בשבע מהדורה דיגיטלית

חייבים להתגבר

קריסתו של מתווה הרחקת המסתננים, מבהיר שבלי טיפול עומק במערכת היחסים בין הדרג הנבחר למערכת המשפט, ידיה של הממשלה יישארו כבולות.

שלמה פיוטרקובסקי , י"א באייר תשע"ח

פתיחה שלו בלי חוק חדש תהיה בזבוז כסף. מתקן חולות
פתיחה שלו בלי חוק חדש תהיה בזבוז כסף. מתקן חולות
צילום: פלאש 90

1

באדיבות ארגוני השמאל הקיצוני, בחסות מדינות אירופה (שגם על האינטרס שלהן בסיפור יש מקום לתהות) ובגיבוי שופטי בג"ץ, קרס השבוע סופית מתווה ההרחקה של המסתננים למדינות שלישיות באפריקה.

ההתעקשות של שופטי בג"ץ על כך שההסכמים עם המדינות השלישיות יכללו הסכמה מפורשת לקבלת מסתננים שהורחקו בכפייה, הפכה ככל הנראה את כל הרעיון לבלתי אפשרי. אגב, מי שמפנטז על חזרה ל"מתווה האו"ם" כנראה פשוט לא קרא אותו בשום שלב. אם לתמצת: ישראל תקלוט כבר עכשיו כ‑20 אלף מסתננים, ותוך כמה שנים תנסה נציבות האו"ם לפליטים לשכנע מדינות באירופה לקלוט את ה‑16 אלף הנותרים. ומי אמר שהן יסכימו? אף אחד. למעשה, לאחר פרסום ההסכם המדינות הרלוונטיות באירופה רמזו באופן די ברור שהן ממש לא בעניין, ובטח שאיש לא שאל לדעתן בנושא.

התוצאה של כל זה פשוטה מאוד: אין שום טעם להמשיך לנסות לפתור את סוגיית המסתננים. פשוט חבל על הזמן. אחרי שבג"ץ פסל את החוק למניעת הסתננות בשתי גרסאותיו הראשונות, והסכים לאשר רק את הגרסה השלישית המצ'וקמקת והלא יעילה, ואחרי שהשופטים עשו כל שביכולתם להכשיל את מתווה ההרחקה, הכיוון כבר ברור. כל פתרון יצירתי שיימצא עכשיו וינסה באמת לפתור את הבעיה, ייתקל שוב בדיוק באותה חומה. לכן כרגע צריך פשוט לעזוב לחלוטין את נושא המסתננים, אין בזה שום טעם. כרגע צריך לטפל בחומה. בלי טיפול בחומה, כלומר במערכת היחסים בין הדרג הנבחר למערכת המשפט, כל דקה של ניסיונות למצוא פתרונות לסוגיית המסתננים היא בזבוז זמן גמור.

הספין החדש מבית מדרשו של השר כחלון הוא "פסקת התגברות ספציפית", כזו שתאפשר חקיקה שמנוגדת לפסיקת בג"ץ רק בסוגיית המסתננים. מלבד העובדה שאני מעריך שלאיש בכלל אין מושג איך מנסחים קשקוש כזה, ברור לכל מי שעיניים בראשו ושכל בקודקודו, שבג"ץ יפסול את חוקתיותה של פסקת התגברות כזו. היסודות לפסילה כזאת כבר הונחו בפסק הדין בעניין התקציב הדו-שנתי. שם נקבע שהכותרת "חוק יסוד" לא הופכת את החוק לחוק יסוד, ונורמה כללית אפשר לתקן רק בנורמה כללית חדשה. עכשיו צריך רק לנסח מילולית, העיקרון כבר קיים. אגב, גם מבחינה אנליטית, ההצעה של פסקת התגברות ספציפית היא רעיון מופרך. אם בית המשפט העליון הוא היכל הצדק האבסולוטי ומשכנה של אלת החוכמה, אז מי החצוף שיהין לחוקק פסקת התגברות אפילו ספציפית? אולם, אם מתברר שיש נושאים שבהם הדרג הפוליטי דווקא צודק, אז למה להניח שיש רק תחום אחד כזה?

המוצא היחיד, ואת זה חייבים להיות מוכנים לומר בקול, הוא פסקת התגברות כללית. רק פסקת התגברות כזאת תאפשר לחוקק מחדש את החוק למניעת הסתננות בגרסתו המקורית, הגרסה שבאמת הפכה את מתקן חולות לתמריץ יעיל למסתננים לעזוב את ישראל. אם מתקן חולות ייפתח מחדש כעת, בלי לחוקק את פסקת ההתגברות ובלי לחוקק מחדש את החוק למניעת הסתננות, הפתיחה הזאת תהיה בזבוז כספם של אזרחי ישראל.

2

המכון למחקרים מגמתיים

במכון הישראלי לדמוקרטיה חושבים כנראה שכולנו מטומטמים. אחרת קשה להבין איך הרשו שם לעצמם לפרסם "מחקר" השוואתי הזוי כל כך על מצב האקטיביזם השיפוטי במדינת ישראל יחסית לנעשה במדינות המערב. למי שלא בעניינים נסביר כי במכון ערכו השוואה בין קצב ביטול החוקים במדינת ישראל מאז חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו בשנת 1992, לקצב ביטול החוקים בשש מדינות דמוקרטיות מכובדות: קנדה, בריטניה, ארצות הברית, אירלנד, דרום אפריקה וגרמניה. על פי נתוני המכון, בישראל, אם סופרים את הקצב לאורך כל התקופה המדוברת, שיעור פסילת החוקים הוא הנמוך ביותר. ובמילים אחרות: מה אתם רוצים מבית המשפט העליון שלנו? הוא שמרן במיוחד וזהיר במיוחד.

אלא שבמכון קיוו כנראה שלא נשים לב לכמה דברים. נתחיל מהאותיות הקטנות. שיאנית פסילת החוקים על פי המחקר היא גרמניה עם יותר משמונה חוקים בשנה. אבל כשמסתכלים באותיות הקטנות מתברר שבכל הנוגע לגרמניה הספירה כוללת גם פסילה של חקיקת משנה. בישראל נספרה כמובן רק פסילה של חקיקה ראשית (כי חקיקת משנה בית המשפט העליון פוסל במדינת ישראל מאז ומעולם, הוא לא חיכה בשביל זה לחוקי היסוד). מתברר גם שהשנים שלגביהן בוצעה ההשוואה אינן זהות בכל המדינות. אני רוצה להאמין שהסיבה לכך היא מגבלות על איסוף הנתונים ולא ניסיון להנדס נתונים, אבל כך או כך התוקף של ה"מחקר" לאור העובדה הזאת הרבה פחות מרשים, לא?

אבל כל זה רק ההקדמה, כי מתברר שגם בנתון הכי מרכזי מצד אחד והכי פשוט לאיסוף מצד שני, עורך המחקר קצת בילף אותנו. אולי בעצם הרבה. נכון, אין כאן שקר, אם סופרים את מספר פסילות החוקים הכולל ומחלקים אותן ב‑26 השנים שחלפו מחקיקת חוקי היסוד של הזכויות (כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק), אז באמת נדמה כאילו קצב פסילת החוקים במדינת ישראל הוא 0.62 בשנה. אבל כידוע גם בבריכה שעומקה הממוצע עשרה סנטימטרים אפשר לטבוע. מתברר שקצב פסילת החוקים גובר משמעותית לאורך השנים. כך למשל (ותודה לאנשי התנועה למשילות ודמוקרטיה על הבדיקה המקבילה) בין השנים 1997 ל‑2000 בג"ץ פסל שני חוקים בלבד, אך בין 2012 ל‑2017 הוא כבר פסל 12 חוקים. אם ניקח רק את השנים הללו, קצב פסילת החוקים בישראל גבוה יותר מאשר בבריטניה, בקנדה, בארצות הברית ובאירלנד ונמוך רק מאשר בדרום אפריקה ובגרמניה (שעל הנתונים שם כבר כתבנו). כמובן שלא בטוח שאם נעשה את ההשוואה במדויק, לגבי אותן שנים, זו תישאר התוצאה, אבל אנחנו לפחות לא מתיימרים לקרוא לטור שאתם קוראים כעת "מחקר".

3

קוצר היד המשפטי

תוצאת משפטו של ניצב בדימוס ניסו שחם, זיכוי ממרבית סעיפי האישום והרשעה בעבירה אחת של מעשה מגונה (נשיקה לשוטרת בניגוד לרצונה), מחדד מאוד את גבולות יכולותיו של המשפט הפלילי. אם לתמצת את הסיפור העולה מהכרעת הדין, שחם נהג לנהל מערכות יחסים בעלות אופי אינטימי ומיני עם פקודות שלו, לא אחת, לא שתיים ולא שלוש. אולם אף אחת מהפקודות הללו לא החליטה להתלונן עליו בסיומה של מערכת היחסים עמו, וגם לא לאחר שהפרשה התפוצצה. למעשה לא הוגשה נגד שחם אפילו תלונה יזומה אחת. כל המידע שעלה במשפט מקורו בחקירות שביצעה המחלקה לחקירות שוטרים, בעקבות מידע שהגיע לחוקרים בעקיפין. גם בעקבות החקירות, ולמרות לחץ בעייתי מאוד שהופעל על השוטרות להתלונן על שחם, למעשה רק שלושה מהאישומים עסקו בעבירות מין במובן הקלאסי, וגם הן ברף הנמוך יחסית. בסופו של דבר הורשע שחם רק בעבירה אחת של מעשה מגונה, בעקבות אירוע שבו, כך על פי בית המשפט, נשק לשוטרת בניגוד לרצונה.

התביעה נכשלה בבית המשפט בהוכחת התזה המרכזית שלה. לטענת התביעה, שחם קיבל החלטות בנוגע לשוטרות שעמן היה במערכות יחסים באופן שמעמיד אותו בניגוד עניינים כזה שמהווה עבירה של הפרת אמונים. התביעה הדגישה שמדובר בסיטואציה בעייתית במיוחד לנוכח העובדה שלשחם היה אינטרס להיטיב גם עם שוטרות שמערכת היחסים שלו עמן כבר נגמרה, לנוכח הנזק שהן עלולות היו להסב לו, לו היו מתלוננות נגדו. אולם בהכרעת הדין קבע השופט שהתביעה לא הצליחה להוכיח את התזה הזאת, אל מול טענתו של שחם שכל ההחלטות בעניינן של השוטרות היו ענייניות. אם תחליט התביעה לערער, יהיה זה מן הסתם על בסיס הטענה שהימצאות במצב של ניגוד עניינים מהווה עבירה גם אם לא הייתה לה שום תוצאה פסולה.

הסיבה שלא ניתן היה להאשים את שחם בעצם קיומן של מערכות היחסים במצב של יחסי מרות, היא שהשוטרות עצמן לא היו מוכנות להתלונן ולא ראו שום בעיה במערכות היחסים. כשאין מתלוננת, המשפט הפלילי נעדר כלים להתמודד עם התנהגות כדוגמת זו של שחם, למרות שכל אדם סביר מבין שמשהו כאן רקוב עד מאוד.

תוצאת משפטו של שחם מדגימה היטב את קוצר ידו של המשפט הפלילי כאשר מדובר בתיקון פניה של החברה. ברור שמצב שבו מפקד מחוז במשטרה, נשוי ואב לילדים, מקיים מערכות יחסים בעלות אופי מיני עם שוטרות צעירות ממנו ובתפקידים בדרג נמוך ממנו, היא מציאות מעוותת. מדובר בריקבון עמוק ששחם, כך מתברר, הוא לא המייצג היחיד שלו.

*** הפינה הכלכלית ***

מה קרה לביקוש?

התיאוריה הכלכלית הכי פשטנית בעולם בנויה על ההנחה שמחירים נקבעים בהתאם לכוחות השוק, כלומר ההיצע והביקוש. אם ההיצע של מוצר מסוים עולה על הביקוש שלו, מחיר המוצר ירד עד לרגע שבו ההיצע והביקוש ישוו זה לזה. לעומת זאת, אם הביקוש למוצר גבוה מההיצע שלו, מחיר המוצר יעלה, עד שהביקוש וההיצע ישוו זה לזה. לכלכלנים יש הרבה דרכים מורכבות להסביר למה זה קורה, שבשבילן צריך ללמוד קצת על עקומת התמורה (כלומר על הדרך שבה מחיר משפיע על כמות), אבל האמת היא שזה הרבה יותר פשוט. הכלל הזה הוא אינטואיטיבי לחלוטין.

לאור הכלל הזה, אם אנחנו רוצים לפעול להורדת מחירו של מוצר במצב שבו השוק חופשי (כלומר, בהנחה שאנחנו לא יכולים או לא רוצים להטיל פיקוח ממשלתי על המחירים), פתוחות בפנינו ברמה התיאורטית שתי דרכים מרכזיות. הדרך הראשונה היא להגדיל את ההיצע של המוצר, וכך להביא למצב שההיצע עולה על הביקוש והמחיר יורד. הדרך השנייה היא להקטין את הביקוש לאותו מוצר, כך ששוב ההיצע יעלה על הביקוש וממילא מחיר המוצר ירד.

הורדת יוקר המחייה היא נושא חם בהרבה הקשרים, אבל המרכזי שבהם הוא כמובן מחירי הדיור. כן, דירה היא מוצר, ממש ככל מוצר אחר. נכון שהיא איננה מוצר צריכה, אבל היא מוצר, שמחירו זינק בחדות בעשור האחרון וכבר לא מעט שנים הממשלה עוסקת בשאלה איך אפשר להוריד את מחירו. והנה, אחרי כעשור של זינוק במחירים, כבר כמה חודשים שבהם, לפחות על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נרשמת ירידה, מתונה, במחירי הדירות. איך זה קורה? אם מעיינים היטב בנתונים, מגלים שהביקוש לדירות ירד במידה ניכרת מאוד. התוצאה היא שבמקביל לירידת המחירים, חלה בשנה האחרונה ירידה של קרוב ל‑20 אחוזים בעסקאות בשוק הנדל"ן.

השאלה היא כמובן מה המשמעות של המצב הזה. מצד אחד מדובר בבשורה משמחת, כי לראשונה אחרי שנים רבות מחירי הדיור באמת יורדים. אולם מנגד ייתכן בהחלט שיש כאן מקום לדאגה. כאשר הביקוש יורד יש פחות בנייה. קבלנים לא בונים דירות שאין להן ביקוש. כמו כן, ירידה במספר העסקאות יכולה להעיד לא על ירידה אמיתית בביקוש, אלא על דחייה של הביקושים. אנשים שדוחים את זמן רכישת הדירה אך לא ירדו מעצם הרצון לרכוש. לירידה כזו בביקושים קוראים "ביקושים כבושים", וכאשר חלה ההתפרצות ניתן לראות זינוק במחירים. יש לקוות שזה איננו המצב כעת.

לתגובות: shlomopy@gmail.com