בשבע מהדורה דיגיטלית

מדליקי המשואה

משפחת אבן-דנאן מחברת אלפי חניכי מכינות וחיילים לערכי מורשת על חורבות היישוב שננטש עם נפילת גוש עציון

דביר עמר , י"ח באייר תשע"ח

"רפאל אמר: יום אחד אנחנו נגור פה. אני צחקתי עליו". רפאל וקרן אור אבן דנאן
"רפאל אמר: יום אחד אנחנו נגור פה. אני צחקתי עליו". רפאל וקרן אור אבן דנאן
צילום: מרים צחי

אם לפני 25 שנה הייתם מספרים לקרן אור אבן-דנאן את סיפור חייה הנוכחי בחוות משואות יצחק, היא הייתה כנראה צוחקת עליכם ומסובבת אצבע ליד המצח.

היום, כשהיא עטויה מטפחת, אמא לשמונה ומתנחלת בכל רמ"ח איבריה, היא הכי פחות מזכירה את הבחורה שנולדה בקיבוץ רמת השופט של השומר הצעיר, וניהלה מסלול רגיל של בחורה חילונית: תיכון, תנועת הצופים ושירות צבאי בבית ספר שדה.

אורח חייה היה מלא בידיעת הארץ לאורכה ולרוחבה, אך רחוק מאוד מיהדות. על קידוש או נטילת ידיים היא לא שמעה כלל, ואת יום כיפור ציינה במנגל בכינרת.

אחרי טיול למזרח הרחוק היא התגוררה בירושלים והתכוונה ללמוד בבצלאל, אלא שאז השתבשו לה התוכניות. "הקב"ה צחק עליי", היא אומרת בחיוך. "יצאנו לטיול משותף לירדן קבוצת מדריכים בחברה להגנת הטבע, ובתוכם רפאל ואני". רפאל, מי שהפך לימים לבעלה, היה אז האפשרות האחרונה שהייתה מעלה בדעתה כבן זוג. "אני הייתי חילונית בת 23, ורפאל היה רווק מזדקן בן 32 שעבר מסלול דתי". רפאל אבן דנאן היה יליד המושב יד רמב"ם, בוגר הישיבה התיכונית כפר הרא"ה, לוחם ביחידת שלדג ועבר מסלול בוגרי צבא במרכז הרב ומכון מאיר.

"רפאל היה הדתי הראשון השפוי שפגשתי, שפתח את הנקודה היהודית שבי", אומרת קרן אור בגילוי לב. "כשחזרתי מהטיול החלטתי ללכת לברר מה זה להיות יהודייה. כתוב לי בתעודת הזהות יהודייה, אבל אני לא יודעת כלום על העניין".

רפאל מצידו סירב בתחילה לקשר עם קרן אור, "עקב הפער הדתי והבדלי השנים", אלא שפגישה מקרית נוספת הולידה את האפשרות מחדש. "התחלתי ללמוד יהדות ותוך כמה חודשים החלטתי שזה שלי והתחתנו". הזוגיות החדשה לא מצאה חן בעיני ההורים של קרן אור. "בעיקר אמא שלי, עד שהיה ברור לה שלא נהיה נגדה ולא נבוא לשנות אף אחד". המוטו שרפאל ניסח היה "אנחנו באים באהבה - בגובה העיניים, הם יחיו את החיים שלהם ואנחנו חיים את החיים שלנו".

לאחר החתונה התגוררו בני הזוג באלון שבות, וההורים שלה החלו להגיע לבקר בקביעות. "הם התחילו להביא גם חברים, ומצאנו את עצמנו מארחים הרבה אנשים מהמגזר הלא דתי". זו הייתה נקודת ההתחלה למסע של רפאל וקרן אור שנמשך עד היום - חיבור בין דתיים לחילונים. "פה קיבלנו את המתנה הגדולה - לדעת מה השליחות שלנו", אומרת קרן אור. רפאל מצא זרז נוסף לשליחות הזאת: "מאמר מסע המחנות של הרב קוק, שבו הוא מתאר מפגש בין חופשים לדתיים באותם הימים, מאוד השפיע עליי באופן אישי".

באישור אהוד ברק

בתחילה פעלו בני הזוג מתוך אלון שבות, אך במקביל חיפשו מקום ניטרלי לרכז את התוכניות שלהם. לאחר חיפושים, בחר רפאל גבעה שעמדה שוממה ונטושה מאז נפילת גוש עציון ועזיבת הקיבוץ שהוקם עליה - משואות יצחק. "רפאל אמר: יום אחד אנחנו נגור פה. אני צחקתי עליו, אבל העולם נבנה על ידי אנשים שחולמים חלומות ולא מוותרים. רפאל הוא אחד כזה - הולך עם החלום".

הדרך הייתה רצופה קשיים. בתחילה מועצת גוש עציון הטילה ספק בהיתכנות הפרויקט. במשך שלוש שנים נערכו ניסיונות עלייה שכשלו, ובשנת 1999, עם עליית אהוד ברק לשלטון, היה נראה שנסתם הגולל על החלום. חברים אמרו לרפאל שאין עוד סיכוי, אלא שדווקא אז קרה הנס: "ראש המועצה הראשון של גוש עציון, שילה גל, ששימש באותם הימים כעוזר ראש הממשלה לענייני התיישבות, האמין בפרויקט וקישר אותנו למזכיר הממשלה דאז, יצחק (בוז'י) הרצוג", משחזר רפאל.

הרצוג הוא נכדו של הרב הראשי הראשון למדינת ישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, שעל שמו נקרא הקיבוץ משואות יצחק כאשר הוקם בשנת 1945, כאות הוקרה על תמיכתו בהתיישבות. "הוא הגיע לכאן ועמד ליד האנדרטה עם דמעות. הוא סיפר על סבו ואמר שבע"ה יעזור לנו. תוך כמה ימים התוכנית קיבלה אישור של ראש הממשלה, אהוד ברק, שהיה גם שר הביטחון".

בני הזוג לקחו ללא שהיות את שלוש בנותיהם, ובסיוע החטיבה להתיישבות והמועצה האזורית התיישבו במקום. מאז ועד היום הם מנהלים שם מפעל חיים של ממש ומארחים כ‑25 אלף מבקרים בשנה, בדגש כאמור על חילונים: מתלמידי תיכונים ועד קבוצות של אזרחים ותיקים, ומעל הכול פרויקט הדגל - תוכנית ערכית חווייתית שנועדה להעשיר את הידע על המורשת היהודית-ישראלית, ההיסטוריה והסיפור התנ"כי של ארץ ישראל וגוש עציון בקרב חיילים ותלמידי מכינות קדם צבאיות, הנקראת על שמם של אוריאל ואלירז פרץ הי"ד.

גם משפחתה הקיבוצניקית של קרן אור שותפה לפרויקט, תוך שותפות במפגשים וליווי קבוצות חילוניות בהדרכתו של אביה.

לא מעט חניכי מכינות קדם צבאיות מעידים כי תוכניות אלו חיברו אותם באופן משמעותי להתיישבות. קרן אור מספרת על התגובות שהם שומעים מהמבקרים הצעירים: "לא פעם, כשאנחנו עושים סיכום אצלנו בבית, הם אומרים: 'אני ממש כועס על ההורים שלי. שטחי יו"ש הוצגו בפניי במצב מאוד מסוים, וכאן נפגשתי עם אנשים מדהימים ונופים מטריפים. פתחתם לי צוהר, אני מרגיש שרימו אותי. מהיום כשאני שומע בתקשורת על חברון, אני לא בטוח שזה ככה'".

המטרה העיקרית של בני הזוג היא יצירת מקום ניטרלי. "מפגש שוויוני, מכיל ומקבל, מתי שרוצים, איך שרוצים, לא מעירים על כלום ובלי הכתבות. ליצור היכרות בלי לשכנע".

שבוע הפעילות של המכינות במשואות יצחק מתחיל לרוב באירוח לשבת. בערב שבת הולכים חברי המכינה לתפילת שבת בסגנון קרליבך בבת עין הסמוכה, שלאחריה משפחות היישוב פותחות את בתיהן לחניכים. "הלכנו לפנות ערב לבית הכנסת בבת עין יחד עם הבחורים וחזרנו בלילה ברגל. לנו היה חשוב שהם ירגישו שאפשר ללכת כאן בלילה ברגל ובביטחון", אומר מוקי בצר, ראש מכינת 'מנשרים קלו' ובעברו מפקד יחידת שלדג וסגנו של יוני נתניהו במבצע אנטבה.

"באחת השבתות בא אלינו למשואות צבי יחזקאלי שמתגורר בבת עין, והעביר לנו שיחה מרתקת. חשוב שיידעו מה זה יהודה ושומרון, יכירו את ההיסטוריה שלה ויפגשו את התושבים - כמה הם נחמדים ורציניים וחדורי אמונה, זה נפלא וחשוב להכיר אותם ולא מהתקשורת והטלוויזיה".

בצר גם מחמיא על האירוח: "האירוח של רפאל וקרן אור הוא נפלא ויוצא מהכלל, כל כך דואגים לנו בכל סיור, ובפרט השיחות איתם כמעט כל ערב. אני מקווה שיקימו שם יישוב סוף סוף וירחיבו את המקום". ההיכרות של בצר עם השניים, כך מתגלה, קשורה לעברה של קרן אור. "את קרן אור אני מכיר עוד לפני שנולדה. אבא שלה, יורם קרני, ואני היינו קצינים יחד".

במהלך השבת נחשפים חניכי המכינה למפגשים ושיחות עם תושבי המקום ומרצים אורחים. לעיתים בערב שבת מתקיים טיש עד השעות הקטנות של הלילה. בבוקר הולכים חברי המכינה ליישוב אלון שבות, מתארחים אצל משפחות ונפגשים עם דמויות מפתח מהיישוב. הם מקנחים במפגש עם תלמידי ישיבת הר עציון, תוך לימוד משותף בחברותות.

"השותפות של המתיישבים בפרויקט מאוד משמעותית", אומר רפאל. "זה לא תמיד קל, אבל כשאנשים הולכים על זה – הם מרגישים שהרוויחו יותר מהחניכים. נוצרים קשרים ומשפחות שומרות על קשר עם חניכי המכינות". לאחר סעודה שלישית והבדלה מתקיימת מלווה מלכה עם מנגנים וריקודים.

בשאר השבוע מסייר רפאל עם החניכים במרחבי יו"ש, מהשומרון ועד חברון. "בעיקר היסטוריה עתיקה וזו של מאה השנים האחרונות". דרך האבות עם אתרי בית ראשון ושני שמסביבו, משכן שילה, הורדוס, אמת הביאר והר גריזים הם רק חלק מהאתרים שבהם מבקרים חניכי המכינות. סיפורי קרבות כמו מחלקת הל"ה, המכבים ומרד בר כוכבא מוצגים בפניהם. בכל נקודת סיור פוגשים את תושבי המקום, כמו אליקים העצני, בני קצובר, תמר אסרף וענת כהן מחברון. ויש גם פינוקים: "אנחנו לוקחים אותם למעיינות, ליקבים ולאטרקציות". את הסיור הם חותמים בחיזיון האור-קולי בכפר עציון. עשרות מכינות משתתפות בתוכנית מדי שנה, ומתארחות ימים בודדים או שבוע שלם, לפי בחירתן.

מבחינתם של רפאל וקרן אור, הסיורים הללו הם חלק מהקרב על התודעה הישראלית ביחס למפעל ההתיישבות. "הדבר המנצח הוא המפגשים האנושיים בבתים ועם אנשים, כל אחד עם הסיפור שלו. הנופים במרחק אפסי מהבית שלהם מפתיעים אותם מאוד, וביחד מולידים סיפור הצלחה גדול".

ארגוני השמאל הבינו בשנים האחרונות את ההשפעה הדרמטית של הסיורים, ומנסים לייצר אלטרנטיבה. "כנגדנו עומדים ארגוני שמאל שמביאים אליהם חלק המכינות. הם נותנים להם מימון מלא כולל אוכל, ומבקשים - רק תבואו!". לעומתם, רפאל נדרש לגייס מדי שנה סכומי כסף גדולים כדי להשלים את מימון הפרויקט, בסיוע ראשי המועצות האזוריות. מדרשת חברון, שבה החל רפאל לעבוד לפני כחמש שנים, מהווה כיום גורם מרכז בפרויקט.

חלק מבני הנוער יוצאים ממשואות יצחק עם חוויה חיובית, לעיתים עד כדי בקשה לחזור שנית למקום. "התקשרו אליי צמד חניכים ממכינת חנתון שביקרה אצלי, וביקשו לעשות סיבוב שני - ביקורים יותר מעמיקים - כבודדים. אחד מראשי המכינות, במסגרת לימודיו לתואר שני, עשה עבודת מחקר על המכינות הקדם צבאיות ומצא ששבוע יו"ש הוא אחד מהשבועות הכי משמעותיים לחניכים".

את החניכים הללו יוצא לזוג לפגוש לא פעם בשירות הצבאי. "הם חוזרים לפה הרבה מאוד כחיילים, ולשמחתי עם חוויות חיוביות. כשהם מפקדים הם מביאים את המחלקה והפלוגה והצוות, חוזרים בגדלוּת, בגלל אותה חוויה חיובית שהייתה".

הילדים מארחים ראשונים

חוות משואות יצחק נמצאת במרחק נסיעה קצר מצומת אלון שבות. אחרי הפנייה לכיוון היישוב בת עין, כמה עשרות מטרים לפני הכניסה לשער היישוב, מסמן שלט קטן פנייה למשואות יצחק הישנה. בדרך ניצבים משני הצדדים חממות ומטעים, ומול עינינו נפרשים מאות קילומטרים של נופים עוצרי נשימה. בחווה מתגוררות כיום שלוש משפחות וישנם עוד כמה בתים לרווקים ולאירוח. במקום פועל גם אולם האירועים גוונא.

לא קשה כל היום לארח קבוצות גדולות, להתעסק בהפקה ובארגון סביב השעון?

"ברור שקשה כל היום לארח, אז אנחנו עושים הפסקה קצרה וממשיכים. האיזון הוא בין איך מגדלים משפחה וגם פותחים את הבית לאנשים. גם בזוגיות – בתוך כל העשייה אנחנו לא מוותרים על חופשות זוגיות".

לפני כעשור חוותה המשפחה התמודדות משפחתית מכיוון אחר. "אחת ההתמודדויות שהגדילה אותנו ואת הפרויקט הייתה כשבננו יהודה היה בן שנה וחצי וחלה בלוקמיה", משחזרת קרן אור. "לא הפסקנו את הפרויקט. מצד אחד אני מתגייסת כולי למלחמה על החיים שלו, ורפאל מריץ את הפרויקט ומקבל אנשים. מאז הפרויקט קיבל תאוצה יותר חזקה, כי כשמתמודדים עם דברים לא פשוטים, מקבלים כוחות אחרים. ההתמודדויות מביאות אותנו לפרופורציות בחיים, מה עיקר ומה טפל".

לרפאל (54) וקרן אור (45) שמונה ילדים, ארבע בנות: הבכורה טוהר (22) נשואה ליונתן כהן והם מתגוררים במקום, "הם שותפים בפרויקט - מארחים מכינות ומדריכים חלק מהקבוצות, יונתן הוא מוזיקאי ועושה להם ערבי ניגון"; שירה (20) לומדת במדרשה בצפת, ראשית (18) בשירות לאומי וטליה (17) מתנדבת במד"א. לאחר מכן הגיעו ארבעה בנים: דוד יוסף (14), יהודה יורם (12), ישראל (9) ומרדכי אליהו (7). "הילדים גדלים למציאות הזאת, הם הופכים להיות השותפים הכי משמעותיים ואמיתיים שלנו. מעורר התפעלות לראות אותם כל פעם כשמגיע רכב סיור או קבוצות. לפעמים הם המארחים הראשיים פה".

איך החיים החברתיים שלהם?

רפאל: "יכול להיות שפה ושם חסרה להם חברה. אנחנו אוהבים אותם בבית והם אוהבים להיות בבית. כשאדם משפיע ונותן, זה גם משפיע עליו וממלא אותו. הערך של הנתינה ממלא להם חלל גדול. במקביל מנסים לגשר על הפער החברתי: הליכה רגלית או נסיעה באופניים לבת עין הסמוכה, אם יש צורך. אם משהו יותר רחוק - אז אנחנו ההורים שירות הסעות בע"מ".

כחלק מהנתינה הקימו הילדים פינה חמה לחיילים במרפסת ביתם. "ילדים שגדלים בתודעת נתינה, הופכים להיות אנשים נותנים. לפני שלוש שנים הילדים יזמו הקמה של פינה חמה", מספרת קרן אור. היוזמה החלה כשהנערים אייל, גיל-עד ונפתלי הי"ד נחטפו. "ישנו אצלנו בחווה מאה חיילים של סיירת יהלום. הילדים שמו מיחם, אפו עוגות ודאגו לקפה, תה וסוכר. הילדים מתחזקים את הפינה החמה ומכירים את החיילים בגזרה בשם שלהם".

הרב יוסף צבי רימון שמע על היוזמה וחיבר את משפחת אבן דנאן לקהילה מניו ג'רזי, שתרמה פרגולה למקום. את הפרגולה מעטרות עשרות תעודות הערכה והוקרה שהעניקו להם החיילים לאורך השנים. "הפינה משרתת את כל החיילים פה בגזרה. 24 שעות, שבעה ימים בשבוע. הביקוש הוא בעיקר בשבתות וחגים, כשהפינה בצומת הגוש סגורה".

החיילים מרגישים בנוח להתארח במקום בכל עת ביומיום וגם בשבתות וחגים. "כל יום חמישי הפינה מציעה לחיילים חומוס עם בשר. חונים ג'יפים עם חיילים, פורסים ומכינים", מתאר רפאל. "אם אני לא מזמין את אחד מהקצינים, הוא אומר לי: מה קרה, אתה לא מזמין אותי?".

לפני כמה שבועות העניק מח"ט עציון שרון אסמן תעודת הוקרה לרפאל על הקשר רצוף השנים בין הפרויקט לחטיבה באירוחים ובהדרכות. הטקס נערך ברחבת האלון הבודד במרכז גוש עציון, במסגרת טקס שנתי לקראת יום העצמאות, שבו מוכרזים חיילים מצטיינים לחטיבה ומצטיין ההתיישבות. תעודת ההערכה ניתנה לעיני מאות חיילים ובני משפחותיהם, "על המסירות האכפתיות והאהבה, על הרצון והנתינה, ועל תרומתך ופועלך הרבה לחיילי צה"ל וחטמ"ר עציון".

"הפתיע אותי", אומר רפאל בצניעות, "הפרויקט במשואות רואה כשליחות לחבק כמה שיותר את החיילים, גם ברוח וגם בגשמיות. לשמחתי הדבר קיבל ב"ה ביטוי עמוק בטקס לקשר מתמשך של חיבוק והערכה לחיילים על העבודה היומיומית, זהו המעט שאנחנו יכולים לתת להם". בנקודה הזאת רוצה רפאל להעביר מסר: "חשוב לחבק את החיילים. ההתיישבות רוצה בזה, אבל לא תמיד מגיעה לזה. קריטי בעיניי לעשות את החיבוק".

ממשיכים את היסטוריה

היותו של משואות יצחק יישוב מלפני קום המדינה, תורמת להנחלת המסר לחניכים החילונים. "כשאתה מספר להם שגוש עציון התחיל ב‑1927, הרבה לפני קיבוצים ומקומות אחרים שהם מכירים, הדבר מפתיע אותם. 'זו התנחלות או לא התנחלות?' הם שואלים את עצמם", אומר רפאל.

"המפגש ההיסטורי הוא פיסת מידע דרמטית להרבה חבר'ה. כך למשל, חלקם באו עם משנה סדורה שהכול קורה פה מ‑1967, ואז הם פוגשים יתומים מגוש עציון כמו יוחנן בן יעקב, שומעים על סיפורי הקרבות בתש"ח ונפילת כפר עציון בד' באייר, ומגלים שיום הזיכרון של הנופלים בקרבות אלו הוא התאריך שלימים נקבע כיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל".

קבוצת משואות יצחק עלתה להתיישבות בראש חודש מרחשוון תש"ו. היישוב כאמור נקרא על שם הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, ואת השם "משואות" הם בחרו כסמל לשאיפתו של המקום להניף משואות לאחיהם שבאירופה, שיעלו לארץ ויתיישבו בה.

שנתיים וחצי התקיימה ההתיישבות במקום. "התחלנו לבנות משק חקלאי בתנאי בדידות קשים: בלי שכנים, מנותקים מהאחרים, התיישבות הררית, מזג אוויר סוער ובחורף שלג", משחזר משה (מושקו) מושקוביץ (93), תושב משואות יצחק דאז וממחדשי היישוב היהודי בגוש עציון.

האמצעים היו דלים. "היה זוג שרצה להתחתן והאמצעים היו נמוכים. אמרו להם חברי הקיבוץ: יש כבר זוג שרוצה להתחתן, בואו נחסוך בעלויות ואת ההסעות מירושלים נעשה ביחד. הרב חיתן אותם באותו היום", מוסיף לספר יהודה אורן (66), כיום חבר משואות יצחק החדשה.

הקבוצה נטלה חלק פעיל במערכה על גוש עציון ונכבשה על ידי הלגיון הירדני בערב שבת ה' באייר, יום הכרזת המדינה. בשעה שבן גוריון מכריז בתל אביב על הקמת המדינה, הקיבוצים עין צורים, רבדים ומשואות יצחק נופלים בשבי הירדנים. במשואות מתרחשת תפילת שבת מרגשת, שבסופה יוצאים לשבי עם שני ספרי תורה. עם שחרורם, לאחר עשרה חודשים, הקימו את יישובם מחדש באזור שפיר והמקום נשאר בחורבנו.

לאחר 19 שנה שחרר צה"ל את יהודה ושומרון מידי הירדנים, אולם גם לאחר שחרור גוש עציון לא חזרו תושבי משואות יצחק למקום. "חברינו במשק אמרו לי: בנינו משק לתפארת, הקמנו משפחות. אין להשוות בין מה שהיינו למה שאנחנו היום, עם אדמה חקלאית ומפעל גדול", מסביר מושקוביץ, חבר משואות יצחק החדשה, את ההחלטה של המתיישבים לא לחזור למקום.

אורן מספר על קשר חם ורב שנים בין משואות יצחק החדשה לישנה, שאליה שבה משפחת אבן דנאן. מדי שנה יוזם אורן מגוון פעילויות על הציר שבין משואות יצחק החדשה לישנה: מסע אופניים, מרוץ שליחים והדלקת משואות. הפעילות האחרונה שיזם הייתה מחנה נודד בגוש עציון. "עשינו אירועים עם קרן קק"ל - פעילות ייעור והקמת מתקני פיקניק ביער משואות. יזמנו פעילויות חינוכיות: הכנסת ספר תורה ולימוד על הגוש ומשואות יצחק. באירועים חגיגיים במיוחד אנחנו מביאים את הבודדים ממייסדי משואות יצחק שעדיין בחיים".

מה השאיפות הלאה?

רפאל: "החלום שלי הוא להקים מדרשה לזכרו של הנשיא חיים הרצוג ז"ל. המדרשה תארח קבוצות שונות בחברה הישראלית על מנת ליצור מפגשים בתנאים טובים, שבהם נוצר שיח אמיתי, מכבד ומקשיב אשר מבליט את הביחד והמשותף, כי הוא הרבה יותר גדול מהקצוות".

תוכנית נוספת היא בפן ההתיישבותי. רפאל מצביע על מיקום בצד המערבי של היישוב. "שם יש יוזמה ברוכה של מושקו להקים יישוב קהילתי של חמש מאות יחידות דיור, במורדות ההר שעליו נמצאות חורבות הקיבוץ משואות יצחק".

"אני מרגישה שלא באנו עם הכוח שלנו לבד, אלא באנו לכאן כשמאחורינו אנשי משואות שישבו פה לפנינו. על הגבעה הזאת יש שרידים מתקופת בית ראשון ושני. הכוח הזה של יהודי בית ראשון ושני, כוח של עם - נותן כוח לעמוד בקשיים", מוסיפה קרן אור. "כשפותחים את הדלת של הבית רואים את הנוף של הרי ירושלים והעיר ביתר, ויודעים שאנחנו חלק מנצח יותר גדול. כל שנה נבנית מולנו שכונה בביתר ואנחנו מבינים שמי שניצח במרד בר כוכבא הם לא הרומאים אלא אנחנו, כי ניצחון זה להסתכל בנצח. זה הדיבור שלנו עם קבוצות, אנחנו לא מסתירים ולא מתייפייפים, מדברים את מה שאנחנו".

Dvir794@gmail.com