בשבע מהדורה דיגיטלית

דור המייסדים

ילדותו השלווה של דן מרגלית בתל אביב הופרעה בימי טרום מלחמת העצמאות, כאשר נאלץ לשחק סטנגה מאחורי קיר המגן בשוק הכרמל

רבקי גולדפינגר , י"ג בניסן תשע"ח

"היה קושי גדול, אבל הייתה הרבה אופטימיות". דן מרגלית
"היה קושי גדול, אבל הייתה הרבה אופטימיות". דן מרגלית
צילום: עופר עמרם

דן מרגלית.

עיתונאי, פובליציסט ומגיש טלוויזיה

נולד בשנת תרצ"ח (1938)

תל אביב

"בעשור הראשון לחיי גרנו בדירה של סבא וסבתא בתל אביב יחד איתם", מספר דן מרגלית, שחגג החודש 80 שנה להולדתו.

"היה בדירה עוד חדר קבלה קטנטן של אבא, שהיה רופא". אביו, ד"ר ישראל מרגלית, שימש רופא בכיר בבית החולים הדסה בתל אביב. אמו אורה הייתה פסיכולוגית.

את החשש מהפצצות על תל אביב במהלך מלחמת העולם השנייה הוא זוכר בבירור: "אני זוכר בעיקר את האזעקות, שכשהופעלו היינו יורדים מהר למטה, למה שהיה נקרא 'מקלט' אבל בעצם היה הכניסה לבית", הוא מחייך ומתאר כיצד כילד קטן היה אחראי להעלות לביתו מדי בוקר את העיתון היומי. "כבר מגיל ארבע ידעתי שאהיה עיתונאי. מעולם לא רציתי להיות לא איש מגן דוד, לא איש משטרה או מכבי אש. גדלתי בבית של חדשות. המבוגרים היו מאזינים לרדיו וקוראים את העיתון כולו, ולי היה ברור מה ארצה לעשות כשאגדל".

כעבור עשור עברה המשפחה לדירה משלה בתל אביב. "בכ"ט בנובמבר 1947 כבר גרנו שם. באותו ערב באו להוריי הרבה אורחים לשמוע ברדיו שהיה לנו את החלטת האו"ם. אני כבר הלכתי לישון, אבל אמא העירה אותי ואמרה: 'קום. זה לילה שאתה מוכרח לזכור'. לא ידעתי מה היא רוצה ממני, אבל ברגע שהיו תוצאות של 33 נגד 13, היו כבר שני שלישים מהקולות, כולם פרצו בקריאות צהלה ושמחה. הם הרימו כוס יין ורקדו אצלנו בבית. הייתה שמחה גדולה", הוא משחזר את אותן שעות היסטוריות.

האמת על אדון פרדו

אך השמחה לא ארכה זמן רב. "למחרת הייתי עם הוריי ברחוב אלנבי. עמדנו ליד קולנוע מוגרבי, כשמישהו צעק שם שירו על אוטובוס ליד כפר סבא ויש חמישה הרוגים. ככה התחילה מלחמת העצמאות בחלקה הראשון, שהיה בין הערבים ליהודים בארץ, בלי צבאות ערב", הוא מסביר. "מאז כל יום הגיעו ידיעות מהסוג הזה. קרב פה, התקפה שם. תוך זמן לא רב התחילו לפנות את השכונות בדרום תל אביב, שהיו צמודות ליפו. בנוסף לכך הקימו קיר מגן ענקי בשוק הכרמל. כשהייתי הולך לסבתא שלי היינו משחקים מאחורי הקיר ותוך כדי שומעים יריות. ככה זה נמשך עד שהאצ"ל שחרר את יפו בפסח של שנת תש"ח".

פחדתם?

"האנשים בארץ היו חדורי רוח עמידה, אבל גם מודאגים. זה היה מעורב. הרגישו משהו באוויר. בכניסה לבית שלנו גרה משפחה גדולה משכונת עזרא, שפונתה בגלל הסכנה. היינו מביאים להם אוכל ונתנו להם להשתמש בשירותים. אצלנו בבית היה עולה חדש מפולניה, אולי מעפיל, שקיבל אצל הוריי מיטה".

את יום שישי ההוא של ה' באייר תש"ח הוא לא ישכח. "לפני כן, הגדולים היו מדברים ביניהם: 'בן גוריון כן יקים מדינה', 'לא יקים מדינה'. אותנו הילדים הדיבורים האלו לא העסיקו. המשכנו לשחק סטנגה ברחוב. אני זוכר את אותו יום שישי. שיחקתי עם חברים ברחוב נחלת בנימין, מול הקיוסק של אדון פרדו, שהיו לוחשים בשכונה שהוא חבר באצ"ל. הוא היה צולע והיו שמועות שנפצע מכדור. כשהגיעה השעה ארבע אחר הצהריים אדון פרדו פתח את הרדיו חזק ושמעו את בן גוריון מדבר. אחר כך, אדון פרדו חילק לכול הילדים סוכריות חינם, ככה חגגנו את העצמאות הראשונה. מאותו רגע אפשר היה לומר בקול רם שאדון פרדו לחם באצ"ל - זה היה סימן בשבילנו שהתחילה העצמאות", הוא מחייך. "למחרת, מהבית של הוריי ראינו שני מפציצים מצריים שתקפו את תל אביב. הצבאות הסדירים של ארצות ערב פלשו והמלחמה החלה", הוא משחזר.

"חודש קודם, הושלם השחרור של יפו בידי לוחמי האצ"ל. כך שבימים של מלחמת העצמאות יפו כבר לא הייתה בעורפה של תל אביב. מדינת ישראל חייבת על כך תודה ענקית לבגין", הוא מציין ומתאר כיצד בתום אותו קרב על יפו הובלו גופותיהם של לוחמי האצ"ל לבית החולים. מחזה בו היה נוכח כילד צעיר ונצרב בזיכרונו. "אבא שלי ואני עמדנו יום אחד ברחוב מזא"ה פינת יבנה. שם היה בית החולים. פתאום ראינו שהביאו גופות של לוחמים מהאצ"ל, הרוגים, אחד אחרי השני. כולם היו עטופים בשמיכות כחולות. זה היה מראה קשה לצפייה".

בימי המלחמה הסוערים היה בן עשר בלבד. "הייתי ילד. הבנתי שקורה משהו גדול כי כולם דיברו רק על זה. כל פעם היו באים ואומרים 'אתם יודעים שמשה הבן של סשה נהרג בקרב ההוא', 'שמעתם שחיים הבן של יוסף נהרג שם'. הייתי שומע את המשפטים האלו הרבה".

במהלך המלחמה ולאחריה הנהיגה ממשלת ישראל הצעירה משטר צנע בארץ. "בשנים הראשונות למדינה הייתה תוכנית צנע. כל אדם היה זכאי למזון על פי מספר הנקודות שהמדינה הקציבה לו. כולם חיו בצניעות. חלק מהמזון אפשר היה לקנות חופשי, כמו עגבניות ולחם. אבל ביצים, עופות ועוד - קיבלנו לפי מספר נקודות. למרות זאת, היה בסדר גמור. כולם האמינו שיהיה טוב. היה קושי גדול, אבל הייתה הרבה אופטימיות", הוא מציין בגעגוע.

לעצור ירידה, לעודד עלייה

70 שנה אחרי, אליבא דמרגלית, האתגר המשמעותי ביותר של מדינת ישראל הוא מלחמת התרבות. "כיום מתנהלת בישראל מלחמת תרבות טוטאלית. ואכן, הגיע הזמן שתתנהל, כי חלו במדינה המון שינויים לאורך השנים. אני משתתף במלחמת התרבות הזאת, אבל אני לא מבוהל ממנה. אני מאמין שהיא נחוצה לחברה הישראלית ולא צריך להיכנס לייאוש בגללה. היא בלתי נמנעת", הוא מבהיר. "היא אומנם לא תיגמר אף פעם, אבל כשהיא תירגע קצת - נגיע למצב שאפשר לחיות יחד בלי סערה בלתי פוסקת. אלו מחלוקות הכרחיות לעיצוב דמותה".

מרגלית אינו מוטרד ממלחמת התרבויות בישראל, אלא דווקא ממגמת הירידה מהארץ הפושה בקרב צעירים: "הכישלון הגדול של מדינת ישראל זה שהיא לא נלחמת בירידה מהארץ ולא נלחמת למען עלייה של יהודים ארצה. ישראל לא מגדילה את שיעור היהודים כאן וזאת טעות אסטרטגית", הוא קובל.

כיצד לדעתך אפשר למנוע ירידה של הדור הצעיר?

"חינוך. למה אצל הדתיים לא יורדים מהארץ? כי יש מערכת חינוך מאד מסוימת. אז למה שזה יהיה שונה אצל השכן שלי ואצל חברים שלי? מערכת החינוך בארץ לא מספיק ערכית. עובדה שאצלכם הדתיים זה לא ככה. כאשר אתה לא אומר מראש 'יהיה מה שיהיה - אנחנו נשארים כאן', אז הילדים הולכים אחרי הכסף ואחרי הטכנולוגיה למקום אחר, וחבל".

לתגובות: rivki@besheva.co.il