האם אני מוזרה?

הודיה חשה תסכול מהבחורים שמציעים לה והדבר גורם לחוסר ביטחון עצמי. נחמה ביטקובר בסיפור חיזוק לתקופת הדייטים.

נחמה ביטקובר , א' בתמוז תשע"ח

אני מוזרה?
אני מוזרה?
iStock

הודיה ישבה באוטובוס והסתכלה על הנוף החולף על פניה, נופו של לילה ירושלמי שקט. בחור צעיר שאחז בשקית קניות חצה את הכביש המקביל. נראה כמו מישהו שהיא היתה שמחה לפגוש.

"בחור חמוד, אבל עם שקית קניות כזו הוא בטח חוזר הביתה לאשתו." אמר קולה של חני שישבה לידה, כהד למחשבותיה.

הודיה נאנחה ממש בשקט, ככה שאפילו חני לא תשמע אותה.

לא שהיה לה סיכוי אמיתי לפגוש את הבחור, אבל נחמד היה לדמיין שהיא תפגוש מישהו שהיא רוצה לפגוש, לשם שינוי.

איכשהו, כל הבחורים שהיא נפגשה איתם היו ממש מוזרים.

טוב, אולי היא מגזימה קצת, לא כולם. אבל היא בטוחה שהיא נפגשה עם יותר בנים מוזרים מחלקם היחסי באוכלוסיה.

אולי היא מוזרה, ולכן מציעים לה הצעות כאלה?

אולי יש בה משהו שגורם לאנשים להוציא החוצה את המוזרויות שלהם דוקא בפגישות איתה?

וגם הבנים הנורמליים, פשוט... לא מספיק דוסים. לא שיש לה דוסומטר, והיא לא בוחנת כליות ולב ויראת שמיים. אבל היא רוצה בחור שקובע עיתים לתורה, שמקפיד על ההלכה... וגם שיהיה נחמד אליה. זו לא דרישה מוגזמת.

היא נאנחה שוב.

חני הסתכלה עליה.

"הכל טוב איתך? את נורא שקטה..."

"תגידי חני, אני מוזרה?"

"מאיפה הבאת את זה עכשיו?" היא שאלה בפליאה.

חני בחנה אותה בתיאטרליות. הרימה קווצת שיער, צבטה קלות בלחי, בחנה בעיון את האגודל שלה, ולסיום נקשה קלות במצח.

"תראי, את אוהבת לאכול ארטישוק. זה מוזר. והלק שלך לחלוטין לא מתאים לגרביים. אף פעם. את חייבת לעבוד על זה. חוץ מזה אני מאבחנת אותך בתור נורמלית. עכשיו, מה גורם לך לשאול שאלה כזאת?"

"נכון הבחור ההוא, שעבר מקודם?"

"וואי, את עדיין חושבת עליו? מקרה קשה. אני אנסה לברר לך עליו אם את רוצה, אבל אני כבר אומרת לך שהסיכוי ממש קטן..."

הודיה חייכה חיוך קלוש.

"תודה"

"אבל איך זה קשור למוזרות שאין לך?"

"כי נראה לי שחלק ממש גדול מהבחורים שאני נפגשת איתם הם כן מוזרים."

"טוב, אין מה לעשות. ככה זה בנים. הם יותר מוזרים מאיתנו."

"אבל למה דוקא אני נפגשת עם כל המוזרים האלה? אני מכירה גם בנים נורמליים. למעשה בחיים האמיתיים אני מכירה בעיקר בנים נורמליים. אבל הם חילונים, או נשואים או קטנים מידי או גדולים מידי.

את זוכרת את החתונה של מירי? שנה אחרי האולפנה? גם אמא שלי היתה בחתונה, את יודעת, ההורים שלנו חברים… ואיכשהו היא זרקה לי "כל הטובים מתחתנים צעירים", וזה לא שההורים שלי בל"חים. בכלל לא, אפילו להיפך. את מכירה אותם… אבל משום מה המשפט הזה הולך איתי. כל פעם שאני בחתונה של חברה הוא צץ לי. בהתחלה צחקתי עליו. אבל עכשיו… אני כבר לא יודעת…

נמאס לי מהדייטים הכושלים, מהציפיה הזו, שאני לא יודעת אם אי פעם היא תתממש…

אוף, חני, יש בעולם עוד מישהו נורמלי, חמוד, דוס במידה הנכונה? מישהו שיהיה פשוט בשבילי?"

**********************************************************************************

לכולנו יש את התקופות הללו. שאנחנו פשוט מרגישות שאין. אין ולא יהיה. נמשיך ככה עוד שנים, וזה פשוט לא יקרה בחיים. ויש לנו גם דוגמאות שמפחידות אותנו.

התחושה הזו היא ממש נורמלית. כל כך הגיוני ולגיטימי להרגיש ככה.

אנחנו מחפשות. ומשקיעות בזה כל כך הרבה מאמצים, אכפתיות, שכל, רגש, חוש הומור ואיילנר...

ולפעמים - זה פשוט מרגיש מייאש, מתסכל ושזה לא יקרה בחיים...

אז מה עושים בזמנים הללו?

לכל אחת נכון משהו אחר…

אחת - נכון לה להיות במקום החסר, לבכות ולתת לעצמה להיות "קצת מסכנה'' וחלשה. (חברות, שימו לב! - זה הזמן שלכן להציע יציאה משותפת, מרק משותף, חיבוק צ'ופרים ומילים טובות...)

אחרת אמרה לי - גם אם חלילה אשאר רווקה עד גיל X לא רוצה שהתקופה הזו תעבור עלי במסכנות! רוצה להיות שמחה, לראות את הטוב והשפע שיש בחיים עכשיו.

יש מי שטוב לה להתחזק באמונה שברור שיש! וברוווור שה' יתן וישלח, וינחם ויפצה על כל התקופה הקשה הזו..

ויש מי שנכון לה לתת לעצמה את הזמן קצת לשקוע, ולעלות מחדש, מחוזקת יותר…

מה טוב לך? מה מחזק אותך? מה נכון לנפש שלך?

זו שאלה חשובה…

יש עבודת השם שהיא בזמן של עליה, ויש עבודה שהיא בזמן של ירידה.

והעבודה אז היא של ''לאט לאט'', בעדינות, לדאוג לעצמי ולתמוך בעצמי... וזו ממש בניה. לראות מה טוב לי ונכון לי בזמנים הקשים והחלשים הללו...

הכותבת היא ראש מכון עומק הקשר - מכון העוסק באימון וליווי בנות לקראת זוגיות מאושרת.