מדינה יהודית עם משטר דמוקרטי

מתחת לוויכוח על חקיקת פסקת ההתגברות מסתתרת מחלוקת בשאלה מה צריך להיות הצביון של מדינת ישראל

עמנואל שילה , ה' באייר תשע"ח

עמנואל שילה
עמנואל שילה
צילום: ניסים לב

יום העצמאות ה-70 למדינת ישראל מגיע אלינו בעיצומו של דיון ציבורי סוער סביב הכוונה לחוקק את פסקת ההתגברות, כתוספת לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

אין מתאים מכך, שכן הדיון בעד ונגד פסקת ההתגברות יורד לעומקן של סוגיות רעיוניות שורשיות, הנוגעות לדמותן וצביונן של מדינת ישראל והחברה הישראלית.

ברובד החיצוני נראה כאילו מדובר כאן במאבק בין הפוליטיקאים לשופטים על כוח וסמכות. כל אחד מהמחנות הניצים דורש לעצמו את סמכות הפוסק האחרון בשאלת תקפותם של חוקים שלדעת שופטי בג"ץ עומדים בסתירה לחוקי היסוד.

אבל מתחת לפני השטח מדובר בשאלות הרבה יותר מהותיות. חברי הכנסת דורשים להחזיר להם את ההחלטה הסופית בענייני חקיקה לא בגלל תאוות כוח ושררה, אלא משום שהם מודאגים מאופיין האידיאולוגי של פסיקות בג"ץ בנושאים חוקתיים. מאידך, קבוצת השופטים הדומיננטית בבג"ץ אומנם נוהגת לשמור בקנאות על כבודה ומעמדה, אבל יותר מכול רוצים השופטים ותומכיהם להבטיח שהאידיאולוגיה השולטת בהחלטות בנושאים חוקתיים תמשיך להיות ברוחם של הנשיא לשעבר אהרון ברק ושל ממשיכיו ושותפיו לדעה.

זו גם הסיבה שבגללה מחנה השמאל הפוליטי תומך בעמדתם של השופטים. הח"כים של השמאל הם אוהבי כוח, סמכות ושררה לא פחות מחבריהם בימין. מדוע הם מעדיפים שהמילה האחרונה תינתן לשופטים ולא לפוליטיקאים? כי הם יודעים שבמאזן הכוחות בין המחנות הפוליטיים שמתקיים בישראל כבר ארבעה עשורים, מוטב להם שההחלטות יתקבלו בבג"ץ, שם עמדותיהם החילוניות-ליברליות זוכות לרוב מוחץ, ולא בכנסת – שם הם בדרך כלל במיעוט מול הרוב היהודי-לאומי. לא במקרה הצורך לרסן את כוחה של המערכת הפוליטית באמצעות "המהפכה החוקתית" בא לעולם רק לאחר המהפך הפוליטי ועליית הליכוד לשלטון. יש להניח שאם קבוצת הרוב הדומיננטית בבג"ץ הייתה מורכבת משופטים מסוגם של אדמונד לוי ז"ל, צבי טל או נועם סולברג, השמאל היה הרבה פחות קנאי לכך שהשופטים יחליטו ולא הפוליטיקאים. ולמען ההגינות יש להודות גם שאילו השופטים הנ"ל היו נותני הטון בבג"ץ, יש להניח שרוב הימין היה מתקומם הרבה פחות נגד סמכויות היתר שבג"ץ נטל לעצמו.

ביסודו של דבר מדובר במחלוקת בין מי שרואים את ישראל בעיקר כמדינה יהודית ובין מי שרואים אותה קודם כול כמדינה דמוקרטית.

הדמוקרטיה זה אנחנו

המחנה החילוני-ליברלי, מחנה השמאל, מבסס את תפיסת עולמו על ערכים אוניברסליים המקובלים במדינות הדמוקרטיות של המערב, שבמרכזם ערך החופש וערך השוויון בין כל בני האדם. המחנה הזה נמצא בעמדת התנצלות על עצם הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית, ולא כמדינת כל אזרחיה. לא במקרה יש בתוכו התנגדות חזקה לחקיקת חוק הלאום, שיעגן בחוק יסוד את הגדרתה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. מבחינתו, הביטוי החוקי הכמעט יחיד שצריך להיות ליהדותה של המדינה הוא חוק השבות, שההצדקה לקיומו הוא ייעודה של מדינת ישראל להיות מקלט בטוח ליהודים נרדפים מכל העולם. לא במקרה יצאו מהמחנה הזה הצעות להחליף את המנון המדינה 'התקווה' בשיר אחר שבו לא מדובר על "נפש יהודי". לעיתים הם אוהבים להלביש את השקפתם החילונית-מערבית בציטוטים ממקורות היהדות, אבל לרוב מדובר בסילוף המשמעות המקורית או באסמכתא בעלמא. לא משם הם שואבים את השקפתם.

את תפיסת עולמם זאת הם רואים כמהות הדמוקרטיה. דמוקרטיה מבחינתם היא לא רק שיטת ממשל, שבה השלטון נבחר על ידי העם וההחלטות מתקבלות על פי עמדת הרוב. הדמוקרטיה מבחינתם היא סט שלם של ערכים – הערכים שהם מאמינים בהם. ואם בשאלות ספציפיות רק מיעוט מקרב העם מאמין בחוקים ובהחלטות שנגזרים מאותם ערכים, כי אז עמדתו של המיעוט היא זו שצריכה לגבור. כי הדמוקרטיה המהותית, ערכי היסוד שהם רואים אותם כליבת הדמוקרטיה ונשמתה, חשובה יותר מהדמוקרטיה הפרוצדורלית, שעל פיה רצון הרוב הוא הקובע. הערכים הללו צריכים להיות מוגנים ומעוגנים בחוקי יסוד, שלרוב הדמוקרטי אין סמכות לחוקק חוקים המנוגדים להם.

כמובן שבעמדה הזאת יש יותר מקורטוב של התנשאות. אלה שמחזיקים בה רואים בעצמם את "הציבור הנאור" – כהגדרתו המקוממת של אהרון ברק, ציבור שיש לו הזכות והחובה להשליט את עמדתו על הרוב החשוך והנבער שסבור אחרת. כך נוצר האבסורד של דרישה נחרצת, בשם הדמוקרטיה, שלא לפגוע במנגנון קבלת החלטות שבו חבורת משפטנים, קבוצת מיעוט אריסטוקרטית ואוליגרכית, כופה את רצונה על הרוב. מכאן גם ההצדקה לכינון "מהפכה חוקתית" מתחת לרדאר, להוביל את הפוליטיקאים באף ולגרום להם להתפרק מסמכויותיהם, כשרובם לא מבינים את מה שהם עושים. פרופ' אהרון ברק הוביל את המהפכה הזאת בדרכי עורמה והתעיה, ולא בכדי זכה לכינוי "פיראט משפטי" מפי ריצ'רד פוזנר, שופט בית המשפט העליון של ארצות הברית.

פסקת ההתגברות אמורה לסובב את הגלגל בחזרה. היוזמה בגרסתה המרוככת לא מבטלת את סמכות בג"ץ לבטל חוקים שלדעתו עומדים בסתירה לחוק יסוד האדם וחירותו, אך היא מאפשרת לכנסת, ברוב מוחלט של 61 ח"כים, להחזיר לתוקפם חוקים שבג"ץ ביטל.

יהודים בלי להתנצל

גם המחנה הנגדי, המחנה היהודי-לאומי, מאמין בדמוקרטיה כשיטת ממשל של שלטון הרוב, אבל הוא לא רואה במה שמכונה "ערכי הדמוקרטיה" את חזות הכול. גם הוא מאמין בחופש ובשוויון, אבל לא כערכים מוחלטים שעומדים מעל לכל ערך אחר. הוא מאמין שלעם היהודי יש מסורת משלו וערכים משלו, שבחלק מהמקרים עולים בקנה אחד עם ערכי הדמוקרטיה המערביים ובמקרים אחרים צריכים לגבור עליהם.

המחנה הזה סבור שמדינת ישראל יכולה וצריכה לדאוג לאינטרס היהודי הלאומי בלי להתנצל על כך. הוא מתקומם כאשר שופטי בג"ץ, בשם ערכי הנאורות והשוויון, כופים על צה"ל לסכן את שלום חיילינו כדי לגונן על אוכלוסיית האויב מפני פגיעה. הוא חושב שמדינת ישראל מחויבת לטובתם ולשלומם של אחינו היהודים בדרום תל אביב הרבה יותר משהיא מחויבת למהגרי עבודה מאפריקה שהסתננו לכאן בדרכים בלתי חוקיות. הוא מאמין שהרס בתי מחבלים צריך להיות הרבה יותר נחרץ ויעיל ממה ששופטי בג"ץ מאפשרים, שהחזרת גופות מחבלים לפני שהוחזרו גופות חיילינו היא עיוות מוסרי, ושגם למתנחלים מגוש קטיף יש זכויות אדם וזכויות אזרח. והוא לא מאמין שלקבוצת משפטנים מצומצמת, שנבחרת בשיטה מוזרה שרחוקה מלהיות פאר הדמוקרטיה, יש מונופול על האמת ועל הצדק.

המחנה הזה, שמייצג את רוב אזרחי ישראל ורוב מוחלט מקרב הציבור היהודי בישראל, לא מוכן יותר להבליג מול עריצות של מיעוט אוליגרכי, שבשם הדמוקרטיה משליט את עמדותיו על הרוב הדמוקרטי. הוא מאמין שהדמוקרטיה היא שיטת הממשל הטובה ביותר, או בניסוחו השנון של צ'רצ'יל – הכי גרועה מלבד כל שאר השיטות. אבל הוא לא מוכן לקבל את דעותיה של קבוצת מיעוט בתור "מהות הדמוקרטיה" - סט של ערכים ליברליים שיזכו לעליונות על פני כל ערך אחר. ההתקוממות שלו מול ניסיונה של קבוצת מיעוט יהירה להשליט עליו את עמדותיה היא הסיבה לכך שבית המשפט העליון, שבעבר התמיכה בו הייתה קונצנזוס, הפך לאחד המוסדות הכי שנויים במחלוקת במדינת ישראל. על פי הסקר המתפרסם בגיליון זה, שני שלישים מקרב הציבור הדתי-לאומי סבורים שבפסיקות בג"ץ יש הטיה נגד ערכים דתיים. התוצאה הקשה הזאת מדברת בעד עצמה.

"אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל", קבעו בן-גוריון וחבריו לפני 70 שנה. הם התכוונו שהיא תהיה בעלת משטר דמוקרטי, אבל לא טרחו לציין זאת בהכרזתם. הם בוודאי לא התכוונו להעניק לערכים ליברליים עליונות על פני ערכים לאומיים ורצון רוב העם. לכן, כל עוד מתמנים שופטי בית המשפט העליון בשיטה שמבטיחה חוסר איזון אידיאולוגי לעוד הרבה שנים, החזרת סמכות החקיקה וההחלטה לנבחרי העם המבטאים את רצונו היא הכרח חיוני.

לתגובות: eshilo777@gmail.com