רונן לא פחד, רק חיכה להילחם

אחיו של סמ"ר רונן לוברסקי הי"ד שנהרג בפעילות מבצעית ברמאללה מספר לערוץ 7 על תחושת האובדן. "המחבלים צריכים להיות בכלא או באדמה".

יוני קמפינסקי , י"ג בסיון תשע"ח

אריק לוברסקי
אריק לוברסקי
צילום: ערוץ 7

אריק לוברסקי, אחיו של לוחם 'דובדבן' סמ"ר רונן לוברסקי ז"ל שנהרג מפגיעת פלטת שיש שפגעה בראשו, מספר לערוץ 7 על אחיו ועל הימים הקשים העוברים על המשפחה האבלה.

"כבר כמה ימים שהגוף קיים ואני מודה לו שהוא משרת אותי אבל אני לא מרגיש אותו כבר", מתאר אריק לוברסקי את תחושותיו. "אני אימא שלי ואבא שלי לא מרגישים שאנחנו שייכים לעצמנו. אנחנו משהו שהוא כבר הרבה יותר גדול. זו המחשבה שלנו. אין לנו מחשבות על עצמנו בכלל".

"אנחנו מודעים לזה שעוד מעט כל ההמולה הזו תיגמר ונישאר לבד, אבל חשוב לנו הזמן הזה כדי לתת חיבוק חם ולהגיד שאנחנו רוצים להיות חזקים יותר והניצחון שלנו הוא החיים השמחים והבריאים".

על אחיו רונן אומר אריק: "אבא שלי סיפר היום שהרטיט אותי. הוא סיפר שלאריק היה מגיל שנתיים אלבום מדבקות ואבא שלי הביא לו מדבקה לקלף אותה. הוא התחיל להתאמץ כדי לקלף אבא שלי אמר לעצמו מתי הוא יתייאש הילד הזה, אבל הוא לא התייאש. כל הוא היה בכל דבר. הוא היה הנמוך מכולם עד גיל 16 17, כשהוא התחיל פתאום לצמוח, הוא היה שוער בכדורגל ולא ספר אף אחד. הוא נהג בענווה ובצניעות למרות שיש לו תעודות על ההצטיינות שלו בכל דבר".

אריק מספר על התחושה הטובה שמילאה את רונן בארבעת החודשים האחרונים במסלול. "הוא זהר, הוא רצה את מה שהוא עשה, הוא היה שמח ומאושר. הוא חיכה לפעילות. הייתי שומע את הסיפורים שלו בקינאה גדולה כי אני הייתי בדוכיפת ב'כפיר' ולא כמוהו. הייתי אומר לו שהייתי מתחלף איתו בכיף. הוא לא סיפר הרבה כי שמר על ביטחון מידע".

גם על רגעי הפרידה מאחיו מספר אריק כיצד נכנס לחדר לאחר פטירתו מפצעיו וראה אותו כשהוא נראה כישן על המיטה, "לא הייתה לו פציעה ושריטה. הוא נראה כישן בנחת. גם במותו הוא היה כמו בחייו".

על החשש מהסכנות האורבות ללוחמי היחידה מספר אריק: "אמרתי לאימא שלי שהוא בדובדבן ושם אין הרוגים מפעילות מבצעית. כמי ששירת ביהודה ושומרון הכרתי את הדברים והיה לי ביטחון מוחלט שלדובדבן לא יהיו בעיות. כשזה קרה ואמרו לי להתקשר לאימא שלי כי לא הצליחו לתפוס אותי רצתי לחדר שלי בישיבה ולא העלית על דעתי שקרה משהו לאחי. היה לי ביטחון גמור וגם לו לא היה פחד. הוא חיכה להיכנס לפעילות, כמו כל החיילים שם. חשוב שאנשים יידעו שלוחמי צה"ל נכנסים לילה אחרי לילה ומחכים להיכנס למקומות הכי קשים. זה הצבא שלנו ואלו החיילים שלנו. מי ששולח אותם צריך לעשות חשבון נפש על זה שמכניסים אותם למקומות האלה לפעול בפינצטה. חבורת הפראים שנמצאים שם לא ראויים לפינצטה. הם ראויים לפצצה אחת שתגמור את המקום. אלו דברים שידועים משנים ואני לא אומר אותם בגלל שזה מה שקרה לאחי".

"האנשים האלה מכינים את הדברים האלה (את הבלוקים והציוד להשלכה מהגגות). הם ישנים בלילה על הגגות. הם מכינים מכונות כביסה, תנורים ומקררים וכל דבר כבד שאפשר לזרוק. זו פחדנות מגעילה של מי שלא ראויים להיקרא אנשים. זו הייתה פעולה מול חולייה של ירי, אלו מחבלים שהיו יכולים לחסל משפחה שלמה, אז אני בוכה על אחי אבל יש כאן משפחה שלא הלכה. זה חשבון מטורף אבל אני זוכר גם את זה. אחי הלך בגבורה".

לטעמו של אריק מערכת הביטחון אינה מאפשרת תגובה ראויה ליידויי האבנים והבלוקים. "אני תפילה לריבונו של עולם שהמדינאים ואנשי הצבא שלמעלה יקחו אחריות וישנו את המציאות הזו. אין מצב שנסכן את החיים של החיילים שלנו בצורה כזו, אבל מצד שני אין לנו ברירה כי האנשים האלה ייצאו לרצח".

על התמודדות של ההורים ברגעים ובימים הללו הוא אומר: "ההורים שלי גיבורים. כמובן שיש לנו רגעים של שבירה כמו הרגעים האחרונים של אחי. יהיו עוד רגעים קשים. עכשיו כל העם איתנו, אבל בעוד שבוע נישאר לבד למרות שאני מקווה שזה לא יקרה ומי שחיבקו אותנו ימשיכו לחבק אותנו ונצא יותר חזקים. ההורים שלי גיבורים".