בסערה שנוצרה סביב מיזם הכשרות של צוהר, אחד הטיעונים המרכזיים של תומכי הרבנות הוא שגוף ממלכתי אחד יכול לשמור על האופי היהודי של מדינת ישראל. הם רואים בריכוזיות של הרבנות את היתרון הגדול שלה.
המתנגדים אומרים להפך: הריכוזיות היא מתכון לחוסר יעילות ואף לשחיתות, מה שעלול גם לפגוע בתדמית התורה. הכוח, לשיטה זו, הוא משחית, וכל גוף חזק - בית המשפט או מערך הכשרות - בהכרח יגרום בעיות. הפתרון איננו לסמוך על המוסר של אנשי המערכת, אלא לבנות את המערכות כך שיזיקו כמה שפחות. מכאן המסקנה של הפרדת הדת מהמדינה: עדיף שגופים קהילתיים, מבוזרים, ולכן פחות חזקים, ידאגו לנושאים הלכתיים, ולא גוף ממלכתי.
בעלי הגישה הראשונה, הממלכתיים, סוברים שהמדינה היהודית איננה חברת אחריות גדולה. הם רואים בגישה המבזרת גישה נוצרית המאמינה שהקודש לא יוכל להישאר טהור אם ייגע בעולם המעשה. אלא שמבחינת בעלי הגישה השנייה, המדינה אפילו לא אמורה להיות חברת אחריות: השוק החופשי יצליח לספק ביטוח טוב יותר. הם רוצים להפריד, אבל לא את הדת מהמדינה אלא את המדינה מהדת. לא משום חולשת הדת, אלא משום שעדיף לנתק את המדינה מכל דבר שרק אפשר.
כשהעגלה הריקה מתמלאת
בעוד ששורשיה של הגישה הממלכתית ידועים, הפופולריות של הקהילתנות בציבור הדתי-לאומי טרייה יחסית, ועולה השאלה מדוע היא צוברת אוהדים דווקא כעת.
לפני כשנתיים נשלח למעצר חייל שסירב להיכנס לאירוע צבאי שכלל שירת נשים. התגובות בעולם הדתי דיברו על צביעות: איך בשם אידיאולוגיה ליברלית כופים על אנשים לעשות דברים כמו לשמוע שירת נשים. בקליפת אגוז, אירוע זה מייצג תהליך שאפשר לכנותו "מילוי העגלה הריקה". משל העגלה הריקה טוען שהגישה הליברלית היא נגטיבית - יש לה לא תעשה אבל אין לה עשה. מה שהיה נכון בזמן החזון איש, הפך נכון עוד יותר כשפג הלהט הציוני והסוציאליסטי יחד עם מצוות העשה שלהם. באקלים כזה הציבור הדתי התרגל להתנהלות שבה כפייה חילונית היא נדירה - עגלה ריקה לא כופה את ערכיה.
כיום העגלה החילונית הולכת ומתמלאת. יש לה ערכים פוזיטיביים. לא רק "אל תפוצץ אירוע הכולל שירת נשים", אלא "חובה עליך להישאר בעצמך באירוע כזה". ככל שתהליך זה מעמיק, מתברר המחיר של שלטון ריכוזי: כשהשלטון מחזיק באג'נדות אחרות מאלו שאנחנו מאמינים בהן, הן עלולות להיכפות עלינו. אם צבא הוא גוף קרבי בלבד, אין בו מקום לשום אג'נדה - דתית או חילונית. כשמתעקשים על כך שצריך בצה"ל תודעה יהודית, נפתחה הדלת גם למכון הרטמן.
מול הסיכון הזה קיימות שתי דרכי התמודדות: הראשונה תנקוט שתודעה יהודית מוסכמת על רוב העם, מתאימה למדינה יהודית וכדומה, ולכן העיקרון של תפקיד המדינה נשאר. גישה זו תשמר את אזורי החיכוך ותאמין שסוף האמת לנצח.
אבל ככל שהולך ומתגבר איום הכפייה, גישה אחרת עלולה לצבור פופולריות: לצמצם את החיכוך. מה שווה לנו החזון של צבא יהודי, אם הסיכון הוא כפייה נגד גישת ההלכה? עדיף לנו להוציא מהצבא את תרבות יום א' - הן יהודית והן ליברלית. אותה גישה בחינוך תשאף לאפס מימון מדינתי ובלי סכנת כפייה של ליב"ה. בתרבות היא תעודד אפס מימון לישיבות תמורת אפס מימון ל'הבימה'.
חיכוך וחיבור
אלא שצמצום אזורי החיכוך איננו רק פשרה. המצב הריק איננו מצב ניטרלי. שהרי צבא יהודי אכן אמור להיות צבא ערכי, וויתור על כך הוא וויתור לנגטיביות - ומהי נגטיביות אם לא חילוניות?
תומכי הקהילתנות יטענו שאין צורך בכפייה מלמעלה כדי להיות פוזיטיבי. החיילים יביאו ערכים יהודיים מהבית. ואם לא? כפייה רק תזיק. זהו טיעון דמוקרטי: מה שירצה העם, הוא מה שיקרה. אבל האם אמונת ישראל היא אך ורק דמוקרטיה? גם אם נניח שהדמוס, העם, הוא מלך ישראל החדש - עדיין גם מלך ישראל כפוף לתורה - "וקרא בה כל ימי חייו". ובניסוח עקרוני: אל לאדם להסתפק בבחירתו האישית. הוא זקוק לדמויות סמכות שיחנכו אותו, חוץ מחופש, גם למוחלטות: כאן אתה טועה, כאן עליך להשתנות.
ואפילו אם נאמר שמבחינה טקטית ויתור על אזורי החיכוך משתלם, יש בבחירה זו הפסד נוסף. אם נחזור לרגע לחייל שהואשם בהדרת נשים: איך סט ערכים שנושא את דגל הזכויות, מגיע למצב שבו הוא כופה? הגישה הסובלנית אומרת "מותר לעשות הכול ובלבד שלא תכפה על האחר". הגלגול החדש של זכויות האדם שואל מהי כפייה. לכוון אקדח לרקה זו כפייה, גם לכלוא. מה עם לאיים בפיטורין? בשיימינג? ליצור דה-לגיטימציה?
מכאן מגיע שיח הזכויות החדש למסקנה שבעצם אי אפשר שלא לכפות, ברב או במעט. כשאדם מתנהג לפי ערכיו - הוא נותן דחיפה קטנה לתרבות כולה. לא תמיד כפייה נעשית "בידיים". גם השפעה תרבותית יכולה בסוף לסייע לכפייה - חוקית או תרבותית. על פי הגישה הזאת, חייל שנמנע משירת נשים תורם את תרומתו לחיזוק הצניעות בעם ישראל, וממילא (לשיטתם) ל"הדרה" של הנשים. ממש "כל ישראל ערבים זה לזה".
לא מוכרחים להסכים עם הגישה הזאת, אבל אפשר ללמוד ממנה שהאפשרות להימנע מכפייה על האחר היא על ידי כך שנתנתק ממנו. משמעותו של המעבר מגישה מדינתית לגישה קהילתית הוא יצירת איים תרבותיים שמקיימים ביניהם אינטראקציה מינימלית. ככל שנימנע מנקודות חיכוך, נימנע גם מנקודות חיבור. הקהילה שלי תתנהל בדיוק לפי ערכיי, במחיר שהיא תתנתק משאר הקהילות. גם אם הפרדת המדינה מהדת איננה ויתור על החול - היא כן ויתור על הקיום הערכי המשותף שלנו כעם.
נכון, עדיין יישאר קשר וולונטרי בין הקהילות, אבל קשר כזה (עד כמה שקשה לקבל זאת) הוא גם בעל חיסרון מהותי. קצת כמו ההבדל בין אח לחבר: חברות היא קשר בחירי, אך אינני בוחר מי הם אחיי. דווקא בגלל המימד הכפוי של קשרי אחים, יש בהם כוח מיוחד. דם סמיך ממים. המעבר לקהילתנות הוא מעבר מקשר בין אחים לקשרי חברות. חברות אולי מספקת ונוחה יותר, אולי תתרחשנה פחות התנגשויות - אבל ההפסד עצום. אנשים אחים אנחנו.
לא ייפול צרור ארץ
ולבסוף, דווקא הביקורת של הקהילתנות בנוגע לשלטון מרכזי יכולה לחדד לנו את חשיבות הממלכתיות. תומכי הגישה הקהילתנית הם פרגמטיים במובן של "תפסת מרובה לא תפסת". אין בהם את האמונה שהאנושות יכולה להשתנות מקצה לקצה, לפחות עד לזמן אוטופי עתידי. בעיניהם השאיפה לגאולה שלמה והרצון לתקן את המקומות הכי קשים מוסרית, הם שגויים ואף מסוכנים.
על פי גישה זו, הקדושה נשארת ברמת היחיד והקהילה. הרמה הלאומית - צבא, פוליטיקה, יחסים בינלאומיים - תישאר מישור הכרחי אך בעייתי מוסרית. הנסיגה מהמבנה המדינתי לתפיסה קהילתית היא ייאוש מהמקומות הכי קשים מבחינה מוסרית, הכי בלתי נגאלים. כך לדוגמה, התנהלות מתוך הנחת יסוד שכוח תמיד משחית, היא ייאוש מהשאיפה שהאנושות תוכל להשתמש בכוחותיה בלי להפוך מושחתת.
בתורת הרב קוק, השלטון והממלכה קשורים גם למונח הרוחני של המלכות. במקומות רבים מדבר הרב עליה מתוך כבוד, שכן זוהי מדרגה רוחנית גבוהה. אבל במקומות אחרים (ולענ"ד, בלי לסתור את המבט הראשון) נשמע מדברי הרב שהחידוש במלוכה האנושית הוא דווקא משום שהיא מדרגה קשה. בכמה מקומות הוא כותב שאפילו שברמה האישית המוסר האנושי התקדם, ברמה הלאומית נשארו יותר אלימות ורוע. הממלכתיות לא באה מהתכחשות לחסרונות שעליהם מצביעים הקהילתנים. הרב רואה את סכנת השחיתות והכפייה - ודווקא לכן. האמונה במלכות ישראל היא הכרזה שגם המישור הקשה ביותר יכול להיות מתוקן לגמרי.
גישה זו, אף שהיא מאמינה בשינוי רדיקלי, איננה מחייבת ניתוק מהמציאות והתנהלות מהפכנית. דווקא מי שרוצה שינוי כל כך עמוק, לא יבחר ברעשנות שטחית שמגרדת את פני השטח. מהפכנות אמיתית היא איטית ושקולה. אין בה נהרות דם אלא מי השילוח ההולכים לאט. דורות של צעדים קטנים, ברוח ובחומר. זוהי בשורת העומק של הממלכתיות: אמונה שהעולם כולו יכול להיות מתוקן, דרכו ולא בדילוג מעליו.
יצחק קרומביין הוא תלמיד בית המדרש ראש פינה
מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת [email protected]
(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיישלחו)