בשבע מהדורה דיגיטלית

מסבירן לאומי

הוא אומנם אינו מתאים לתבניות של איש ימין קלאסי, אבל ד"ר רן ברץ לא חושש לעמוד לימין נתניהו גם אחרי שסיים את עבודתו בלשכת רה"מ

יוני רוטנברג , י"ח באייר תשע"ח

"הוציאו אותי מהר מהאקדמיה, אבל אני לא מצטער על זה". ד"ר רן ברץ
"הוציאו אותי מהר מהאקדמיה, אבל אני לא מצטער על זה". ד"ר רן ברץ
צילום: מירי שמעונוביץ

לד"ר רן ברץ לא חסרות מילים. השיחה איתו קולחת במעבר מנושא לנושא, עמדותיו מוצקות ורהוטות ובכלל הוא איש שיחה נעים.

אבל מה שבעיקר לא חסר אצלו הוא מילות הערכה לבוס לשעבר, ראש הממשלה בנימין נתניהו. ברץ אומנם לא עושה רושם של מישהו שמנסה להחניף, במיוחד לנוכח העובדה שאת משרת ראש מערך ההסברה של נתניהו עזב מרצונו החופשי אחרי שנה סיזיפית למדי. הסיפורים שלו מאחורי הקלעים בלשכת נתניהו מגלים אהדה אמיתית למי שבשירותו עבד, גם כשנתגלעו ביניהם חילוקי דעות. כל ניסיון במהלך הריאיון הזה לחלץ ממנו מילת ביקורת על נתניהו עולה בתוהו.

הוא מכיר את השמועות שנפוצו סביב יחסיו עם נתניהו במהלך עבודתם המשותפת בשנים 2016‑2017, אבל מאלה הוא כבר לא מתרגש. הסערות שמייצרים סביבו השמאל והתקשורת הפכו לחלק בלתי נפרד מכל תחנה ברזומה שלו.

אז מה בכל זאת גרם לכך שהתפקיד אצל נתניהו נגמר כל כך מהר?

"התפקיד הזה היה מתסכל", הוא מגלה בפשטות, ומסביר: "בתור ראש מערך ההסברה עמדתי מול התקשורת, בעיקר הישראלית, ולא ראיתי ברכה בעמלי. זה לא מתאים לאופי שלי לעשות דברים שאני מרגיש שהם חסרי תועלת. התקשורת הישראלית לא מתעניינת בעובדות, תדריכים והסברים, בטח שלא בלשקף את שני הצדדים בצורה הוגנת. אתה עובד ועובד ואין לזה שום אפקט".

כלומר, אתה עומד מול כתב בתדריך, מסביר לו איזה עניין, ואחרי זה הוא מדווח הפוך?

"כל פעם שזה היה מגיע לצומת חשובה מבחינתם, הם לא היו עומדים במילה שלהם", מגלה ברץ, ועווית דקיקה של כעס מצטיירת על פניו. "לדוגמה, המנהרות. בנט ולפיד אמרו שלא היה בקבינט דיון על המנהרות. אבל מה לעשות, היה דיון, היו הרבה דיונים. הראיתי לעיתונאים את העובדות האלה, הוכחנו להם את זה. אני לא כועס על בנט ולפיד, זה התפקיד שלהם מבחינה פוליטית. אבל העיתונים, אתה מצפה שאחרי שהם רואים עובדות הם ידווחו אחרת, לא רק גרסת בנט–לפיד וגרסת נתניהו, יש עובדות. אחרי זה יצא גם דו"ח המבקר, לפיו דנו על המנהרות 21 פעמים בדיוני הקבינט. אתה יכול להגיד שלא דנו מספיק, אבל אתה לא יכול להגיד שלא דנו. באותו יום כל ערוצי התקשורת כיסו את דו"ח המבקר, ועדיין אתה לא יודע שנתניהו אמר אמת. זה התקשורת. אתה מרגיש שהעבודה שלך מיותרת, וזה אחרי שעשיתי עבודה רצינית על צוק איתן, אני מכיר את המבצע הזה על בוריו. לכן אמרתי לעצמי שאני מעדיף להיות זה שמדבר מבחוץ בלי מגבלות של דובר ראש הממשלה, ולהביא את הצד השני בצורה ברורה, כמרואיין ובעל אתר 'מידה'".

בתקופתך כראש מערך ההסברה, תגובות ראש הממשלה לתקשורת נעשו חריפות ואישיות, כשהשיא הוא התגובה האישית נגד אילנה דיין. למה?

"היה כלל, והעיתונאים הבינו אותו מהר מאוד", מספר ברץ על מאחורי הקלעים. "נמאס לנו מההתקפות על שרה ויאיר, הרי כמה אפשר לסבול. זה כל כך מכוער ללכת על בני משפחה, זה שפל התחתיות של עיתונות. במדורי רכילות זה לא נכנס. אתה צריך לעשות נגד זה משהו, אתה לא יכול לשתוק. גם ביבי הוא בן אדם, יש לו ילד שנמצא בעין הסערה כל הזמן. אז החלטנו שעושים הפרדה: מי שהולך על המשפחה - מקבל תגובות אישיות, מי שתוקף את ראש הממשלה - מקבל תגובות ענייניות. אי אפשר לשחק את המשחק הענייני כשתוקפים לך את הילד או האישה, שלא נבחרו ולא נמצאים כאן מרצונם.

"עד אותו זמן לא תקפו בני משפחה של ראשי ממשלות. הם שינו את כללי המשחק, אז גם אנחנו שינינו את כללי המשחק. אין מה לעשות, אתה לא יכול להישאר חסר אונים. ועדיין, אני לא מקבל את האמירה שביבי נהיה פחות ממלכתי. הוא לא תוקף אף אחד, רק מגיב להתקפות. לדעתי זה רע מאוד להגיב להתקפות בחלביות, זה משדר אשמה".

מה מבין כל השמועות והעדויות על ההתנהלות במשרד ראש הממשלה נכון?

"יש הרבה בדיות", הוא קובע נחרצות. "בסך הכול יש אוסף מוגבל של לשעברים ממורמרים, שמוציאים סיפורים די ממוחזרים. בסוף אני מעביר קו ואומר שבכלל לא צריך להיכנס לשאלה מה נכון ומה לא, זה לא עניינו של אף אחד מה נתניהו מדבר עם אשתו ובניו ומה הם עושים. הם לא נבחרי ציבור ולא חייבים דין וחשבון לאף אחד. זו חדירה מכוערת לפרטיות".

ובכל אופן, השמועות לגבי התערבות של שרה ויאיר בקבלת ההחלטות הן לא סתם חטטנות.

"לגבי התערבות בלשכה, אני אומר לך שאין דבר כזה. זה לא נכון, סתם סיפורי לשעברים ממורמרים שלא מינו אותם לעוד תפקיד. יש מספיק לשעברים לא ממורמרים שיגידו לך כמוני. הם לא קובעים מדיניות ולא מחליטים שום דבר. הנה, עמידרור אמר גם באותו תחקיר ב'עובדה' שזה לא נכון".

ברץ מבקש להוסיף ולהסביר ששנאת ביבי אינה שונה מהותית משנאת ראשי ממשלות ימניים אחרים, ומציע גם תיאוריה מעניינת לכך. "כל ראש ממשלה ימני סבל משנאה ורדיפה. השנאה באה רק מצד שמאל לצד ימין. תפיסת העולם הימנית היא טבעית. שמרנות באופן כללי היא לא תופעה אידיאולוגית אלא תופעה אנושית, זה אינסטינקטים של אורח חיים, תחושה לאומית טבעית. כמו שאתה לא צריך תיאוריה למה לאהוב את אשתך, אתה פשוט אוהב אותה, ככה גם השמרנות של הימין והלאומיות שלו. לשמאל יש אידיאולוגיה, וזאת לא אידיאולוגיה טבעית. במובן הזה, השמאל דומה הרבה יותר לדת, הוא נלחם בימין מלחמה דתית. הימין, לעומת זאת, נלחם מלחמה פוליטית בלבד. אין לימין אינטרס שהכול יהיה כמוהו, הוא רוצה לנצח בבחירות ולקדם את האינטרסים שלו. לכן השמאל לוקח את הדברים האלה הרבה יותר קשה. מכאן נובעת השנאה לכל ראשי הממשלה הימניים".

גורלו של ראש הממשלה נמצא כרגע בידיו של היועמ"ש מנדלבליט, ובו זמנית הם צריכים לעבוד יחד בשלל נושאים רגישים. אפשר לעבוד ככה בלי שראש הממשלה יחשוש ויישר קו?

"ראיתי אותם עובדים יחד, זה כבר היה בתקופת החקירות כשהייתי בלשכה", מעיד ברץ. "לא רוצה להציג את זה באופן אוטופי כאילו אין שום השפעה, אני בטוח שיש בתוך הנפש פנימה כל מיני דברים. אבל הם עובדים בהפרדה מלאה בין התחומים. כבר בתקופת החקירות ראיתי אותם יושבים על נושאים מקצועיים כמו עמונה ואחרים, בצורה מעולה ובשיתוף פעולה. ברקע יש דברים, אבל הם עושים את ההפרדה בצורה ממש טובה. הרושם שמנדלבליט השאיר עליי מאוד מקצועי בעניין הזה, שהוא עושה את ההפרדה בין הכובע של החקירות ובין הכובע של יועץ משפטי לממשלה, ונתניהו אותו דבר".

כבר שנים טוענים שנתניהו לחיץ והססן, ולאחרונה סיפור המסתננים רק העצים את הטענה הזאת. הרגשת את זה גם בעבודה הצמודה איתו במשרד?

"במקרה המסתננים הוא קיבל החלטה ושינה אותה. אפשר לקרוא לזה זיגזג, אבל בסופו של דבר אני חושב שהוא הבין שההחלטה הייתה לא טובה והוא שינה אותה. לעניין הלחיצות, אני רואה בזה תכונה חיובית. לא הייתי רוצה מנהיג שמקבל החלטה והולך איתה מה שלא יהיה. צריך לדעת להכיר בזה שאולי היה צריך לחשוב על עוד אפשרויות, או לדחות ביצוע ולבדוק כיוונים נוספים. התכונה הזאת היא רק לזכותו".

בכלל, ברץ לא מגדיר את התכונה הזאת כלחיצות, אלא ראש פתוח ויכולת בחינה מחדש. "לעצם הטענה שהוא לחיץ, אני כופר בה לחלוטין. ראיתי אותו עומד בתקופת אובמה בלחצים בינלאומיים, שאני לא מכיר פוליטיקאי ישראלי אחר שהיה עומד בהם. הוא שילם מחירים אדירים על זה, כי הוא היה יכול להיות מלך העולם. אם הוא היה עושה משהו כמו שרון, הוא היה מלך העולם, מקבל פרס נובל לשלום ומתארח בכל הבירות בכל העולם, מתקבל בכבוד מלכים. אבל הוא לא מצמץ, לא הרהר, שום דבר. הוא כן מאוד פתוח לשמוע שעשה טעות, תמיד רוצה לבדוק עוד כיוונים. זו לא הססנות, אלא בדיקה ומיצוי של כל הכיוונים. נכון, לפעמים זה הציק גם לי. הייתי בא עם פתרון וזה היה נשמע שהוא אוהב אותו, ואחריי היו באים אחרים עם פתרונות אחרים. אבל ככה זה צריך לעבוד, צריך לשמוע את כולם. מה שלא נכון זו השמועה שדעתו של האחרון שיצא מהחדר שלו היא זו שהתקבלה".

"הפסקתי לשתוק, למרות המחיר"

ד"ר רן ברץ (45), נשוי ואב לארבעה, תושב כפר אדומים, הוא בהגדרתו האקדמית דוקטור לפילוסופיה. אבל קבלת הפנים הלבבית שהעניק לנו הזכירה יותר חבר מהמילואים. "אכלת כבר? בוא נרד למטה, נזמין משהו", קידם אותי בלחיצת יד חברית ובחיוך בטרם החל הריאיון. הוא גדל ברעננה, שירת ביחידת עילית בחיל המודיעין, ולאחר מכן סיים את הדוקטורט בפילוסופיה באוניברסיטה העברית. אבל האקדמיה, כך מתברר, פלטה אותו בשלב די התחלתי בקריירה, לאחר שנים ספורות שבהן לימד באוניברסיטה העברית. ההנהלה הודיעה לו בשלב מסוים כי עבודתו באוניברסיטה תופסק, ולברץ ברור כשמש שהסיבה הייתה עמדותיו הפוליטיות. כך או כך, הוא לא טרח להצטער על ההחלטה ההיא. היעדים שלו הלאה היו ברורים, בהמשך לאידיאולוגיה שבה האמין.

"הצליחו להוציא אותי מהר מהאקדמיה, אבל אני לא מצטער על זה, זה ממש לטובה", הוא מברך על הדרך שעשה מהקתדרה באוניברסיטה העברית אל אתר 'מידה' שאותו הקים, ואל משרד ראש הממשלה. "יש בי צד מאוד אקדמי, אבל אני לא נמשך לחיים האקדמיים. אני אדם שמשלב מחשבה ומעשה, לא אוהב להיות אבסטרקטי מדי. בנוסף לכך, אני מאוד לאומי, מדינת ישראל מאוד חשובה לי ואני חושב שאני יכול לתרום לה, ולא רק להיות בנישה אקדמית נוחה אבל לא מספיק משפיעה".

היציאה של ברץ אל העולם שמחוץ למגדל השן הייתה מלווה בהרבה יותר דרמה ועניין מאלו שמצויים בין מדפי הספרייה של האוניברסיטה העברית. בנובמבר 2015, מיד אחרי הבחירות, הודיע נתניהו כי ימנה את ברץ לראש מערך ההסברה שלו. ההודעה הזאת עוררה סערה רבתי, כאשר עיתונאי בכיר שלף ממעמקי חשבון הפייסבוק של ברץ התבטאויות חריפות נגד הנשיא ריבלין והממשל האמריקני.

"אחרי הבחירות, הביאו לנתניהו לקרוא דברים שכתבתי", מגולל ברץ את הסיפור מן הזווית שלו. "בעקבות זה נפגשנו ונתתי לו לקרוא עוד דברים שכתבתי. נפגשנו ככה כמה פעמים, השיחות היו כלליות, על כלכלה וביטחון, עליו, עליי. מתוך ההיכרות הזאת נולד התפקיד. מיד אחרי ההודעה נוצרה סערה והאמריקנים לחצו לביטול המינוי, הם לא אהבו התבטאויות שלי נגד אובמה וקרי, לא חסכתי שבטי מהם. מה שבאמת עמד מאחורי זה הוא שהם היו במלחמה פוליטית עם נתניהו, וכל דבר שיכול היה לשמש אותם נגדו - הם השתמשו בו. בסופו של דבר, ביבי עמד בלחץ והמינוי יצא לפועל".

גם במינוי הזה, וגם לפני כן כשפוטרת מהאוניברסיטה העברית, אתה חוטף אש כבדה משמאל. גם אתר 'מידה' שהקמת לא מלקק דבש. מה בך כל כך מעצבן אותם?

"אם הייתה לי כיפה, למשל, כנראה שהיה לי הרבה יותר קל", צוחק ברץ. "הם כועסים כי אני אמור להיות אדם שמוביל אג'נדה בשמאל, זה ברור לגמרי. אני בא מהרקע הנכון, יש לי את הכישורים והיכולות, והם לא מבינים מה אני עושה בימין, זה הרי לא אמור לקרות. המשקפופר האשכנזי מרעננה שלמד בתיכון אוסטרובסקי, שירת ביחידה מודיעינית בצבא ועשה דוקטורט בפילוסופיה לא אמור למצוא את עצמו בלשכת ראש הממשלה".

עם זאת, ברץ מודה כי גם הוא הוסיף שמן למדורה. "גם לי יש אחריות בעניין. כשהתחלתי את המאסטר, בשנת 2000, הגעתי להחלטה מודעת שאני לא שותק. ידעתי שזה יעלה לי, אבל הפסקתי לשתוק. התחלתי להיות פעיל, גם עם כל מיני ארגוני ימין וגם לכתוב ולהתבטא תקשורתית. הרבה מאוד אנשים אמרו לי שאני עושה טעות אם אני רוצה קריירה אקדמית, אבל לא ויתרתי לעצמי. אין מה לעשות, אם לא נדע לשלם מחירים - אז מה אנחנו שווים? יש לי חברים מתקופת האקדמיה שנשארו בארון הפוליטי. זה לא שווה את זה בעיניי, זה לא חיים".

בפן האישי ברץ סירב להתרגש מהמתקפות נגדו, אך סביבתו הקרובה נפגעה מכך. "לעג זה האמצעי הכי נבזי. לא הפריע לי באופן אישי, אבל לסובבים אותי זה הפריע. 80 אחוז ממה שכתבו עליי לא קראתי. אם מאייתים את השם שלי נכון ושמים תמונה טובה – אני לא מבקש יותר מזה. מי שסובל מזה הם המשפחה והחברים, שסופגים את האש בעצמם ונעלבים בשבילך.

"מצד שני, אתה מקבל בזמן כזה המון תמיכה מאנשים שהכירו אותך ולמדו אצלך. מה שהיה טוב בכל הסאגה הזאת, שעכשיו הם מבינים שהתקשורת עושה רצח אופי לעוד אנשים שהם לא הכירו. נתניהו עובר את זה כבר שנים כל יום, אבל הוא כבר קורץ מחומר אחר. רק בעוד שנים נבין במה הוא עמד ונדע להעריך את זה".

"השמאל לא יקבע מהי דמוקרטיה"

יום לפני שנפגשנו לריאיון פרסם ברץ בפייסבוק פוסט דרמטי שעורר הדים. "מידה הוקמה בזכות תמיכתה של קרן נדיבה. לאחרונה הודיעה לי הקרן שהיא עברה להתמקד בדברים אחרים והיא לא תממן יותר את 'מידה'. נכון לעכשיו, 'מידה' עלולה להיות לקראת סיום דרכה", כתב.

"האתר נולד בראש שלי לפני שש שנים, בעצה אחת עם עוד כמה שותפים לדרך, כמו משה איפרגן ועקיבא ביגמן", משחזר ברץ את הורתו ולידתו של אתר 'מידה', שצבר מוניטין מרשים בשנותיו הקצרות. "התחושה שלי הייתה שצריך משהו שהוא בין עיתונות לאקדמיה, כלי תקשורת שיפרה את השיח הישראלי ברעיונות של ימין ליברלי קלאסי. רעיונות בתחום הכלכלי, ביטחוני, יחסים בינלאומיים וכל תחומי המדיניות. רצינו להוסיף לשיח גוון רעיוני שנלחם את מלחמת הרעיונות".

ברץ נוגע בנקודה קיומית מבחינתו, שמניעה את כל הפעילות התקשורתית והאקדמית שלו. "השמאל, ועד היום זה ככה, שולט בשיח הרעיוני ביד רמה. הוא שולט באקדמיה, בתקשורת, בחלק ממשרדי הממשלה ובעולם המשפט. הם האליטות. השיח שם מובל בלי דיון לכיוון אחד בלבד. ניתן דוגמה פשוטה: מה היא דמוקרטיה? מאז שנות ה‑90 השמאל השתלט על הרעיון הזה, ויצר משוואה שמהות הדמוקרטיה היא זכויות אדם ומי שמופקד על כך הוא בית המשפט העליון, מה שאנחנו מכנים היום אקטיביזם שיפוטי. הרעיון הזה הוא מופרך ומומצא, חסר כל בסיס תיאורטי והשוואתי בעולם. רק בישראל השמאל שוטף את מוחם של האזרחים מגיל החטיבה, שזאת המשמעות של דמוקרטיה. איש לא מרים את הכפפה בימין ונלחם בדבר הזה, לא מעשית ולא תאורטית.

"אגיד לך דבר שלא יהיה נעים לאוזן הדתית. התרגיל של השמאל היה – תנו לנו את הרעיונות המדיניים, וקחו לכם את היהדות. ככה נחלק את המדינה ליהודית ודמוקרטית. אני לא מוכן לדבר הזה, השמאל לא יגדיר מה זו דמוקרטיה. זה דיל שהוא גרוע מאוד, לימין באופן כללי וגם לדתיים. לכן הקמתי את 'מידה', להילחם את מלחמת הרעיונות".

עד כמה לתפיסתך 'מידה' אכן שינה את השיח?

"ההצלחה הכי בולטת שלנו היא בתחום הכלכלי. שינינו את השיח בנוגע לתפקיד המדינה וחירות הפרט, ויש הרבה יותר מודעות היום לכך שלימין יש תפיסה כלכלית משלו. בדור הצעיר כבר מאוד מודעים לכך שיש ויכוח כלכלי בין ימין ושמאל, וכבר לא נוהים אחרי השמאל הכלכלי כמו שהיה נהוג כאן במשך שנים ארוכות". ברץ מציין את היתרון של אתר 'מידה' בעומק המחקרי שלו, שהביא אותו לעמדת השפעה בכמה פרשות. "יש דברים נקודתיים שבהם בלי ספק השפענו על השיח, בעזרת מחקר אינטנסיבי והשוואות שעשינו. למשל, כל הסיפור של אלאור אזריה, חקירות נתניהו וסיפור המסתננים שבו חשפנו את שפי פז כמנהיגת המאבק. היה לנו שם יתרון נקודתי כי התעמקנו ברמה שעיתונאים בדרך כלל לא מתעמקים. 'מידה' היא בין המחקר לעיתונות, ובזה הייתה לנו השפעה.

"בתחום הביטחוני אנחנו חותרים לא לשנות את השיח, אלא לחזק את מה שאנשים מרגישים", ממשיך ברץ לתאר את ההשפעה של 'מידה' בציבוריות הישראלית. "למשל, זה שמשהו לא טוב עובר על צה"ל, זה דבר שהרבה אנשים מרגישים. אנחנו עוזרים לאנשים לנסח את מה שהם מרגישים, מביאים להם את הנתונים והעובדות. אני מרגיש שעשינו עבודה חשובה, ואני מאוד מקווה שזה רק סיכום ביניים ונמשיך אותה".

ואולי כל ההשפעה הזאת היא אשליה, והדברים שלכם נקראים רק בקרב אלה שכבר משוכנעים וחושבים כך?

"ראשית, חשוב גם שיהיה מקום שבו אנשים שומעים מה שהם רוצים לשמוע, כי אם אין מקום כזה הם נחלשים והביטחון במה שהם חושבים יורד", אומר ברץ. "ההשפעה של 'מידה' היא כמו השפעה של אליטה בשמאל. ההשפעה היא לא בכמות, אלא בכך שקוראים אותנו האנשים הנכונים. בעניין הזה אין ספק שגם הברנז'ה, פוליטיקאים ופקידים בכירים קוראים אותנו, ואנחנו נוגעים בצמתים החשובים. טל שניידר כתבה בטוויטר שבמדד ההשפעה 'מידה' השפיעה יותר מ'ישראל היום' וערוץ 20".

במאמרים שלך אתה מבקר הרבה את שקד ובנט, גם בדברים שנראה שהם פועלים דברים חיוביים. יש לך משהו נגדם?

"אני לא מסכים עם זה, צריך לאפיין את הביקורת", מסייג ברץ. "הביקורת היא לא כללית, אין לי משהו נגד בנט או שקד. כמו שאני רואה את זה, הימין צריך להיראות כמו המפלגה הרפובליקנית בארצות הברית. ההסכמות צריכות להיעשות בתוך מפלגה שמייצגת באופן כללי את כל הימין בישראל. גם הליכוד היום, למרות שיש בית יהודי, מלא בדתיים לאומיים, מתנחלים, מסורתיים וחרדים. למעשה, בבחירות האחרונות הצביעו מספר שיא של חרדים לליכוד. ההצלחה של הימין תהיה, ואנחנו ניראה אחרת, כשהימין יצליח לייצר קואליציה לא במפלגות שונות, אלא בתוך מפלגה אחת גדולה. מפה נובעת הביקורת כלפי המפלגות הנישתיות הרבה פעמים".

ובכל זאת, הטענה היא שיש חשיבות למפלגות שיחשקו מימין את הליכוד וישמרו אותו נאמן לאידיאולוגיה של הימין.

"אי אפשר לחשק את הליכוד מימין, זאת אשליה", הוא קובע. "זאת הרטוריקה הפוליטית של המפלגות הקטנות, אבל עובדתית אין שום דרך לסנדל מהלך שמאלני שקורה בליכוד. מימין לליכוד יש מספר מוגבל וקטן של מנדטים, ומשמאל לליכוד יש המון מנדטים. לכן, ברגע שהליכוד רוצה ללכת שמאלה אין מה שיעצור אותו. אפשר להוכיח את זה היסטורית בקלות. לכן זאת רטוריקה ריקה. מה שיש כאן זה מפלגות נישה שאחראיות בעיקר על תקציבים למגזר שהן מייצגות. זאת הפונקציה האמיתית שהם ממלאים. מה ששומר את הימין בימין זה הליכוד, וכשהוא נשבר אין דבר שיכול לסנדל או לחשק אותו".