומה דעתך להיות שגריר ישראל בארצות הברית?

"אה, זה כן. או בפריז. גם רואנדה עכשיו באופנה. אפריקה".

היית עוזב את המשרה שלך והולך שוב להיות שגריר?

"להיות עורך ישראל היום זו שליחות, אתה לא עוזב שליחות באמצע. פה אתה רואה את הקהל. אני מציע לך לטייל איתי, להסתובב איתי. אתה רואה אנשים ברחוב שעוצרים את עורך ישראל היום ואומרים לו תודה. תודה שיש עיתון שתואם את מה שהם חושבים, שלא מעצבן אותם בבוקר, עיתון שהוא חבר שלהם. אז אם אתה עורך עיתון שהוא חבר של רוב עם ישראל – אתה לא עוזב את זה. עוד דבר, יש מישהו שכתב משהו מאוד חכם: היום אתה חי בעידן שאנשים אומרים 'הייתי'. הייתי, עשיתי וי. זה לא עניין של הייתי, זה איך הייתי. כדי לדעת אם היית טוב או לא, אתה צריך יותר משנה-שנתיים. מה יהיה אחר כך? צריך שיציעו לי. אולי יציעו לי להיות שגריר ישראל באנטרקטיקה עם הפינגווינים".