"המטרה היא לחשוב גם על החיים היהודיים שלנו כיום". העתיקות בטבריה
"המטרה היא לחשוב גם על החיים היהודיים שלנו כיום". העתיקות בטבריהצילום: עמיר בוחניק

תחילת הדרך לא אותתה על מסלול מבטיח במיוחד. כשווייז הוביל אותי דרך מנהרה אל יער קריית אתא, פגשתי שלט ישן ולא מאוד אטרקטיבי שהורה לכיוון אושא העתיקה.

היצורים החיים הבאים שהמתינו לי בדרך היו הפרות שרעו בשדות מסביב. התחלתי לעלות בשביל כורכר, כשמולי מגיע יאיר עמיצור (30), ארכיאולוג נפת הגליל המזרחי וטבריה ברשות העתיקות, לוחץ את ידי ומוביל אל המשך המסלול.

אחרי שסידר גדר נפולה ועברנו שער שתוחם את שטח מרעה הפרות, הגענו אל עתיקות אושא. לא קשה לזהות שבמקום הזה לא דרכו מטיילים רבים לאורך השנים, בניגוד מוחלט לחשיבותו ההיסטורית. זו בדיוק הסיבה שעמיצור יזם לאחרונה את הפרויקט החדשני 'שביל הסנהדרין' – שביל הליכה שנסלל לאורך 70 קילומטרים – מאושא עד טבריה, ובאופן סמלי נחנך גם לרגל 70 שנה למדינת ישראל. השביל החדש והאינטראקטיבי מנער את האבק מעל חבל ארץ נרחב בגליל, וחושף את החיים היהודיים ששקקו בערים ובכפרים שבו.

הצעידה שלנו לאורך שביל הסנהדרין מגלה שהוא מחבר את דור המשנה לדור הסמארטפון באמצעים חדשניים: בכל אחד מקטעי השביל מוצבות עשרות אבני דרך גדולות חכמות - מעין תחנות ממסר, שמקפיצות מידע שימושי ופעילויות היישר לטלפונים הניידים של המטיילים. עד כה עברו במסלול החדש אלפי תלמידים, שחלקם גם נטלו חלק בהכשרת השביל בפועל. רק לאחרונה גילו כמה תלמידים שהשתתפו בפריצת השביל נר שמן בן 1,400 שנה הנושא את סמל מנורת המקדש.

השביל מסומן בשלושה צבעים שנבחרו בקפידה, תוך שימת לב למשמעותם, כפי שמסביר עמיצור. "הירוק מסמל את נופי הגליל הירוקים, הצבע הכחול מוביל לכינרת, לצד הרוחניות והשאיפה לשמיים, והארגמן הוא הנשיאות והמלכות. אנחנו רוצים למתג את השביל כשביל לאומי, וכבר הצלחנו להביא חמשת אלפים מטיילים, כפול משביל ישראל".

שביל הסנהדרין, כשמו כן הוא - מתחקה אחרי חכמי הסנהדרין, וכמותם חוצה את הצפון ומחולק לחמישה מקטעים לנוחות המטיילים: מבית שערים לאושא, מאושא ליודפת, מיודפת לציפורי, מציפורי לבית כנסת הארבל, ולבסוף מהארבל לטבריה. התוואי עוקב למעשה אחרי המסלול שבו נדדה הסנהדרין אחרי גלותה מירושלים.

תחנה ראשונה: אושא

"גלתה סנהדרין מלשכת הגזית לחנות, ומחנות לירושלים, ומירושלים ליבנה, ומיבנה לאושא, ומאושא ליבנה, ומיבנה לאושא, ומאושא לשפרעם, ומשפרעם לבית שערים, ומבית שערים לציפורי, ומציפורי לטבריא" (ראש השנה לא, א).

מעבר להר שפרעם נמצאים שרידיה של העיר אושא – התחנה הראשונה שבה התיישבה הסנהדרין לאחר מרד בר כוכבא, וגם מחוז ילדותו של עורך המשנה, רבי יהודה הנשיא. בכל פסיעה בשביל אנחנו מקבלים דרישת שלום מימי הסנהדרין. אפילו חלקי הזכוכית שאנחנו רואים הם עדות לתעשיית הזכוכית המקומית, כפי שהיא מתוארת במקורות. "אצל החכמים, שם המשפחה העיד על המקצוע שלהם", מסביר עמיצור, "רבי יצחק נפחא מחזיק לפי התוספתא חמש חצרות באושא. מה הוא מנפח? זכוכית. את התעשייה הזאת אני מוצא פה, היהודים צורפים את הזכוכית ועוברים מכפר לכפר כדי למכור אותה. מה שאנחנו קוראים היום נפח נקרא בפי חז"ל גם חרש - מי שמייצר ברזל".

בכל אחד מקטעי השביל הוצבה אבן דרך הנושאת ערך אוניברסלי אחר - עשייה, שלום, ענווה, נתינה ואהבה. באושא בחרו יוזמי השביל להציב אבן דווקא על מחלוקת, ועליה נכתב: "כל מחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמיים אין סופה להתקיים". עמיצור מנמק את הבחירה באמצעות הסיפור בגמרא שבו חברוּ רבי נתן, אב בית הדין, ורבי מאיר כדי לנסות להדיח את נשיא הסנהדרין באושא, רבן שמעון בן גמליאל, ניסיון שלא צלח. "רצינו להזכיר כאן באושא את הסיפור, כדי שאנשים יחשבו מה דעתם על הסיפור הזה והאם המחלוקות שלנו היום הן לשם שמיים או שלא".

עמיצור מוביל אותי בשביל ומציג אבנים נוספות שעליהן מצוטטות מימרות חז"ל, כמו "אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן". "אלו תקנות שמתקנים באושא חמשת תלמידי רבי עקיבא מפני תיקון העולם", הוא מסביר את השייכות הגיאוגרפית, "המטרה באבנים הללו היא שמי שילך בשביל יחשוב קצת: מה היחס שלי למי שהיה פה ויצר יצירות גדולות? למה החיים היהודיים שלי נראים כמו שהם נראים?".

אנחנו עוברים קיר שתוחם את היישוב העתיק, ולעינינו נגלה בית בד ענקי ולצידו מקווה טהרה מרשים שנותר כמעט בשלמותו עד היום. "היופי פה זה שמייצרים שמן זית וליד זה יש מקווה טהרה", מחווה עמיצור בידו. "על רבי עקיבא מסופר שמסר את הנפש בבית האסורים ובמים שניתנו לו לשתייה היה משתמש לנטילת ידיים. תלמידיו, בדומה לשאר החכמים באותה תקופה, מקפידים על הטהרה ומגדירים את עצמם חברים, על ידי בניית מקוואות, אכילת חולין בטהרה ולא מתערבבים עם עמי ארצות".

מתברר שגם אז מלחמות מול אויבים היו דבר שבשגרה, ומתחת למקווה הטהרה המשרת את העובדים בבית הבד לייצור שמן בטהרה נחצבה מערכת מסתור ששימשה כנראה את התושבים היהודים תחת השלטון הרומי. "בור המים הזה הורחב והפך להיות גם מערת מסתור. צריך להסתתר, אז מבטלים את המקווה", מסביר עמיצור.

בין אושא לשפרעם עצרנו בקרבת סלע גדול שעליו כתובה ביוונית המילה "שבת". "קוראים לזה אבן השבת, זהו סוף תחום השבת של אלפיים אמה שיהודי יכול ללכת בשבת. עדות נוספת לכך מצאנו גם ביישוב הערבי תמרת, שם ישנה אבן שבת הכתובה בעברית", מספר עמיצור.

תחנה שנייה: שפרעם

"שגזרה מלכות הרשעה גזירה: כל הסומך ייהרג, וכל הנסמך ייהרג, ועיר שסומכין בה תיחרב, ותחום שסומכין בו ייעקר. מה עשה רבי יהודה בן בבא? הלך וישב בין שני הרים גדולים ובין שתי עיירות גדולות בין ב' תחומי שבת, בין אושא לשפרעם, וסמך שם חמישה זקנים: רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע... כיוון שהכירו בהם אויבים אמר להם: בניי, רוצו! אמרו לו: רבי, ואתה מה תהא עליך? אמר להם: הריני מוטל לפניהם כאבן שאין לה הופכין. אמרו: לא זזו משם עד שנעצו לגופו ג' מאות לולניאות של ברזל ועשאוהו לגופו ככברה" (סנהדרין יד, א).

חסיד ברסלב יושב בפתחה של מערה גלילית המכסה על ציון קברו של התנא יהודה בן בבא. "יש כאן קבוצה שלומדת תורה בקביעות", הוא מספר לנו, מדגיש שהוא לא לבד כאן, "לומדים לאור נרות, אין כאן חשמל". קביעות מקום התורה דווקא במקום הזה אינה זכות השמורה רק לחסידים הלומדים כאן. זהו סיפור של אלפי שנים אחורה, שלא במקרה שייך דווקא לתנא הקבור כאן.

רחובותיה של העיר הערבית-נוצרית שפרעם שבגליל לא מסגירים את הסודות היהודיים העתיקים שמסתתרים בשוליה. אנחנו צועדים ברחובה של העיר, בדרך למיקום ציונו של התנא. נראה שהמקומיים כאן לא רגילים לראות מטיילים, וגם זו בשורה שמביא עמו שביל הסנהדרין, שהוביל אותנו מאושא לשפרעם, שנמצאת על ההר הסמוך.

הרבה לפני שהתנשאו בעיר הזאת צריחי המסגדים והכנסיות, שקק פה עולם יהודי חי עליו מעידות מערות הקבורה של התנאים בקצה שפרעם, בהם כאמור קברו של התנא ר' יהודה בן בבא, שבזכות חידוש הסמיכה, עליה מסר את נפשו כפי שמתאר התלמוד, הייתה המשכיות לקיומה של תורה שבעל פה בישראל. "כמה מתוך כל האלפים שעוברים מדי יום בצומת סומך יודעים שהיא קרויה על שם מעשה הסמיכה של רבי יהודה בן בבא?", שואל-מחדש עמיצור, ומוכיח שוב את מרכזיותם של החיים היהודיים בגליל בתקופת התנאים. "כמה יודעים שהסנהדרין ישבה בשפרעם? זו בדיוק הסיבה שבגללה הקמנו את שביל הסנהדרין".

תחנה שלישית: טבריה

"שמע ר' פינחס בן יאיר חתנו ויצא לקראתו. הכניסהו לבית המרחץ בטבריא והתחיל מתקן את בשרו. ראה ר' פינחס סדקים בגופו, התחיל בוכה, ונשרו דמעותיו על בשרו של ר' שמעון, וצעק מתוך כאב. אמר לו ר' פינחס: אוי לי שראיתיך בכך! ואמר לו: אשריך שראיתני בכך, שאמלמלא ראיתני בכך לא מצאת בי כך. אמר ר' שמעון: הואיל ונעשה לי נס אלך ואתקן תקנה. אמר לו: יש דבר שצריך תיקון? אמר לו: יש כאן מקום של ספק טומאה והכהנים מצטערים להקיפו. אמר לו: יש כאן אדם שיודע שהוחזקה כאן טהרה? אמר לו זקן אחד: כאן קיצץ בן זכאי תורמוסי תרומה. עשה אף הוא כך. כל מקום שהיה קשה – טיהרו, וכל מקום שהיה רפה – ציינו. אמר אותו זקן: טיהר בן יוחאי בית הקברות" (שבת לג, א, מתורגם).

את שביל הסנהדרין חותמת טבריה העתיקה, עיר שבמשך השנים הייתה למוקד משיכה לעם היהודי בארץ ובתפוצות. בעיר זו היה מקום מושבו האחרון של הנשיא והסנהדרין, ושם אף נערך התלמוד הירושלמי. גם בהמשך, בתקופת הגאונים, פרחו בטבריה אסכולות של פייטנים ודרשנים. שיטת הניקוד העברי המקובלת עד היום פותחה בעיר וקרויה על שמה - הניקוד הטברני. "מדובר בתקופה שהיישוב היהודי פורח וטבריה הופכת להיות עיר שנמצאת במרכז ארץ ישראל, הכול מתנקז לפה".

מבנה שער העיר המרהיב נותן תחושה של חזרה לתקופה ההיא. עמיצור כהרגלו שולף בזריזות סיפור תלמודי רלוונטי על המקום: "ריש לקיש יורד מבית מעון לטבריה כל ערב שבת, יושב בשער העיר ולומד תורה. השומר מזהה אותו ונותן לו מקום מנוחה ומים".

בעיר העתיקה נגלה לעינינו מבנה הבזיליקה, מבנה רחב מידות ששטחו הכולל הוא 1,400 מ"ר. השלב השני של המבנה מיוחס למבנה הסנהדרין, והיה רק חלק ממתחם גדול מוקף מערכות חדרים, חצרות, רחובות ומערכת ניקוז תת קרקעית. הביקור במבנה זה הוא אחד השיאים שמציג השביל. לאחר מבט ברצפות היפות המשובצות עיטורים ופסיפס, מתגלים לנו גם שרידי ארמון הורדוס ובורות הכליאה ששימשו את חכמי הסנהדרין כדי להיאבק בעבריינים כמו סרבני גט ובעלי חוב. לבסוף אנחנו יורדים בסולם, ומקבלים הצצה נדירה למאגר המים שרק בודדים ראו אותו עד היום. "זהו בור המים שמזין את כל המבנה, והוא שייך לבנייה ממלכתית. היה צריך רק לחשוף את הכניסה". הבור בנוי ומטויח ומעוטר בקשתות יפהפיות. "הרעפים שפזורים בפינות שימשו באותה העת לבלימת המים. מדובר על מבנה בן 1,400 שנה שמשמש את הסנהדרין בתקופתה האחרונה".

בצמוד למבנה הבזיליקה נמצא בית המרחץ המרכזי של העיר העתיקה, אשר הוזכר פעמים רבות בספרות חז"ל. המבנה שימש לרחצה ציבורית, אך תפקידו היה לא רק לצורכי רחצה והיגיינה, אלא גם כמקום מפגש ומוקד לפעילות תרבותית חברתית. בית המרחץ של טבריה שימש את כלל תושבי העיר, ובכללם את תושבי העיר היהודים. הדבר עורר דיונים אצל חכמי התקופה. "היו פה פסלים של אפרודיטה. אחד החכמים שרוחץ בבתי מרחץ מעין אלו מתמודד עם השאלה: מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי? ענה להם אותו חכם: אני לא באתי בגבולה, היא באה בגבולי". יסוד הדיון הוא איך נכון לחיות בעולם הזה, מה אוסרים ובאילו דברים משתמשים ומייהדים אותם. על אחת האבנים מצוטטת בהקשר דומה מחלוקת התנאים המפורסמת בשאלה מה הייתה מטרתם של הרומאים בבניית הגשרים, השווקים והמרחצאות.

עמיצור מבקש לחשוב על המקומות, ולא רק לעבור לידם. "הדיון שלהם מעורר אותנו לחשוב מה לוקחים מתרבויות זרות, מה המשחק, האם לקדש את החומר או להתנתק. חכמים היו גדולים בעיניי ודנו בשאלה האם לבנות עולם מורכב או מראש להתרחק, מה שרלוונטי גם לדיון על האינטרנט".

תוך כדי דיון, אנחנו זוחלים לכיוון הקומה התחתונה של בית המרחץ, שם התחממו המים והתאדו לעבר החלל שמעלינו, שבו ישבו המתרחצים. "הכול קורה פה, בבית המרחץ הזה רבי יוחנן משתמש. גם כשרבי שמעון בר יוחאי יוצא מהמערה מלא פצעים, הוא מגיע לבית המרחץ בטבריה, מתרפא ומשיב להם טובה ומטהר את העיר ממתיה".

מבית המרחץ אנחנו צועדים אל תיאטרון טבריה, שייסד הורדוס אנטיפס. "בתיאטרון היו הצגות, פנאי, בזבוז זמן וקלות ראש. בעיקר מופעים דרמטיים, טרגדיות ואפקטים ויזואליים של שחקנים קופצים. חז"ל אסרו להיכנס אליו. הסיבה היחידה שהתירו להיכנס לשם היא רק כדי להציל בן ישראל". המבנה גדול הממדים הכיל להערכת החוקרים כשבעת אלפים מקומות. אני רואה את האבן של המקום, שעליה כתוב "עתידים בתי קרקסאות ותיאטראות להפוך לבתי כנסיות ובתי מדרשות". אני פונה ליאיר בשאלה: "נו, יהיה פה יום אחד איזה כולל?". יאיר מחייך ומסרב להתנבא: "ימים יגידו".