בדידות דור הסמרטפונים מובילה לתקיפות

הנתונים על פגיעות מיניות בנוער לצד הנתונים על תחושת בדידות וקושי ביצירת קשר בדור הרשתות החברתיות, כרוכים אלה באלה. מומחה מסביר.

שמעון כהן , ט' בסיון תשע"ח

בדידות כהתחלה בעייתית. אילוסטרציה
בדידות כהתחלה בעייתית. אילוסטרציה
צילום: ISTOCK



טוען....

בין שלל הנתונים בדו"ח עמותת 'עלם' שהוגש השבוע ניתן למצוא גם הנתון המלמד על 8.5 אחוזים מבני הנוער שדיווחו על כך שחוו פגיעה מינית, וגם את הנתון המלמד על כך כי שליש, 33 אחוזים, מבני הנוער מדווחים על תחושת בדידות וקושי ביצירת קשיים חברתיים.

ד"ר דוד אוחנה, מומחה לפסיכולוגיה של נוער בסיכון בחוג למדעי ההתנהגות במכללה האקדמית הדסה, קושר בין שני הנתונים הללו.

"העובדה שנוער חווה בדידות רבה היא גורם מרכזי בפגיעות המיניות", קובע ד"ר אוחנה. לדבריו "גם בגלל התפתחות המערכת החברתית שמתפתחת באינטרנט וברשתות החברתיות - מה שמוריד מאיתנו כהורים ואנשי חינוך - בני הנוער עסוקים מאוד בקשרים חברתיים ברשת במקום בפיתוח האני ומשלמים מחיר כבד על הדבר".

"אנחנו צריכים לחשוב ברצינות איך מתמודדים", הוא אומר ומבהיר את הקישור בין הפגיעות לבדידות: "הפגיעות המיניות הן פועל יוצא של הבדידות הזו, כי הנוער לא מספיק מפתח את הקשר הנכון עם בני אדם, את היכולת שלו לבטא קשר נכון, לבטא את עצמם ולבנות את עצמם בצורה נכונה, ואז אנחנו במקום הזה של פגיעות מיניות, כשהבור ריק ואין בו מים נחשים ועקרבים יש בו. אנחנו חייבים למלא את העולם שלנו בתוכן, וללא תוכן אנחנו מחפשים במקומות אחרים את הביטוי של אני, וזה בא לידי ביטוי בצורה שלילית".

על אף דבריו אלה נשאל ד"ר אוחנה אם אינו מזהה גם אצל בני הנוער תחושת מיצוי וחשש מהשוקת השבורה שאליה הגיעו בעזרת הרשתות החברתיות, ובני נוער מברררים לעצמם את הסוגיה, קובעים לעצמם גדרים וסייגים ונראה שבאופן טבעי נוצר מהלך של תיקון גם ללא התערבות הדור המבוגר. ד"ר אוחנה מסכים לתיאור זה של המצב ואומר: "פיתוח המודעות והצפת הבעיה הן דרכים לתיקון הבעיה. ככל שנציף את הבעיה בצורה נכונה נביא לתיקון העולם במלכות שדי. אם לא נעשה זאת המצב לא יהיה טוב".

את מוקד הפעילות הנדרשת מהעולם המבוגר מוצא ד"ר אוחנה בשיחה: "צריך לשוחח ובעיקר לא לפחד מלהתמודד. אנחנו רואים היום שאנשים מבוגרים שהם לא אנשי מקצוע ללא נגיעות בחינוך חוששים מלהתמודד עם הבעיות הללו, חוששים מתגובות המתבגר, שהמתבגר ישבור כלים ויברח במקרים קיצוניים. הכול מתחיל בשלבים מוקדמים מאוד. החינוך של הילד מתחיל בגיבוש הזהות של ההורים. ההורה רואה את ההיסטוריה שלו עצמו מתגלה בדמותו של הילד המתמודד עם ההתבגרות שלו. לכן צריך לטפח את השיח וללמוד איך לדבר. יש דרך איך לדבר וחייבים ללמוד זאת".

אז איך נכון לדבר? "לא בשיפוטיות. עוד הרבה לפני שלב ההתבגרות, כבר כשהילד קטן מאוד, אני לומד לדבר על רגשות ותחום הנפש, על חשיבה על קבלת החלטות, על דרכי פתרון בעיות, על קשב ויצירתיות. העולם הנפשי הזה חייב לבוא לידי ביטוי בשיח. בנוסף, צריך לדעת גם איך לומר את הדברים. כשאני מדבר עם המתבגר הוא במרכז. מה שמעסיק אותי הוא לא מה שאני מרגיש או הפגיעות שלי ממנו או ההשלכה שלי את עצמי במתבגר. להגיד לו שאנחנו כאן בשבילך ואנחנו כאן באותה סירה ותמיד תהיה לך אוזן קשבת ותמיד נשמח לשוחח איתך. חשוב שהמתבגר יידע שיש לו כתובת ובית".

לטעמו של ד"ר אוחנה אין חשש שהמתבגר ינסה להתנער ולהסתגר דווקא משום תיוגו כמי שזקוק לעזרה ולשיח. "הצורך של בני אדם לתקשר טבעי לחלוטין. זה לא מצביע על פגם או חולשה אלא מדובר בצורך אנושי. אנחנו יצורים חברתיים ודאגה בלב איש ישיחנה".