נערה שסיימה כיתה י"ב הגיעה לביתה של חגית רצאבי כדי לבחור שמלת כלה.
מי שליוותה אותה למעמד המרגש הייתה המורה שלה. ההורים לא תיפקדו. הבחורה נזקקה לתיקונים משמעותיים במידות השמלה. היא הגיעה אל התופרת ריבי שץ, שמתגוררת בחוות יאיר. ריבי לקחה שמלה נוספת, פירקה אותה, ויצרה מהשתיים שמלה חדשה ויפהפייה.
חגית ואחותה בתיה לסר הבינו מהמורה שהמצב בבית קשה והן גם ראו את זה בעצמן. הכלה הגיעה למדידות בבגדים בלויים וקרועים. "החלטנו שנעזור לה מעבר למימון השמלה, התסרוקת והאיפור. אספנו בערך 1,000 שקל והבאנו למורה שלה, וביקשנו שתקנה לה ביגוד בסיסי, קרמים ופינוקים". ביום החתונה הגיעו בתיה וחגית לבית הכלה, איפרו וסירקו אותה ללא תשלום. "היא הייתה מאושרת".
הסיפור הזה פרץ את הדרך להקמת סלון הכלות החברתי 'כשושנה', שהקימו שתי האחיות מאלון מורה לפני כשנתיים. הסלון מעוצב כבית חמים ונעים. הדלת שנסגרת מאחור מעבירה את המבקר מאווירת היומיום הרגיל לאטמוספירת חתונה. שתי כלות מתארגנות כאן היום ומקבלות טיפול מפנק. אחרי ארוחת בוקר קלה הן תקבלנה עיצוב ציפורניים, תסרוקת, איפור וכמובן את שמלת הכלה המיוחדת שהותאמה בדיוק בשבילן.
שתי הכלות מקבלות את אותו החיוך, את אותו החיבוק ואת אותה ההשקעה. אולם אחת משלמת את העלויות הכרוכות בכך, והשנייה לא משלמת כמעט כלום. בעוד כמה שעות ייצאו שתיהן מהסלון הזה לערב המיוחד בחייהן. פרט למנהלת, איש מהנוכחים לא יודע מי נעזרה ומי שילמה, מי קיבלה ומי תרמה. איש גם לא יידע.
"אמא אמרה: קחו מהתכשיטים שלי"
שושי מסיקה הייתה אמן של חגית רצאבי ובתיה לסר, ושל עוד שלושה ילדים. היא למדה ועסקה במגוון בלתי אפשרי של תחומים. הנהלת חשבונות ורפלקסולוגיה, הוראת אנגלית ותכשיטנות, לימודי תנ"ך ופרחי באך, ובעיקר הייתה אמא מפנקת. תקופה מסוימת הייתה מאפרת בנות ונשים לקראת שמחות משפחתיות ובתה בתיה הייתה מסרקת את כלות השמחה ובנות ביתן.
"תמיד אמרנו שנפתח יחד סלון כלות", מחייכת בתיה (32), כיום אם לשניים, כשהיא נזכרת, "אבל זה לא יצא לפועל". לפני שש שנים בדיוק חלתה שושי. הרופאים גזרו את הדין ונתנו לו שם וזהות: מיאלומה. לסרטן הזה יש מופעים שונים, היא לקתה בזן האלים שלו. שושי עברה טיפולים והשתלות מח עצם. במשך שלוש שנים נלחמה בו בכל כוחה. בתיה, אז הרווקה של הבית, התמסרה לטיפול באמה.
בתיה גם חיפשה חתן. לא מעט פעמים התלבשה והתאפרה בשירותים של המחלקה האונקולוגית בבילינסון. משם יצאה להיפגש עם המועמדים ולשם חזרה. "זה היה מאוד קשה, הראש שלי לא היה שם". עד שלבסוף מצאה את האוצר מתחת לגשר שלה ממש. איתן לסר, שכן מהיישוב שלה, אלון מורה, התגלה כבחור שאיתו היא רוצה לקשור את חייה. איתן חלק עם בתיה את העומס הרגשי והטכני שבטיפול באם, "הוא הרגיש זכות להיות איתה והסיע אותה לטיפולים". שבוע לפני החתונה, כשבני הזוג נפרדים לשבוע, איתן נפרד גם משושי. היא דמעה, כי כבר התרגלה לראות אותו יוצא ובא בבית.
בבוקר החתונה התעוררה בתיה ליום מרגש מאוד, אבל גם מורכב. היא ידעה שאמה ייחלה וקיוותה לרגעים האלה, אבל ברגע האמת היא הייתה מותשת מהמאבק במחלה ולא יכלה לקום וללוות את הבת אל סלון הכלות ברחובות. בתיה קיוותה שהשמחה הגדולה תעניק לאמה כוחות, אבל לא כך היה. רק בצהריים הצטרפה שושי לבתה בסלון ז'קלין הרחובותי. שתיהן התארגנו במקום, ושושי שנכנסה חיוורת וחלשה יצאה מאופרת ומחויכת. בליל החתונה היא קיבלה הרבה אנרגיה ואפילו הצליחה לרקוד קצת.
חצי שנה אחרי החתונה, עצמה שושי את עיניה בפעם האחרונה. בתיה, שחייתה בהכחשה גמורה ביחס למצב, הוכתה בהלם. היא נשארה עם חלל גדול מנשוא, בלי עבודה שתסיח את דעתה ובתחילתו של היריון לא קל. "לא האמנתי שהיא תמות. גם כשהמצב ממש החמיר האמנתי שהיא תנצח. ביום שלקחו אותה באמבולנס התקשרתי לנציגת עזר מציון לבקש ממנה חדר למלווה בבית אורנית לחודשיים. לא חשבתי שהיא תמות באותו יום. הייתי במשבר שלא ידעתי איך לקום ממנו".
בתיה הייתה מרוסקת ואיתן דחף אותה לכיוון ההנצחה. הוא ידע שזה הדבר היחיד שיקים את רעייתו הטרייה מאבלה ויחזיר לה את כוחות החיים. היא התחבטה לא מעט איזו הנצחה עשויה להתאים. היא ביקשה ליצור משהו חי, כזה שמסמל התחדשות וחיים. יום אחד עלה בראשה הרעיון להקים סלון כלות, מה שהיה פעם חלומן המשותף. עם הרעיון, עלתה גם התובנה שזה לא יהיה סלון רגיל. "ידעתי שהוא יהיה קשור לחסד. ניסיתי לחשוב איזו בשורה אנחנו יכולים להביא".
חגית רצאבי, האחות הגדולה שהייתה שותפה להקמה והיום היא מאפרת בסלון שהקימו, מסבירה: "אמא שלנו הייתה אשת חסד, והרבה פעמים החסד שלה היה סביב חתונה. כשהיא ראתה שמישהו רוצה להתחתן אבל הוא מפחד כי אין לו כסף, היא אמרה לו 'כל מוצרי החשמל עליי'". הבנות יודעות על כמה מקרים שבהם מימנו ההורים שלהן מכשירי חשמל לחתנים וכלות בשווי אלפי שקלים. "אנחנו בטוחות שיש גם מקרים שלא שמענו עליהם".
בתיה: "את איפור הכלות והסירוק היינו עושות ליד הבית שלנו. אם זו הייתה משפחה שאין לה, אמא הייתה עושה להם בחינם, מכניסה אותם לחדר שלה ואומרת: קחו מהתכשיטים שלי, קחו מהכובעים שלי'". החסד של שושי בלט גם בתחומים אחרים, כמו תרומה קבועה ללומדי תורה ונתינה ביד רחבה לקבצנים שהגיעו אליה הביתה. כשישבו עליה שבעה, הן שמעו על ילד מהיישוב שהיה מוכר זרי פרחים ומקפיד להגיע אל שושי אחרון. הוא ידע שהיא תאמר לו "חבל שתסחוב את כל זה עד הבית, בוא, אני אקנה ממך הכול".
חגית: "היא הייתה כזאת לארג'ית, כסף היה כלום בעיניה. הוא היה רק אמצעי".
בתיה: "מבחינתה, הכסף לא היה שלה".
בתיה החליטה לפתוח סלון כלות חברתי. "רצינו לתת לכלה את האופציה להרגיש נסיכה ביום של החתונה שלה, ולקבל הכול ברמה הכי גבוהה במחיר עלות. זה דבר שלא קיים". מי שיש לה, תשלם על שמלת כלה, תסרוקת, איפור ולק ג'ל 2,500 שקלים בלבד. מי שאין לה גם את זה, תשלם חלקית או לא תשלם בכלל, לפעמים היא גם תקבל עזרה מעבר לכך.
לפתוח את הלב ביום החתונה
בסלון הכלות אני פוגשת את שירה (שם בדוי), שתינשא הערב לבחיר ליבה. התסרוקת שלה כמעט מוכנה, החברות מצלמות אותה מכל זווית אפשרית, מתרגשות. הנה היא הופכת מחברה לכלה של ממש. שירה ידעה שהיא תגיע לכאן עוד לפני שמצאה חתן. "תמיד רציתי להתחתן, אז בזמני החופשי חיפשתי סלוני כלות", היא מתוודה. "הרגיש לי שזה המקום הנכון להיות בו, למרות שאני לא מכירה אף אחת שהייתה כאן". כשמצאה את שאהבה נפשה, התברר שסלון 'כשושנה' מתאים לה יותר ממה שחשבה. חתנה גדל במשפחת אומנה. הקשרים שלו עם משפחתו הביולוגית רופפים, וכשהוא כן מבקר את אמו, הוא זה שנותן לה כסף ובודק היכן עוד אפשר לסייע לה. לו עצמו לא היה מי שיממן בעבורו את החתונה.
'כשושנה' שמעו את הסיפור של בני הזוג, והחליטו להפחית כמעט לאפס את המחיר הנמוך ממילא. "חוץ מההנחה הזאת קיבלנו נדוניה מפנקת, גדולה ועשירה וברמה גבוהה - סדינים, מגבות, ציפות וכריות". שירה לא ידעה מה לעשות עם כל הטוב הזה, היא לא רגילה להיות בצד המקבל, "אבל הם עושים את זה ככה שאת לא צריכה להרגיש לא בנוח. אני לא יודעת אפילו איך להסביר. הנתינה היא הבסיס למקום הזה. הם ישר מבקשים לתת". והארוס שלה? הוא לא נרגע מהמחווה. "הארוס שלי לא מאמין שיש אנשים כאלה. הוא לא רגיל שחושבים עליו, שנותנים לו. פתאום כשמעניקים לך וזה בסכומים גדולים, קשה לעכל את זה". שירה חולמת להקים פעם סלון כזה בעצמה. "החתונה הפכה להיות תעשייה מטורפת של כסף ויש אנשים שאין להם את הסכומים האלה. ההורים רוצים ביום הכי שמח לילדים שלהם לתת להם הכול, אז למה לא לפתוח מקום שיאפשר את זה?".
'כשושנה' קיים כמעט שנתיים, עד כה עברו כאן 200 כלות. חמישית מהן קיבלו מימון חלקי או מלא או פרישת תשלומים, השאר שילמו את המחיר המלא, שגם הוא בסיסי מאוד ביחס למצוי בשוק היום. חגית מבקשת להדגיש שהמקום מקפיד על איכות גבוהה של השמלות וגם של האיפור והסירוק. "אנשים שומעים 'חסד' אז הם חושבים על רמה בינונית מינוס. אנחנו מקפידים פה על הכול מאל"ף ועד תי"ו". הסלון מחזיק קרן שנקראת 'אמץ כלה'. יש לו מעגל תורמים קטן וקבוע והן גם מציעות לכלות שיש להן יכולת, לתרום כסף לקרן בשביל מי שאין להן. "יום החתונה הוא יום שמתאים לפתוח בו את הלב", מסבירה בתיה, "אנחנו לא נוקבות בסכום, כל תרומה מקבלת בברכה". כך יוצא שהכלות מסייעות זו לזו.
הבקשות למימון נבדקות. הכלה מביאה מכתב מעו"ס, מרב הקהילה או מדמות שמכירה את מצב המשפחה. האחראי על הקרן עושה בדיקה וחוזר עם תשובה על רמת העזרה הנדרשת. בתיה עצמה מנהלת את המקום בהתנדבות מלאה. נשות המקצוע האחרות מקבלות את השכר שמגיע להן, בלי לעשות סיבוב על העובדה שמדובר בכלות. "לפעמים הן גם לא רוצות לקבל תמורה לעבודתן. זו התרומה שלהן וזה עושה להן טוב על הלב".
מפעם לפעם נכנסות לכאן גם חברות של שושי ז"ל, כדי ללוות בת שהגיעה לפרקה. שושי מברכת אותן לשלום מתוך מסגרת התמונה שתלויה בכניסה, והן מרגישות שהיא נמצאת כאן איתן. חגית: "הן אומרות: מדהים כמה שהמקום הזה הוא היא. גם האסתטיקה, גם האווירה, גם היחס בגובה העיניים, הכול".
גם הבנות של שושי מרגישות את הנוכחות שלה, את ידה המשגיחה והמסדרת מלמעלה את כל הפינות הקטנות שצריך לסגור. התחושה הפלאית הזאת מלווה את כל מי שעוסק כאן במלאכה.
עוד לפני שמצאו הבנות מקום כדי להקים בו את הסלון, הן פרסמו בפייסבוק שהן מחפשות שמלות כלה ואביזרים להשאלה. זו הייתה ההפתעה הראשונה שנכונה להם. הפוסט קיבל 1,700 שיתופים ומאות תגובות מכל המגזרים ומכל רחבי הארץ. "השמלות כאילו ישבו בארון וחיכו שנפתח את המקום הזה. במשך תקופה איתן ואני מצאנו את עצמנו נוסעים מעיר לעיר ואוספים שמלות. היה לנו חדר פנוי בבית כי עוד לא היו לנו ילדים. בשלב מסוים הוא היה כל כך עמוס, שלא הצלחנו לפתוח את הדלת". השמלות הועברו לביתה של חגית.
כך היה גם עם המקום הזה, שחגית מצאה והיה בכלל קופת חולים נטושה ומוזנחת, וכך עם פרויקט ההדסטארט שצלח במהירות. הן חוו הצלחה מיוחדת אפילו עם הקבלן, אבנר ערוסי, שנרתם בכל ליבו ונתן הנחה גדולה. כשסיים, הודיע לבנות שמעכשיו הוא אב הבית של המקום ויתקן בשמחה כל מה שיידרש.
בשלב איסוף השמלות שלחה בתיה הודעה גם לסלון הכלות שבו התארגנה בעצמה לחתונתה. בעלת הסלון, שזכרה את בתיה ואת אמה, נעצבה לשמוע ששושי נפטרה והבטיחה להיות בקשר. אבל היא לא יצרה קשר ולא תרמה דבר. בדיוק ביום שבו נערכה אזכרת 11 חודש לשושי, היא התקשרה, התנצלה וסיפרה שעברה תקופה קשה שבסופה נאלצה לסגור את הסלון. "אני רוצה להביא לכן המון דברים", הודיעה לבתיה. בעלת הסלון הביאה להן אביזרים וחפצים שהן אפילו לא ידעו שהן צריכות. חוטים ובדים, כפפות ושרוולונים, תחתיות ואביזרי שיער, בייבי ליס ומכשירי פאן, וגם דברים הרבה יותר גדולים כמו מכונת תפירה ובובת דיגום. היא גם מכרה להן במחיר סמלי את הריהוט שהיה לה בסלון. "אי אפשר להסביר את זה בכלל. אם היינו צריכות לקנות את כל זה, אני לא יודעת איך היינו עושות את זה", מספרת בתיה. חגית מוסיפה שבאותו יום הן כתבו על האזכרה של האם בפייסבוק וקיבלו באחת התגובות הצעה להוביל בהתנדבות כל מה שיבקשו לסלון החברתי שהן מקימות. הלסת שלהן נשמטה. "כזו הייתה אמא. מארגנת לנו הכול עד הסוף. צריכות לנסוע לאולפנה? בצומת הזאת ההוא יאסוף אותך, ובהמשך תקבלו טרמפ מההיא. שלא נצטרך לחכות אפילו לרגע".
התורמת הפכה לכלה
'כשושנה' החל לפעול עוד לפני שהסתיימו השיפוצים, כשהכלה הראשונה הייתה תלמידת י"ב שעליה סופר בראש הכתבה. מאז ועד היום חלפו שנתיים ויכולת ההתרמה של הסלון השתכללה. לא מזמן פנה לבתיה רב קהילה של כלה ממגורשי גוש קטיף. ההורים התגרשו והאם נכנסה לדיכאון. הילדים מפרנסים את עצמם מגיל צעיר. גם משפחת החתן, סיפר הרב, חסרת אמצעים. לנוכח המצב קיבלה הכלה את כל חבילת ההתארגנות לחתונה והשמלה, והנשים לקחו על עצמן לסייע מעבר לכך. "היום אנחנו כבר יותר מוכרים. עשינו בעבורה קמפיין נרחב, גייסנו עשרת אלפים שקלים וגם נתנו לה נדוניה". הנדוניה שקיבלה הכלה הזאת דומה לחבילה שקיבלה שירה. "יש אישה מקסימה שגרה באזור בנימין. היא ובעלה החליטו שפעם בחודש הם תורמים נדוניה. החבילה שלהם גדולה ואיכותית מאוד".
'כשושנה' נמצא ביישוב ברקן. לא מאוד עמוק בשומרון, אבל עדיין מעבר לקו הירוק. יש כאלה שזו הפעם הראשונה שהן מגיעות לאזור. מגיעות לכאן כלות מקצרין וממעלות, מהושעיה ומירושלים וגם מדימונה. הסלון חוצה גם את מגזרי החברה: עברו בו כלות דתיות וחילוניות, בחתונה ראשונה ובשנייה, והצוות מקבל כל אחת באהבה, בלי לחקור כליות ולב.
לפני כשנה הגיעה לסלון אישה צעירה, גרושה ואם לשתי בנות. כשהתארסה, שלחה לבתיה הודעה "אשמח לשמוע על הסלון שלכם", והוסיפה "המיזם שלכם מוכר לי. נדמה לי שתרמתי לכם פעם". בתיה דפדפה לאחור בהודעות הפייסבוק וגילתה שהכלה תרמה כסף למיזם ההדסטארט והוסיפה שם משאלה: "הלוואי שבזכות התרומה אני אזכה להיות כלה". והנה, לא מלאה שנה ממתן התרומה והיא הגיעה לחפש שמלה לעצמה. בתיה, שידעה מה מצבה, אם חד הורית ויתומה, הציעה לה עזרה. הכלה התקשתה לקבל, אבל לבסוף ניאותה לעזרה חלקית. "אחרי שנישאה היא נתנה הוראת קבע של כמה שקלים כדי להחזיר את הסכום והיא אסירת תודה ממש".
ריבי שץ, התופרת המוכשרת של הסלון, מדברת תוך כדי עבודה. אין לה זמן לבזבז. על הקיר בחדר שלה תלוי לוח שנה גדול ועליו כתובים בצפיפות שמות הכלות שמחכות לתיקונים והתאמות כדי שהשמלות יהיו הגשמת החלום המדויק שלהן. "יש כאן הרבה יופי ועזרה ושמחה וסיפוק", היא אומרת, "אבל גם הרבה מורכבות. מגיעים לכאן לא פעם אנשים שאין להם דבר, אבל הם רגילים לקבל בדיוק את מה שהם רוצים". ריבי מתאמצת, לפעמים לוקחת עבודה הביתה או מגיעה לכאן בימי שישי, ובכל זאת יש מגבלות של זמן וגם של יכולת. "אנחנו רוצים ששמלות לא יעברו שינויים בלתי הפיכים שלא תואמים את רוב הכלות", ויש כאלה שקשה להן עם זה. "יש אנשים שנפעמים מכל מה שנותנים להם, אבל יש כאלה שלא". המפגש עם אוכלוסייה שזקוקה לסיוע ומימון, לא זר לריבי. אביה, אילן תור, נהג להביא הביתה את כל מי שהחיים לא חייכו אליו. סבה היה מחתן יתומים ויתומות בירושלים לפני עשרות שנים. באופן כזה או אחר, היא ממשיכה אותם כאן. למרות האתגרים, היא שמחה מאוד להיות אחת מהצוות. "עצם הפרויקט נותן את הכוח ואת האנרגיות".
שיאם של הרגשות מגיע ביום החתונה. לפעמים הכלה מבלה את היום בבכי היסטרי, לפעמים בכעס על כל מי שעובר לידה. שוב מתגייס הצוות והופך להיות פסיכולוג לרגע, ועוזר להעביר את היום הזה ברוגע, עד כמה שאפשר.
לפני כמה שבועות הגיעה לסלון כלה שריבי הכירה את מצבה הכלכלי הקשה. אחד מהוריה נפצע בפיגוע והמשפחה התקשתה להתפרנס. במקרה קיבלה הכלה כסף מקרן שפתח סבה של ריבי, לחתונת ילדי המשפחה. התיקון שהכלה הייתה צריכה לשמלה היה מאוד מורכב. מכיוון שריבי ידעה שהוא ייקח שעות ארוכות, היא תימחרה אותו ב‑1,000 שקלים בנוסף ל‑2,500 השווה לכל נפש. הכלה נתנה מקדמה של 1,000 שקלים וריבי התחילה לעבוד. אחרי בירור שערכו, החליטו בתיה וריבי שיש לסייע לכלה. הם ביקשו לממן לה את 2,500 השקלים הנותרים. למחרת התקשרה מישהי לסלון ואמרה: "שלום, אני רוצה לתרום 2,500 שקלים לכלה". שתי הנשים נותרו חסרות מילים, זה בדיוק הסכום שביקשו לתת. "יש כאן הרבה השגחה", אומרת גם ריבי, "אתה צריך משהו, הוא פשוט מופיע. סיפורים כאלה נותנים לך הרבה כוח".
בתיה מקווה מאוד שהמיזם הזה משמח את אמה. "זה הדבר שהקים אותי על הרגליים, בשביל זה אני קמה בבוקר ואני שמחה במה שאנחנו עושות כאן. תחושת הסיפוק ממלאת את כולנו. לפעמים יש מקרים קשים מאוד, ואנחנו הולכים לישון איתם בלילה אבל זה בסדר, זו השליחות שלנו".