נער הגדנ"ע שבלם טור משוריינים ירדני

כשהיה נער גדנ"ע יידה פרופ' רוטנברג בקבוק מולוטוב אל משוריין ירדני ששעט בראש טור משוריינים אל מרכז ירושלים ב-48'. בכך ניצלה העיר

שמעון כהן , ט' בסיון תשע"ח

ביצורים בירושלים של תש"ח
ביצורים בירושלים של תש"ח
צילום: ארכיון לע"מ



טוען....

בקבוק מולוטוב אחד שהושלך לעבר משוריין ירדני, פגע במדויק והביא להצתתו של המשוריין חסם את התקדמות טור המשוריינים הירדני שהגיחו מכיוון שער שכם לעבר מערבה של העיר בחודש מאי שנת 48', מלחמת העצמאות. הקרב על מנזר נוטרדם.

בעקבות חסימת הדרך במשוריין הבוער סבו המשוריינים לאחור. בסופו של קרב נוטרדם הקשה ניצל חלקה המערבי של ירושלים מכיבוש ירדני מוחלט. מי שזרק אז את אותו בקבוק מולוטוב היה נער כבן 16, חניך הגדנ"ע מרדכי רוטנברג, לימים חתן פרס ישראל לחקר העבודה הסוציאלית. במעמד ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, תקיים עיריית הבירה היום (חמישי) במקום בו התקיים הקרב טקס הוקרה וכבוד ללוחמים שהצילו את העיר ול-23 הנופלים בקרב. ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם הפרופ' רוטנברג על הרגעים והימים הדרמטיים ועל השנים בהן שמר על פרטי הקרב בסוד.

בראשית הדברים מספר פרופ' רוטנברג על ההתרגשות האישית שלו לנוכח הצבתה של האנדרטה המכובדת מחר לזכר הנופלים ומעיר כי יש הסבורים כי בקרב נפלו 24 לוחמים ולא 23.

"הייתי מילדי הגדנ"ע. ילידי 32 שגייסו אותנו לעשות ביצורים. אמרו שצריך להגיע לנוטרדם. לא ידעתי איפה זה, אבל אהבתי אקשן ובשבילי זה היה אתגר ואמרתי שאני בא. היה לי ניסיון בביצורים שעבדתי בהם בעבר. הקמתי את העמדה של החדר הקדמי ביותר הפונה לשער שכם", מספר רוטנברג.

"לא היה אפשר להביא חול משפת הים. מאיפה לוקחים חול? ראיתי שבגינה האחורית, שממנה נכנסנו, הביאו אדמה חדשה לחידוש הגינה. הייתי זריז ואמרתי שנמלא שקים מהאדמה הזו ושיעבירו אותם אליי בשרשרת. התקדמתי לאט עד העמדה הקדמית ויחד עם מישהו שכל הזמן התחלף סחבנו משהו מאוד כבד, משהו מלבני שאמרו שחלקו ברזל וחלקו עץ. באחת ההליכות חזרה נתקלתי ברגליים שלי בארגז. עלי זוהר המנוח אמר לי שהוא העלה ארגז לקומה השנייה עם בקבוקי מולוטוב, וזה היה זה. דחפתי את זה עד לעמדה עם הרגליים. ידעתי שזה מסוכן ודחפתי את זה לצד הקיר".

"אחרי כמה שעות שמעתי שצועקים 'ילד ילד'. שאלתי מה העניינים והוא אמר 'איפה הבקבוקים?'. הוא מראה לי מושריין מתחת לחלון בנוטרדם. שאלתי מה עושים עכשיו, אין גפרורים. הוא זרק בקבוק אחד שהדליק אש לפני המשוריין הראשון. זה הלהיב את הדמיון שלי, דמיון של ילד שחי בסרט. לקחתי בקבוק וזרקתי אותו בשוונג גדול על המשוריין והכול עלה באש, ומכאן הכול היסטוריה".

בדבריו מבהיר רוטנברג כי המרחק מהנקודה בה נבלם המשוריין באש הבקבוק ועד למרכזה של ירושלים היה כעשרים מטרים בלבד. "לא ידעתי אם מה שאני עושה זה טוב או לא. פחדתי שיצעקו עלי, מי שמך, פישר קטן. הסתרתי את הסיפור הרבה זמן עד ששמעתי שזה היה המעשה החשוב ביותר לבלימת המשוריינים. כנראה המפקד שלהם נהרד והם חזרו לאט לאט אחורנית".

על הצתתו של הבקבוק מבלי להיזדקק לגפרורים הוא מספר כי לימים התברר לו שמדובר בפיתוח מיוחד של מהנדס ירושלמי, עורך ביטאון 'הפועל הצעיר' לילדים, "והוא הרכיב בקבוק שנדל מהחיכוך של שני חלקי הבקבוק ואז הבנתי איך זה נדלק בלי בקבוקים".

במשך שנים רבות, מספר רוטנברג, נשמר המעשה שעשה בסוד. "אחרי שפתאום התחילו להגיד שזה הדבר שהציל את ירושלים אמרתי שאם אספר מי יאמין לי? כל אחד יספר סיפורים. הופעתי פעמיים בתכנית של ירון אנוש וחיפשתי אם מישהו שהיה בעמדה הקדמית נשאר בחיים. אף אחד לא הופיע, עד שיום אחד האישה הצדיקה עדנה בריל, שארגנה את כל מיזם הזיכרון ללוחמי הקרב, שאביה נהרג בקרב, גילתה לי שמישהו מפלוגת יונתן והיה בעמדה הקדמית מחפש את הילד הבלונדיני שזרק בקבוק מולוטוב על המשוריין. הוא זיהה אותי ופתאום כל הסיפור יצא".

עד אז "אמרתי חצי אמת. אמרתי שנתתי את בקבוק למישהו מבוגר יותר. לא רציתי לומר שאני זה שזרק והדליק משוריין שלא יתחילו סיפורים שלמים. כשהגיע ראובן קסטל, הגואל, זה שהיה לידי עם מכונת הירייה והייתי צמוד אליו, ואמר הנה הילד הבלונדיני שאותו חיפשתי, ועד אז לא העזתי לספר. אני יודע שהכישלון יתום ולהצלחה ולתהילה רבים מבלבלים את המוח וכל אחד מספר על עצמו".